אורות המכונית של ראובן פילחו את הכביש, בעוד המנוע שואג כשהאיץ את פעולתו בלחיצת דוושה. מבטו היה מרוכז בכביש. יכולתי לחוש את המתח שאפף אותו, מוסיף משקל למתיחות שחשתי בעצמי.
בתקופת הלימודים, אחרי הפציעה שלו, לא שבנו לדבר על כך אף פעם. בטירונות היה ראובן חניך מצטיין, אני דשדשתי אחריו בנסיונות לשפר את כושרי הגופני הירוד, מישיבה ממושכת מול המחשב, ידידי הותיק. ראובן יועד לשרת במודיעין, ביחידה סודית, אני הפכתי לשלם בבסיס קליטה ומיון.
"תגיד ראובן, את המשקפת אני מבין, אבל מה הקטע עם המצלמה?, שאלתי.
"לא יודע, חשבתי שעדיף שנתעד את השני, על כל מקרה, שיהיה.. אף פעם אי אפשר לדעת, אולי יעזור, נכון?!. הוא לא הזיז את ראשו כשדיבר אלי והמשיך להסתכל ישר על הכביש.
רציתי לשבור את אוירת המתח והתחלתי לשאול אותו שאלות שעניינו אותי באמת, במה הוא מתעסק היום, ואיך חיי הנישואין, ומתי הם מתכוונים להרחיב את המשפחה? ועוד. ראובן סיפר לי שכיום יש לו חברה לאבטחת אישים מצליחה, חיי הנישואין טובים, במיוחד שאורלי סוף סוף בהתחלת הריון. "מזל-טוב" איחלתי לו בשמחה. "נו, ומה איתך, אתה לא מתכוון להתמסד?, הגיע הזמן, אתה יודע, אנחנו לא נהיים צעירים" אמר, צחקתי ועניתי שה'נסיכה על החמור הלבן טרם נראית באופק'. המתח התפוגג קמעה עד שהגענו לרחוב שבו גר יעקב הקוקו.
ציונה דמארי פתחה את הדלת ויצאה אל מרפסת חדר השינה בקומה השניה. רוח קרירה נשבה וצינה אחזה בגווה. היא שלפה סיגריה והציתה אותה, נשענת על המעקה ומתבוננת סביבה. פנסי הרחוב האירו את הרחוב הריק באור צהבהב. ציונה נאנחה קלות, חושבת על ילדיה, מאלצים אותה לצאת החוצה מביתה שלה בכל מזג אויר, כדי לעשן. "את מסריחה את כל הבית, התאוננו מבוקר עד ערב, אי אפשר לנשום בבית הזה, הפכת אותנו למעשנים פסיביים". הם לא הפסיקו להציק לה, מעוררים בה רגשי אשם עזים, עד שנכנעה. החוק החדש נתן תוקף משנה לדרישותיהם.
'עוד כמה דקות תתחיל התוכנית האהובה שלי, הרהרה, אסיים את הסיגריה ואכנס להכין לי כוס תה חם, עם כמה עוגיות' מדמיינת את עצמה בכורסה מול הטלויזיה. בפינת הרחוב, מול ביתה החשוך של משפחת הדר חנתה מכונית לבנה. ציונה הסתכלה בסקרנות על המכונית הלא מוכרת, ראתה נצנוץ בוקע מתוך המכונית, נדמה היה לה שראתה גם תזוזה. 'מעניין למי שייכת המכונית הזו?. משפחת הדר בחתונה משפחתית בירושלים, לא יכול להיות קשר למכונית שחונה מול ביתם, אליהם. אולי, חשבה, אלו פורצים שבודקים אם השטח פנוי? ככה נפרצו הרבה בתים בזמן שבעליהם היו באירועים'. היא המתינה בציפיה לראות אם מישהו ייצא מהמכונית ויכנס לשטח של משפחת הדר. 'טוב שלא הדלקתי את האור כשיצאתי למרפסת', אמרה לעצמה בהקלה. שוב ראתה נצנוץ ותנועה בתוך המכונית החשוכה, מעט מאורו של פנס הרחוב האיר קלושות את חמוקיה, אך איש לא יצא מתוכה.
מחשבה חדשה החלה מפלסת דרכה במוחה, 'משונה מאד! אולי מי שבתוך המכונית קשור לשכן החדש בקצה הרחוב. צרה צרורה האיש הזה. מאז שהגיע לכאן לפני כשנתיים, בנה לו מבצר באמצע השכונה השלווה, ומאז כל שני וחמישי השכונה שלנו מופרעת בתנועת יתר של ניידות ושוטרים וכל מיני מרעין בישין. ארור היום שהגיע לכאן, הנבלה, הפושע הזה. למה דווקא בשכונה שלנו בחר, למה? חסר מקומות בארץ?'. קראה בעתונים ושמעה בחדשות עליו מפעם לפעם, על כל נסיונות החיסול, וכמה פעמים המשטרה בעצמה הצילה את חייו. כאן, בשכונה, הצמידו למכוניתו מטען חבלה, זרקו רימון על דלת הבית. 'כל הזמן קורים לו ניסים, כך כתבו, מצחיק, אין להם לניסים לאן ללכת, רק אליו? רק חסר שיתחילו לירות לנו כאן בשכונה, אוי ואבוי! נבהלה, אני הולכת להתקשר למשטרה!.
נסערת נכנסה הביתה וירדה לסלון, פניה אל מכשיר הטלפון, מתעלמת משלום שישב בפינת האוכל, אוכל ארוחת ערב. "ציונה, מה קרה לך?" קרא אחריה שלום, "אני מתקשרת למשטרה", "אבל למה, מה קרה?" חזר ושאל, "ראיתי ברחוב מכונית חשודה", ענתה והחלה לוחצת על מקשי הטלפון, "חשודה, חשודה במה?" תהה, "כי, לא חשוב, אין לי כח להסביר פעמיים, תקשיב למה שאסביר למשטרה, "הלו, משטרה? שלום...",".
הרחוב היה שומם כשהגענו אליו, פנסי הרחוב האירו עמומות. ראובן החנה את המכונית במרחק מה, בקטע מדרכה חשוך וכיבה את אורות הרכב, מצביע על בית גדול ומואר שחלש על הרחוב והפך אותו 'ללא מוצא'. הספרות הזוהרות בשעון המכונית הדיגיטלי עמדו על 21:47, המתנו במתח לקראת הבאות, ראובן עם המצלמה ואני עם המשקפת מכוון ומחדד את הצפיה בבית של יעקב הקוקו. "אני מקוה שהשני לא הקדים גם הוא", לחשתי לראובן שהנהן בתגובה.
אורות בוהקים האירו את הרחוב כשג'יפ בצבע כהה נכנס והתקדם במעלה הרחוב, "תתכונן" אמר ראובן והתיישר במושב כשגבו אלי, מצמיד את המצלמה לעינו הימנית, החל מצלם את הרכב כשעבר על פנינו, המצלמה שקשקה ללא הרף. המתנו שיחנה את הרכב וייצא, אך לאכזבתנו נפתח השער הגדול והג'יפ החליק פנימה לתוך שטח הבית. "שיט, איזה דפיקה" התעצבן ראובן, "לא נורא, נעקוב אחריו כשייצא, עד שנוכל לראות ולצלם אותו" אמרתי מנסה להרגיעו.
חמש דקות אחרי שהשער הגדול נסגר מאחורי הג'יפ, נכנסה עוד מכונית לרחוב ונעצרה במקביל אלינו. שלושה גברים צעירים קפצו מתוכה, שלפו אקדחים והורו לנו לצאת מהרכב. יצאנו מופתעים, התנפלו עלינו, סובבו אותנו בגסות, דוחפים בכח רב אל המכונית והניחו על ידינו אזיקים.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
