שממה

שממה בשדה מנוחות תרכון,

ורוח סחף לא תניד אפר,

אל עבר מי טוהר אצילי דאבון,

זורמים שם, במרחק.

עמוד האש – כבתה להבתו,

ואין מי גשם סרו מפגיעתם בחול.

דרוכים החרבות, עמוק בתוך אדמת הדם,

נעוצים בשנאתם, עומדים.

אין קום יקום השחר וישטוף את הכאב,

תוגה נפלה על מרחץ המוות,הרוח הליטה המראה.

אין זריחה מאוחרת תגבור על עלטה,

אשר שרויה שם עידנים, שומרת על הממלכה.

דמעות, דמעות סוחפות הנדרים –להגן, להמית.

חוררו הן סדקים בתוך הבטחה, רעצו מילים לפיסות אבדה.

ודרכים, דרכים אפלות להשליט שאיפות – לא נראות כה תמימות.

שאיפות, שאיפות עלומות, הובילו הבטחות, למשכב.