----------------------------------------------------------------------------------------------------------
מרכז העיר בודפשט אוגוסט 1944
שמש מעל שמי העיר. הנהר נשקף מעיניה. בניני השלטון ובניני הפאר. האמת נוקבת מקרני השמש. היא אינה מקפחת דבר , היא מורה בקרניה כמחוגי שעון: הן אל עבר דגלי שלטון הדיכוי המתנוססים בבניני הפאר.הן אל עיני קלגסי הרשע והן אל עיני פניהם של יהודים קשי שעה.
הם לחצו ידיים לרגע, שני גברים. כל אחד בא מכיוון אחר. נפגשו לרגע ומיד החלו לפסוע משם. מרחוב קאזיניצי, בצעדים מהירים. נראו מאוד נרגשים, על אף האיפוק המירבי אותו הפגינו. הנמוך מביניהם. גבר כבן שלושים פלוס, נראה במבט ראשון כהלך למוד סבל. בגדיו נקיים אך פשוטים. מבט מטה אל נעליו הבלות הסגיר עוני בצד מצוקה. פניו צרובי שמש או כפור. עיניים שראו דברים רבים, אך עיניים שיש בהן מן העקשות. השני נראה לעומתו כאדם מכובד שחי בטוב. הוא לבש מיקטורן פשוט. על דש בגדו התנוסס טלאי צהוב. המסגיר את מוצאו לעיני כל. הוא התנשם עמוקות מבעד שפמו הקצר.
"בוא ונמצא מקום יותר טוב ,אחי. יותר מידי אנשים מסביב." אמר ההלך והביט במבט רדוף על סביבתו.
"קיבלתי את המכתב בזמן. מיד באתי לראות אותך." אומר בעל הטלאי. עיניו מביטות סביב, אך במבט בטוח יותר.
"האחות בבית החולים עשתה שליחותה נאמנה."
פסעו בין הרחובות הצדדיים, לאחר כמה דקות הם מצאו פינה באחת הרחובות הישנים, מרוצפי האבנים, שיוצאים מן הרחוב הגדול. ספסל בודד עמד במקום ואיפשר תצפית כלפי מבוא הרחוב. כאן הרשו לעצמם להתחבק לאחר כמה שנים של פירוד.
"שנתיים, שנתיים שלא ראיתי אותך ארנסט!" אמר בעל הטלאי "שנתיים ומי יודע מה עברת. השם ישמור! הנה, הבאתי לך אוכל ובגדים..." הוא מוציא שק בד מתיקו.
"שנתיים איומות, נאדור," מלמל ארנסט כשהוא נוטל את השק לרשותו ומודה לו בהינד ראש: "מקורסק שברוסיה עד לכאן. מסע בלי סוף. לפחות יש לומר שאושפזתי על חשבון הונגריה. נלקחתי לטיפול בזמן ששלשת ילדי ושרה גורשו לפולין. סיפרו לי שהז'נדמריה ההונגרית יחד עם הגרמנים ניקו איזורים שלמים בפרובינציות!" הוא נזכר בילדיו היפים, כהי השיער. דוד יצחק בן הארבע. מרים בת השש וינקל בן השמונה. ילדים נחמדים, חייכנים וחיננים. ילדי טבע בכפר הקטן במזרח הונגריה, על גדות נהר הטיסה. שרה אשת החיל, יד ימינו, עזר כנגדו. מי ישווה להם? צחוקם התמים עולה לנגד עיניו. משחקיהם השובבים ומלאי החיים. ילדים צעירים שמגלים את העולם שאליו נחשפו לא מזמן, על טובו וגם על הרוע שבו. עיניו מצטעפות בדוק של געגוע ותוגה.
"למרות המצב, אני מקווה שהכל יהיה טוב!" אומר אחיו, אך מתעצב אל ליבו ומתנשם שוב: "אז בסוף ברחת מבית החולים או שרק "נעדרת" ממנו?"
"ראיתי שהמצב הבריאותי השתפר באופן ניכר. אמרתי לעצמי שכל זה היה מספיק לי ומעתה אהיה אדון לעצמי. אם אשתחרר מבית החולים הם יקחו אותי לשירות בחזית המזרחית או ימסרו אותי לגרמנים ואת זה אני לא רוצה."
"מוישל'ה ברח לרומניה !" אומר נאדור ומתכוון לאח האמצעי
"אני מקווה שמשם יגיע לארץ ישראל! רומניה של היום היא מקום יותר בטוח מהונגריה"
"לפחות יהודי בודפשט בטוחים. נכון לעכשיו. הורטי (שליט הונגריה), ציווה להפסיק את השילוחים לפני זמן מה. אומרים שהוא יפטר את ראש הממשלה סטואויי. תראה... יהיה בסדר... בסוף נרקוד כאן ברחובות..." אומר נאדור ומחסיר אנחה מליבו.
"מה שלום מגדה ולאיוש?" שואל לשלום אשתו ובנו היחיד
"חיים בטוב. תודה לאל" מאירות פניו של נאדור "שמרתי קצת חסכונות לרגעים קשים."
על מה בדיוק יספר לאחיו?, עצב כרוך בעצב. כאב בכאב. ארנסט מעביר בזכרונו את כל אותם אירועים אותם עבר ומתחיל לספר לו טיפין טיפין:
רוסיה - איזור הקרבות בין הרוסים לגרמנים. מקום מותם של רבים רבים ובהם עשרות אלפי יהודים הונגריים, עובדי כפיה שקיפחו את חייהם. תחילה הגיעו ברכבת אל נהר הדון ואחר כך לקורסק. בקורסק פתחו בצעידה לכיוון החזית. בדרך היו קטעים של חול טובעני, ההונגרים אילצו אותם לגרור את העגלות העמוסות כשהם רתומים אליהן. כשכשל כוחם, היכו אותם בקתות רובים. ועוד צעידה ועוד צעידה אל קו החזית. צעד ועוד צעד אל הלא ידוע, כשאמא הונגריה –המולדת מתגלה כאם חורגת מרשעת.
המתקפה הרוסית הגדולה. התבוסה וקבורת החברים לנשק שנפלו חסרי ישע ולמעשה: ללא נשק בידיהם.
החורף הרוסי – אויב בפני עצמו. בגדים ומגפים בלויים לגמרי. ללא שום ציוד. מזון מועט, דל ובאיכות ירודה וללא כל פרופורציה לעבודה הקשה והמפרכת.
אין קשר עם המשפחות שנותרו בהונגריה. את המכתבים אליהם מעכבים ולא שולחים, נתק, פשוט נתק.הוא מנסה להגניב מכתבים, בשפה המקצועית נקראים המכתבים המוגנבים "בונים" והם נשלחים תמורת תשלום מן המשפחות שיקבלו אותם. אחד מה"בונים" הגיע לתעודתו: משפחתו חיה בעוני, וגם מחסדי האיכרים.
כסף לא שולם כלל וכלל. כי ליהודים לא מגיע שכר, שיתחילו לעבוד ולא לחיות על חשבון האומה, כך יתוקן ה"עוול".
באמצע החורף עם התמוטטות החזית, בריחה המונית בשלג העמוק לכיוון מערב. ההונגרים הפגינו את אכזריותם. מי שפיגר פשוט נורה במקום. הכסות הלבנה והצחורה של הקרקע כוסתה בדם הפשע האדום, הסמיך.
והגרמנים שקראו לעצמם הגזע העליון - הם נהגו לדרוס יהודים במכוניותיהם, כשאלו אינם יכולים להימלט מדרכם בשל ערימות השלג הגבוהות לצד הדרך.
ומרוסיה אל גליציה, אותה גליציה שהייתה משופעת ביהודים ובקהילות מפוארות ועתה ריקה מהם לחלוטין,שמועות הילכו בין עובדי הכפייה לגבי גורלם של יהודי מערב אוקראינה, כפריים אוקראינים סיפרו בלחש על בורות מכוסים בלב יערות. הלב היהודי נחרד,סירב להאמין.
בחורף על סף שנת 1944 - על סף קפיאה מקור בהרי הקרפטים הגבוהים, על גבול הונגריה, בלילות הוא וחבריו צמודים זה לזה כדי להתחמם. כשהציוד היחיד העומד לרשותם כולל שמיכת קיץ אחת לאיש.
בחודש יולי היו "קרוב לבית": באיזור "ברך הדנובה" השוכן מצפון לבודפשט. עקב תנאי מחייה קשים, לקה במחלת טיפוס הבהרות וממש לא יכל לקום ממיטתו. קצין הונגרי הגון עובר בין האוהלים במחנה. רואה את מצבם של החולים ומרחם עליהם – דבר לא שכיח בקרב קצינים הונגריים שרוב רובם אנטישמים. הוא מצווה לשלוח אותם באופן מיידי לבודפשט. ישירות אל בית החולים. ללא שהות"
נאדור מתרגש ומזיל דמעה מפעם לפעם לשמע סיפורו של אחיו. הוא שותק לרגע ומורה:
"קח את הפתק עם הכתובת של הכומר קושוט. הוא אדם הגון."
ארנסט נוטל את הפתק ומטמינו בחיקו.
"צריך לומר ברכת הגומל. עכשיו כשאתה בטוח כאן."
ארנסט מביט בו במבט מלגלג משהו. הונגריה של היום אינה הונגריה שהייתה לפני מלחמת העולם הראשונה.אינה מקום בטוח ואוהב כפי שהייתה בתקופת האימפריה האוסטרו הונגרית. הוא מגלגל את עיניו אל השמיים התכולים. מחזיר את מבטו אל עיני אחיו ואומר:
"את ברכת הגומל אומר כשתסתיים המלחמה!"
הם יוצאים מהרחוב הקטן. ברחוב הראשי נגלית לעיניהם חבורה של בחורים צעירים לבושים במדי צלב החץ: בגדים חומים ועניבה ירוקה. מבטם אומר שחצנות. האחים נסוגים מיד כמה מטרים אחורה אל תוך הרחוב. מקווים להיבלע בתוכו, מישהו מאנשי החבורה שולח מבט חטוף אל הסמטה, בחור צעיר וגבוה בעל עיניים כחולות חודרות. ארנסט מביט בו לשנייה בחשש. לרגע נפגשים המבטים ואחר כך מיד ניתקים. איש איש לדרכו.
את ברכת הגומל יאמר כשתסתיים המלחמה. בשבילו היא עוד לא הסתיימה.
****************************************************
