עגלה רתומה לסוס צולע מקרטעת בדרך האפר. גשם דקיק בוזק עצב. גבר שפוף קומה מקפץ בה, ישוב על ערמת הקש.
הוא קובר את ראשו במעטפת צווארונו המורם של מעילו השחור, גס גזרה . קירה מנסה לזהות את איש הבשורה בחלומה העגום, אך הוא לא סב אליה את ראשו ועוד רגע האופק בולע אותו על עגלתו והעגלון, לבוש תחפושת ליצן.
לאיטה היא מפנימה את המסר ומתעוררת עם תחושה כבדה של אסון מתקרב.
והיא כבר יודעת...
לפני כשנתיים הכירה את בעלה, ששכר מהוריה את חדרו הצנוע. הוא כבש את ליבה בחיוך שובב וענוג שהיה עולה על פניו כל אימת כשהביט בה.
פנים של בן ההרים, קשוחות ואקזוטיות היו לו. גם בעל גוף חסון ומזג פרוע היה, אך תמיד ידע לרסן את עצמו למענה.
לא היה הוא יהודי, אך היה הוא גבר בעל אישיות עוצמתית וקסם אישי רב. במהירה התחבב הוא על בני משפחתה.
רוח הסוציאליזם, רווית רעיונות רהבתניים הרטיטה אז לבבות צעירים, הרעיפה קסם תקומה רוחנית על נפשם התמימות, הצניפה בחובה דור רענן, הקורא תגר על מוסדות דת וגינוני לאום, מקבצת המון מכונף תקוות שווא למשפחת עמים מלוכדת בכוח הזרוע של האח הרוסי הגדול, הדואג לגדר את ממלכתו בחומות חלומות חסרי שחר על העתיד המזהיר, חומות מוקפות תעלות דם הניגר מגופם של קורבנות המהפכה.
אהבתם צמחה על קרקע פורייה, מדושנת היטב. זוהר הסוציאליזם העולה סנוור את עיניהם. קירה ואהוב ליבה נשבו בקסמיו. זיווג שהיה נראה בלתי אפשרי ממרחק של שנים בודדות, ניבט.
קירה נישאה לבעלה בטכס אזרחי קצרצר שנערך בעירייה. שמלה פרחונית צנועה הייתה לה לשמלת כלולותיה.
בעלה לא העניק לה טבעת נישואין, כי נשיאת תכשיטים נחשבה אז לאחת מסמליה של בורגנות מרקיבה.
האביב המאושר של חייה היה האביב של שנת 1945, כשאהבתם, אפופת ניחוחות, צבעים וצלילים של טבע מתפרץ לחיים מתרדמת חורף אירופי יצקה יסודות איתנים לזוגיותם המושלמת ולעתידם הנראה מאושר ובטוח.
מלחמת העולם השניה התפרצה לחייהם ואיימה להחריב את אושרם.
הוא מיהר לקחת אותה אל בית הוריו, הרחק ממוקד התופת.
נעזר בקשריו, העביר אותה לבית ספר לרפואה להמשך לימודיה בעיר הבירה שבמחוז מגוריו.
ביתו, מוקף הרים קסומים, היה לה למפלט.
קירה לא הכירה את שפתם של בני עמו, אך תוך מספר שבועות כבר ידעה לקשור עמם שיחה פשוטה.
אישה צעירה וחיננית, בעלת צמה כבדה שצבעה כצבע ערמונים בשלות ועיניים עיני שקד קורנות וגזרתה דקה כגזרת איילה, קירה התקבלה בבית בעלה בחום ואהבה.
היה הוא נצר למשפחת אצולה מקומית, אך בני משפחתו ניהלו אורח חיים צנוע להפליא. ביתם בן קומתיים היה מוקף עצי פרי וכרם קטן לצדו. ארוגות ירק ותבלינים היו פזורות בבוסתן מטופח. לול תרנגולות קטן נבלע בצמחייה צחיחה של שיחי ורד בר בצדה המזרחי של האחוזה הקטנה. ובצדה המערבי, אורווה המאכלסת זוג סוסים מרוץ גאוותן וסיח בן שלושה חודשים לו, וגם פרה דשנה ותריסר עזים צחורים.
כשרוסיה הגדולה פרשה את כנפי הנשר שלה מעל ארצה ההררית, נאלצה המשפחה לוותר על צוות משרתיה ולנהל את משקה בכוחות עצמה. התבואה שקצרו סיפקה לגמרי את כל צרכיה.
מועד גיוסו הקרב לא הצליח להעיב על שבוע אחרון שבילו בגן עדן מולדתו.
הם היו משכימים עם זריחה ומטיילים שעות, רכובים על סוסיהם היפיפיים. טבע נדיב פרש לפניהם את קסמיו.
את ארוחות הבוקר שלהם, שנארזו יום, יום בסלסילת הפיקניק ע"י אמו, היו סועדים על שפת המעיין הצלול והציורי.
הם ידעו אחד את השני תחת חופת עלוותם השופעת של עצים עתיקי יומין, נשזרים בין ענפיהם, מתמזגים בטבע, יונקים משפע האהבה שהעמידו אחד לרשותו של השני.
וכשהגיעה העת להיפרד, לא בכו את מר גורלם. הם האמינו בסוף טוב להגדת חייהם.
וכבר 9 חודשים עברו מאז שעזב.
הזריחה זחלה בגוונים עליזים מעל חטוטרות ההרים המוריקות. קירה נשמה את אוויר הפסגות הצלול שנשם, ניגשה לעץ הצפצפה העתיק וחבקה את גזעו, להרוות ישימון געגועיה, כפי שעשה הוא בעלומיו.
להקת עורבים, כענן שחור הופיעה לפתע וחגה מעליה בשקט מצמרר. אף צליל משק כנפיהם לא נשמע.
קירה הדקה את אחיזת זרועותיה סביב גזע טעון זיכרונות, בוהה בדמות זעירה המדשדשת בשביל צר, המוביל אל הבית.
דוור הכפר המתנשף התקרב אליה בצעד הססני, נעמד מולה, השפיל את מבטו והושיט לה מעטפה חומה, חתומה חותמת צבאית.
כששלפה את המברק הקצר מתוכה, הזדגגו שקדי עיניה, קפא גופה ופיסת נייר האפרפרה נשמטה מידיה.
כך עמדה זמן רב, עד שקרן החמה סינורה אותה והכריזה שוב על אסונה. ואז התכופפה קירה והרימה אותה ותחבה לכיס שמלתה, זורקת סביבה מבטים גנובים.
אלמנה בת 22 לא העיזה להזיל דמעה. היא נשכה את שפתיה עד זוב דם, מכניעה כך את יגונה.
בשורתה, שהתבשרה בחלומה קיבלה עם כך אישור המציאות.
זו הפעם השלישית בחייה פקד אותה אותו החלום הצמיגי שאחריו לא מיאן להלום בה האסון.
כך התבשרה על מות סבא ודודה לפני מספר שנים.
אימא של קירה נסה על נפשה מפני הנאצים למרכז רוסיה. עקבותיו של אביה שנסע לעסקיו שבועות מספר לפני פרוץ המלחמה, אבדו כליל ולא ידעה האם עודנו בחיים. הבדידות והזיכרונות רדפו אותה יומם ולילה, אך היא סירבה להשלים עם גורלה. אהבת חיים הייתה כה חזקה בה ואהבתה עזה כל כך. עמוק בתוך נפשה האמינה שקרתה טעות איומה ואהובה יום אחד יחזור אליה.
אחותה בת עשר, שהביאה עמה לכאן התקבלה במשפחת בעלה כבת בית. הכל פינקו אותה מעבר לכל מידה, כי הייתה היא יפיפייה ושובבה וטובת לב ומשעשעת.
עכשיו, כשראתה קירה את אחותה, מגיחה מתוך הבית ומחפשת אחריה, נרתעה, עצמה את עיניה, נשענת על גזעו של העץ, מנסה לכבוש את צער פניה.
יתמזל מזלה ואחותה נתקלה בסיח החביב עליה והייתה עסוקה עמו במשחקם הפרוע.
קירה חמקה אל החורשה שמאחורי הבית, טיפסה על העץ וקבעה בו מחבוא בגחמה שנפערה בגזעו העבה והמפותל ובכיסוי עלוותו המנחמת לקחה לה כמה דקות להעריך את מצבה.
לא ידעה היא כיצד ינהגו כלפיה בני משפחתו של בעלה לאחר שיתועדו לבשורה המרה.
גם פרי בטן לא נבט בה.
מאגרי המזון בבית הלכו והתדלדלו.
קירה השתדלה לא להיות לנטל למשפחת בעלה. היא למדה בימים ועבדה בלילות והביאה את כל שכרה לבית הוריו.
הייתה מוטלת עליה האחריות לגורלה של אחותה הקטנה. מה יעשו שתיהן אם יצטרכו לעזוב? לבדן, בארץ נוכריה?
היא הבינה היטב שחטא הוא להעלים מהמשפחה את הבשורה על מות בנם, אך יחד עם כך האמינה בכל ליבה שבעלה היה תומך בהחלטתה לא לקחת סיכון, ולנסות ולשרוד, להשלים את לימודיה ולהמשיך בחייה גם בלעדיו, במידה וייהרג.
"בעלך נפל בקרבות עקובים מדם ונקבר בקבר אחים": זה היה לשונו היבש של המברק.
בוקר חורפי היה, קר וקודר. לאחר שסעדו את סעודתם הדלה, ישבו כל בני הבית ליד האח. שלג כבד החל לרדת מהבוקר ואחותה הקטנה העבירה את כל זמנה מחוץ לבית, מתפשלת בקסם הלבן, בונה ומקשטת בובות ענק, מטפסת על העצים, מנערת מכפות ענפיהם מעמסת הינומתם.
לפתע פרצה הילדה לבית, נסערת, סמוכת לחיים, משועשעת. היא אחזה בידיה צנצנת שבה החביאה קירה את סודה, המברק שבישר על מות בעלה. ילדה חששה לפתוחה בחוץ, בל יירטב המכתב מפתיתי השלג. אך עכשיו שלפה אותו בקוצר רוח, התיישבה על מרבד במרכז הטרקלין מבלי להוריד את מעילה הרטוב ופרשה על ברכיה את פיסת הנייר האפרפרה.
זעקתה הקפיצה את הנוכחים. היא הביטה בקירה במבט מתחנן, מעכלת את גודל האסון שהמיטה הרגע על בני הבית.
קירה חטפה מידיה את המברק והקריאה את תוכנו בקולה החלוש.
שנתיים הצליחה לשמור את סודה האיום, נותנת דרור לרגשותיה בלילות טרופים במשמרות ליליות.
היא לא הזילה דמעה. לא ניסתה להסביר. דממה אחזה בכל. כך עמדה ולא משה ממקומה, מצפה לגזר דינה.
רק עכשיו הבחינה איך הצטמק והזדקן זוג הוריו. "עמוק בליבנו כבר ידענו שבננו איננו בן החיים", אמר אביו, ניגש לאישתו, מרים אותה בזהירות ממקום מושבה ומוביל אל כלתם. הוא חיבק את שתי הנשים חיבוק מנחם ואז פרצו הם יחד בבכי חרישי.
קירה ואחותה נעטפו באהבה כל אימת ששהו במחיצתה של המשפחה האבלה.
כשסיימה קירה את לימודיה בתום המלחמה, חזרו האחיות לעיר מולדתן.
הוריה, בדרך נס מצאו אחד את השני ושבו לא מכבר לביתם.
קירה החלה לעבוד בבית החולים העירוני כרופאה. שם פגשה בבעלה, כירורג יפה תואר ונישאה לו.
בשלהי שנות השבעים עלתה עם משפחתה לישראל.
כשנקראה לרבנות כאם לכלה, נאלצה לתת תשובות למספר שאלות. וכוון ששמרה על שם משפחה כפול, נאלצה לתת הסבר לדבר. היא לא היססה לגלות שצירפה את שם משפחתו של בעלה המנוח, לזה של בעלה השני. וכהוכחה למות בעלה הראשון, הביאה את אותו המברק הגורלי ששמרה מכל משמר לאורך שנים.
אך הרבנים לעגו לה ולמברקה, ודרשו עדות חיה. וכשלא נמצאה, פסקו נחרצות שבהיותה עגונה, נישאה היא לבעלה השני לא כדת וכדין ישראל, ובכך, לפי ההלכה, ילדיה נחשבים לממזרים ונגזל מהם לשאת בני זוג. מעכשיו ואליך דין הדת ירדוף את צאצאיה עד סוף הדורות.
הבת נאלצה להינשא נישואים אזרחיים.
כעבור עשור גילתה קירה עד שהיה נוכח במעמד קבורתו של בעלה ובא ולהעיד על כך לפני הרבנים.
אות קלון של ממזרות הוסר מעל בני משפחתה.
אך הבת סירבה להינשא נישואים כדת וכדין ישראל ועל מַצֵּבָה של קירה התעקשה היא לחרוט את שם משפחתה הכפול, כדי להנציח את זכרו של אדם שהציל את חיי אימא וכמחווה לאצילות נפש הוריו, שלא יודעה גבולות דת וגזע.
