צו גיוס

יבוא יום בקיץ, במקריות מושלמת,

שמישהו יבוא או יעבור לידי.

ואז בלי שום הודעה מוקדמת,

ישאל אותי איך החיים בלי עדי.

אני אגיד "סבבה", לא אפגין שום רגש

אמשיך לתפקד בלי אותם סיבוכים.

(לא אסגיר שבכלל לא נרדמתי ליל אמש,

כי אני לא יודעת איך בלי עדי ממשיכים).

זה הוא שלימד אותי איך להקשיב,

לחשוב אחרת ולחזור לחייך,

לסמוך מחדש על אותם אנשים,

אז למה פתאום הוא עוזב והולך?!

בטח כשילך אני אלמד לי בחדר,

 אכתוב, אנמנם, שלא ארגיש לבדי.

לא אתן למחשבות לבלגן את הסדר

 שעשיתי בחיי והוא כל-כך מופתי.

סופרת ימים עד שאותו יום יגיע,

המציאות בה הכל היה טוב, תתמוסס.

ושום שטיפת ידיים לא תמחק או תרגיע,

הזמן פה מוקצב, כי הוא כבר מתגייס...