צעדנו מספר צעדים איטיים כשאנו עוברים את הפינה המגודרת המוסתרת על ידי גדר חיה שגדלה פרא ובעצים שהחלו להשיר עליהם. עצרתי לשנייה והבטתי אל תוך הגן. כבר ממבט רחוק הוא נראה כגן לא מטופל. כנראה שלא ביקרו שם שנים:
"של מי הגינה הזו?" שאלתי
הוא הפנה את מבטו ונאנח:" זו גינה של הגבאי הזקן רוזנפלד. הוא נפטר לפני כמה שנים. מאז אף אחד לא ביקר שם ולא טיפל בכלום." כך סתם ביינהורן ולא פירש.
שאלתי אם יש לו, לביינהורן, ילדים
"בת אחת שגרה בעומר." ענה
ירדנו מדרגה גבוהה כשאני תומך בזרועו של ביינהורן והגענו לחצר שחצצה בין שני בלוקים דו קומתיים. ישנים. נכנסנו לכניסה הראשונה מצד ימין. זהו הבניין שאליו שייכת הגינה. מצד ימין עמדה דלת שעליה שלט קטן שעליו כתוב "רוזנפלד". עלינו עוד קומה. דלת פלדלת שעליה היה השלט "כהן". הוא צלצל בדלת. נשמעו צעדים והדלת נפתחה.
אשה שחוחה באה בימים פתחה את הדלת. היא הביטה בי בעד משקפיה ואמרה במבטא, "זה אתה הסטודנט! שמעתי עליך! כל הכבוד לך!. תיכנס תיכנס. שתה משהו"
"מצטער אבל יש לי מה לעשות" התנצלתי " אולי בפעם אחרת"
נופפתי לשלום לביינהורן ולמרגיט וירדתי במדרגות. עברתי ליד דלתו של מר רוזנפלד המנוח. מביט בה במן תשומת לב. מהרהר מעט ויוצא בריצה מן הבניין.
****************************************************
יום חמישי תופס אותי כשאני עולה לקומה החמישית היכן שמשרדה של רות גידרון נמצא. מן בניין אפור כמו רוב הבניינים באוניברסיטה. כשהגעתי לכאן לראשונה העליתי רעיון דמיוני לעשות מגבית בין כל הסטודנטים ולצבוע את הבניינים המשמימים האלו בלבן. אבל הרעיון מעולם לא חצה את קו הדימיון.
לא הייתי צריך לחכות הרבה. רות ישבה בחדר עמוס ספרים מספרים שונים. שתי תעודות ממוסגרות שלא הצלחתי לקרוא את הכתוב עליהן. מעטפות חומות הציצו מכל עבר. היא קראה ספר מסויים תוך כדי שהיא מסמנת מספר שורות במרקר ורוד. הטלפון צלצל, היא הרימה את השפופרת. אמרה כמה משפטים בפסקנות רבה ואחר כך ניתקה את השיחה.
היא הבחינה בי ושאלה למבוקשי. הנחתי את שני הדפים המהודקים, המודפסים על שולחנה:
"החלטתי.אני אעבור למסלול תיזה. אעשה עבודת תיזה בנושא "קהילת "שארית ישראל" בעיר באר שבע – מתוך סיפורים. אני אקליט אנשים באופן ספונטני, אתן להם לדבר ולהוביל את הראיון. יותר נכון את הסיפור שברצונם לספר."
רות לא הסתירה את התפעלותה. עברה על הדפים שכתבתי אתמול בלילה בתיאום עם יאיר, "מרשים מאוד. יוצא מן הכלל!, אני מכירה את המקום הזה. ביקרתי שם לפני שש עשרה שנים, במסגרת יוזמה מקומית למילוי דפי עד. אבל הבעיה הייתה שלא כולם רצו לשתף פעולה בנושא דפי העדות"
"מעניין. אז בודאי הייתה שם קהילה יותר גדולה."
"אכן. טוב שאתה עושה את העבודה שלך עכשיו. כי בעוד כמה שנים לא יהיה כבר מי שיזכור. הדור הולך ופוחת," אמרה והוסיפה כמה שרבוטים והערות בכתב ידה, מוחקת כמה סעיפים למורת רוחי...
"למה ההערות האלו? חשבתי על כל פרט!" רטנתי
"זה לא אני. זו האקדמיה ואלו דרישותיה. שתבנה את המאסטר לפי שאלות המחקר ההיסטוריות ולא לפי סיפורי עם." אמרה.
ציינתי לפניה כי זו תיזה בספרות עממית. שאני לומד לתואר שני בפולקלור שקשור לספרות. היא הביטה שנית בדף וראתה שאני בהחלט משתייך לחוג זה:
"אוי! אני מתנצלת! חשבתי שאתה משתייך לחוג לתולדות עם ישראל!"
היא אחזה בעט. שינתה את הכתוב. ביקשה ממני עותק ושאלה היכן למדתי את התואר הראשון
"באוניברסיטה העברית."
דיברנו דקה דקותיים על האוני' העברית ועל פרופסור דישון שלימד אותי כמה קורסי מבוא בהיסטוריה של ימי בית שני. אחרי כן שאלה כמה ימים אני לומד בשבוע. אמרתי לה שאני לומד בימי ראשון וחמישי. נפרדנו כשהיא מצווה עליי להיות איתה בקשר כי היא המדריכה שלי בעבודת המאסטר ושאעמוד בזמנים של הגשת העבודה.ולפי מה שראהת היא בטוחה שאעמוד בכך.
ירדתי במדרגות בצעדים מאוד איטיים מקווה שתדע לעשות את ההבחנה בין עבודה בהיסטוריה לעבודה בספרות עממית גם כשתחליט על הציון.
אני בחנות הספרים, בוחר חבילה של עשרים קלטות בנות תשעים דקות כל אחת. הן תספקנה לי לדי הרבה ראיונות עם אנשים ולדי הרבה סיפורים.אחר כך אני עומד בתור כמו ילד טוב,משלם בקופה בהנחה של עשרה אחוז לסטודנטים ויוצא שמח וטוב לב.
מוציא קלטת מתוך החבילה ובוחן אותה: קלטת חדשה, ארוזה בניילון נצמד, דף עם מדבקות סימון צמוד אליה.שני גלגלי סליל שחור בתוך הקלטת, כמו בכל קלטת אודיו. בכל צד בקלטת אקליט בעצם פיסה, פיסה מסיפור חיים, או אף סיפור חיים שלם ודחוס. כל גלגל בקלטת הוא בעצם תעתיק של גלגל חיים אנושי שהסליל שלו מתגלגל ומשתלב עם גלגל הקלטת השני. שני הגלגלים. שני הסלילים כמו יחסי אנוש, שלובים אחד בשני בקשר ובסליל או בצליל, בקשר קול, בקשר שיחה ודיבור, בקשר שמע . כל גלגל בקלטת מהווה בעצם מעגל שנפתח, אולי נסגר ואולי לא. כמו מעגל השנה הפותח בחגי תשרי כגון ראש השנה, יום כיפורים שהם ימי משפט וסיכום ומסיים בהם, באותם ימי משפט. כמו מעגל החיים המתחיל בלידה, בנשמה הנכנסת לגוף ומסתיים במוות ובנשמה היוצאת ממנו, אך מתחילה את דרכה מחדש במקום אחר. וכמו בספרות: סיפור שהסתבך ובא אל התרתו, או סיפור שנאמר עליו כי תם ולא נשלם.אך בניגוד לחיים הנעים אך ורק קדימה וקדימה. בקלטת אפשר להעביר אחורה, על מנת למחוק דברים לא רצויים, לתקן טעויות, או לשמוע.
****************************************************
מר ביינהורן חיכה לי ליד שער בית הכנסת. גופו נתמך בקיר חומת הבטון.
כשהגעתי והחלפנו בינינו ברכות, הוא הביט בי במבט של אחד שרוצה מאוד לומר משהו. לאחר כמה שניות, הודיע לי חגיגית כי מרגיט רוצה להזמין אותי לארוחת ערב שבת:
"בחפץ לב, אמרתי" ושאלתי אם אוכל לבוא עם יאיר ודפנה, כלומר, שני אורחים נוספים.
"בכבוד רב. נראה לי שזאת לא תהיה בעיה," פסק והוסיף כי מרגיט עבדה במטבח מרכזי כלשהוא. ממש אין לה בעיה לבשל לחמישה וכמו כן היא מצטיינת כמובן בהכנת אוכל הונגרי.
" נוכל להביא משהו?"
"כן. תביאו את עצמכם," צחק בנימוס ונכנס לסדר את הניירות. הפעם לא נתתי לו לסדר זאת לבד, אלא פתחתי את הארון והוצאתי את כל הקופסא של המשרדאות.
לאחר מכן ישבתי בספסל הקולנוע על כסא מספר 32. מהרהר איזה סרטי קולנוע ראו מן הכסא הזה. ואולי ראיתי את אותם סרטים שראו מן הכסא הזה. אבל מכיסא קולנוע אחר שנמצא במקום אחר. אחר כך סוחף אותי הרהור נוסף על אודות הצעד שעשיתי – שינוי המסלול מתואר שני של קורסים לתואר שני, הכולל עבודת מאסטר.
כשהופיעו האנשים למנחה, כבר הכרתי את שמותיהם. אבל זו ממש לא היוותה בעיה כי הם היו קומץ. כמה דקות אחרי מנחה, גילינו שששה אנשים ברחו מבית הכנסת ויש סיכון שתפילת ערבית לא תתקיים במנין. כך עמדנו ארבעה אנשים בתוך בית הכנסת:
הגבאי הקשיש ביינהורן.שמשון בחור הישיבה וסגל הג'ינג'י שסער מבפנים ומבחוץ.ואני.
"רק נס יכול לגרום שיהיה כאן עכשיו מניין!" אמר ביינהורן "חלק מהחבר'ה הלכו להכנסת ספר תורה בשכונה ב'! והרב אלקנה בבדיקות בבית החולים"
"פעם לפני חודש, אמרת שרק נס יכול לגרום למנין ובדיוק אחרי חצי שעה באו עשרה אנשים." השיב שמשון
"נו יהיה מניין?"
סגל הביט בבית הכנסת. כנראה נזכר בימי תפארתו אי שם לפני ארבעים שנה. הוא נראה נחוש: "עוד יהיה אתם תראו! אתם תראו!, לא יתכן שלא יהיה כאן מניין!"
פתאום הוא נעלם היכן שהוא, עוברות ארבע דקות והנה ממרחק נראים שלשה אנשים, אלו שלשה אנשים מבית הכנסת השכן בעיקול הרחוב, בית כנסת מעורב-אשכנזי ספרדי, סגל חש לשם, שכנע והביא אותם בכך שאמר להם כי יחכו עד שתגיע שעת מנחה ואם לא יהיה מנין, אזי יחזרו לבית כנסת שבעיקול, אמנם בתחילה באו איתו ארבעה, אך אחד מהם,צעיר בעל זקן ומשקפיים מסוגננות, הרים ידיים מראש ואמר ממש סמוך לפתח בית הכנסת:
"אני לא רוצה לגרום לכם שברון לב, אז אני אפרוש כבר עכשיו..."
"איזה טיפש" מלמלתי כשנעלם.
סגל הסוער שמע את דבריו המוזרים של בעל הזקן ופלט:
"צריך לעשות סנקציות נגדו! לא יתכן! לא יתכן!"
השלשה שנותרו הבינו כי אולי לא יהיה מניין, אך הם מחכים עד מועד תפילת ערבית בשעה חמש ארבעים וחמש, אם לא יהיה, יחזרו לבית הכנסת "בני ציון" מעבר לעיקול..
השעה חמש וחצי,שבעה אנשים ואין מניין,עוד רבע שעה לשעת האפס.
שמשון תפס יוזמה, הוא רץ לאיזו חצר אי שם, דפק בחוזקה בדלת אחד הבתים לא הייתה תשובה, והוא חזר לבית הכנסת.
בינתיים הופיע אדם נוסף בפתח בית הכנסת, מנהל החשבונות של המכללה.
"שלום עליכם רב יהודה," הוא לוחץ את ידו של הגבאי. הוא מהנהן בנימוס.
השעה חמש שלושים וחמש, שמונה אנשים.חסרים שני אנשים.הדרמה בעיצומה
שמשון מחפש את השכן שגר על יד קרובתו של ביינהורן. סיפרו לי שהוא נוהג להתפלל ולהשלים מניין מפעם לפעם, הוא רץ אל הכניסה וחוזר בלי תשובה. מן החצר הסמוכה לבית הכנסת. לא חצרו הנטושה של רוזנפלד אלא חצר פתוחה יותר המוקפת שיחי יערה, נשמעים קולות, אני נוקט יוזמה, מגיע לשם, נער ואדם מבוגר יושבים עם משפחתם ושותים קפה:
"חסרים שניים למנין!!!"
"לך להשלים אורי!" אומר המבוגר בקול מחוספס ונשאר לשתות את כוס הקפה...
אורי מבקש כיפה, שמשון רץ אל הארון ומביא לו כיפה של ברית מילה או בר מצווה, כזאת לבנה עם חותמת מטושטשת.
"מזל של מתחילים" אומר לי שמשון ומחווה כלפי באגודל.
ביינהורן,שולח את עצמו לרחוב הראשי ובעיניו החלשות מגשש אחרי עוברים ושבים. אך ללא הצלחה. השעה חמש וארבעים, אחד חסר למניין, אחרי כן כבר יהיה מאוחר,כמה מן המתפללים מביטים בשעון, מחשבות אחרות מעסיקות אותם.
בחור צעיר, בלונדיני, הולך עם ערימת ספרים בידיו לכיוון פח האשפה, סגל הג'ינג'י עומד בחוץ ושם לב לכך,הוא שם לב שהבחור עומד לזרוק ספר תנ"ך בנוסף לספרי הלימוד האחרים.
"בחור,אל תזרוק את התנ"ך, בוא להשלים מניין,אתה עשירי!" הבחור ממלא את הבקשה הראשונה. מושיט לו את התנ"ך המהוה, אך מיד מתרחק בצעדים מהירים מן המקום. סגל אוחז בתנ"ך ושם אותו בגניזה של בית הכנסת, מתחת לארון הסידורים: "ריבויינע של עויילם! אני כבר בן למעלה משבעים, לא בשבילי! מי היה מאמין שב"שארית ישראל" לא יהיה מניין!"
דקה אחרונה לפני,תשעה אנשים, אדם אחד חסר."
ביינהורן השקט, כבר מרים ידיים. בגיל שלו הוא לא יכול לשנות את העולם,כנראה שזהו זה, לא יהיה מניין, ביממה שעברה היה מניין וחצי ואילו היום כבר גם זה לא יהיה. אחד מן העריקים כבר נע בכיוון העיקול.
והנה מופיע מעיקול הרחוב אדם בעל חליפה אפורה, זקן בצבע קצת דומה והוא פוסע במהירות לעבר בית הכנסת כשיעדו בטוח,כולם ממהרים אל השער לראות מי זה, שמשון מזהה אותו ראשון וקורא:
"שלום עליכם כבוד הרב!!!"
הרב אלקנה מביט בו במידה מסויימת של תימהון. אחרי כן לוחץ ידו בחום.הוא לא ציפה לכבוד כזה.
מסתבר שהרב חזר מבדיקות בבית החולים. רצה להיכנס לביתו ולא מצא את המפתח, ואז גילה שהמפתח הרזרבי נשכח בארונית שלו בבית הכנסת. הוא המשלים את המנין הנכסף.
הגבאי הקשיש מתרגש מרוב מאמץ. שמשון חש אל עמוד התפילה ומחזן בקול: "והוא רחום יכפר עוון"
"חבר, הנה לך עוד סיפור לכתוב על בית הכנסת: ממש ממש דרמה בגלל מניין!" אומר לי סגל לאחר תפילת מנחה. הוא עושה תנועת ביטול בידו ומוסיף: "שמעתי שיש לך קשר ליהודי מונאסטיר."
אני מספר לו שסבא היה חזן בבית כנסת של סלוניקאים ומונסטירים בתל אביב והוא נולד שם, ביוגוסלביה, ועלה לפני השואה.
"חייתי במונאסטיר" מפתיע סגל "חייתי שם אחרי המלחמה"
"כמה זמן חיית שם?"
"לא חייתי. אני הייתי." הוא מדגיש את הה'. שהרי יש פולנים שמתקשים בהגיית האות ה'.
"מעניין" אני אומר כשאני מופתע "מה לך וליוגוסלביה? אתה בכלל מפולין!"
"זה סיפור ארוך. אולי אספר לך שבוע הבא."
בדיוק הסלולרי מצלצל. היא הייתה על הקו, דפנה.
**************************************************** 
