תמונה משתנה

לשחף

האישה שהייתה בטלוויזיה מפרסמת  איזו משחת שיניים חדשה, ואני שוכב עם סכין ביד וקרע גדול כזה בגרון על הרצפה בסלון. אז אני שוכב ככה בסלון, ובאותו זמן מסתכל על הטלוויזיה. אני לא יודע איך, וזה גם לא ממש מעניין אותי. אבל אני רואה את האישה הזאת, ואחרי כמה דקות התמונה מתחלפת, ואני רואה אותך, ואת מהטלוויזיה מתרגשת ומחייכת חיוך מטומטם כזה, של פעם ראשונה מול מצלמה כזה. ואני מחייך, ואין אף אחד שיראה אותי מחייך, כי אני שוכב עם סכין ביד וחתך בגרון בסלון על הרצפה. וזה לא משנה לאף אחד, וזה לא משפיע על החיים של אף אחד. אולי חוץ מהחיים של איציק מהמכולת למטה, שאין לו קליינטורה ורק אני בא לקנות אצלו, וגם זה רק כשאני מבואס, אבל חוץ מזה החיים של כולם עוברים, ולאף אחד לא אכפת מגופה שנרקבת בסלון על הרצפה. לפחות עד שהשכנים יריחו את הסירחון הנוראי מהדירה ממול. ואז התמונה מתחלפת. לא בטלוויזיה, אלא בראש שלי שכבר מזמן הפסיק לעבוד. אני ואת רצים בערימת שלג גדולה כזאת, ואין מי שישמע אותנו, ולך זה לא אכפת, וכשלך לא אכפת גם לי לא איכפת. ואז בא בחור כזה וקורע את כל התמונה הלבנה והנקייה הזאת לחלקים קטנים, ולך זה לא משנה, ואני מאבד את עצמי. ואז רק דם. בכל מקום דם, ואני שוכב בתוך שלולית של דם על הרצפה בסלון. ואז התמונה שוב מתחלפת, הפעם שוב בטלוויזיה, ויש איזו תוכנית ילדים חדשה. מאלה שאנשים עושים בשביל לנצל הורים תמימים ולעשות מהם כסף. ויש ילד קטן שרואה את תוכנית הילדים הזאת, והוא צוחק, ואני צוחק, והוא אני. ואז אנשים גדולים באים לקחת את הילד למקום שאנשים לא יראו אותו, והוא יהיה חלק ממערכת, ולאף אחד לא יהיה אכפת ממנו, כי הוא לא עצמאי, ולא מבוגר. ואז התמונה נתקעת, ואני בוכה. לא הילד, אני. ובמקום דמעות אני שוב מרים את הסכין וחותך באותו מקום, ומגלה שאני לא זז, ולא אכפת לי.  התמונה משתנה ואני שם, ואת שם, ויש מלא דברים ארוזים מאחורה, ואת בוכה.

וזאת שוב את. בתמונה אחרת. בקולנוע. ואת מחבקת אותי ונרדמת לי על הבטן, ואני נרדם איתך, והסדרן חובט בשנינו עד שאנחנו מתעוררים ואז בועט אותנו החוצה. אנחנו עפים החוצה הכי מהר שאפשר, צוחקים כל הדרך. וכל הדברים הקטנים האלה כל כך משמעותיים כשמסתכלים עליהם ככה, שלפעמים זה לא ממש משנה אם את איתי, או שאת איתי רק כשאני חושב עלייך, או שאף אחד משניהם לא מתקיים, כי אני שוכב על הרצפה בסלון, עם סכין קצבים ביד, שוכב בשלולית של דם ותיעוב עצמי ודיכאון וחרדה וציפיות ואכזבות ובעיות וחשיבה צלולה. ואז את נכנסת לדירה, ורואה את כל זה, ואין כבר שום דבר שאת יכולה לעשות, כי הראש שלי הפסיק לעבוד מזמן, אבל את הלב את תולשת עם הסכין שיש לי ביד, ושמה אותו בכיס, ויוצאת מהדירה עם הבחור ההוא, מאחת התמונות מקודם.

ואני כבר לא מעניין אף אחד, ואף אחד לא מעניין אותי, ואני שוכב עם סכין ביד וקרע גדול כזה בגרון על הרצפה. והתמונה משתנה פעם אחרונה, והפעם זה רק אני.