דפנה ישבה אצלנו בדירה. על הספה הכחולה. שומעת רדיו בקול מונמך.מעיל העור השחור שלה שמוט על הספה וכן תיק הבד הירוק.
היא שתתה מכוס המים שהגשתי לה, בלגימות מאוד איטיות. שיחקה בשערה החום השזור בגוונים בהירים, הביטה בעיון מדומה בתמונה הקיטשית של הנוף שעמדה על הקיר הנגדי והאזינה באי רצון לרעש הנוראי של הכביש, אחרי כן האזינה לדבריי ועפעפה בעיניה הגדולות, הבהירות. יש לדפנה טון דיבור של נערה מתבגרת. טון עדין כזה כמו של בחורה משיינקין או מצפון תל אביב. עם טון שכזה היא אומרת את דבריה. אפילו החריפים ביותר: "אז אתה רוצה להגיד לי, כאילו, שהזקנים הזמינו אותנו לארוחת שבת, אחרי תפילה בבית הכנסת?"
אני עונה לה ומוסיף שאנחנו לא צריכים להביא שום דבר מלבד את עצמנו ואת התיאבון שלנו.
"לא צריך לספר לך, אני לא רק דתלשי"ת, אלא גם כמעט, כמעט אתאיסטית. כבר ארבע שנים שלא דרכתי בבית כנסת ועוד סיפרת לי שבבית כנסת ההוא יש עזרת נשים פצפונת...כאילו. אז נעזוב את הויכוח על האמונה ונעבור לתועלת שבזה..."
דפנה גדלה בבית תורני- דתי מאוד. בת למשפחה מרובת ילדים בפתח תקווה. שירתה בשירות לאומי ואחרי כן, לפני שעברה ללמוד באוניברסיטת העברית,בעקבות מתחים וכעסים שהיו לה, עשתה צעד אל העולם השני. אל צדו קיצוני שבו. למרות שנותרתי דתי והיא נעשתה אנטי דתית בעליל, נשארנו ידידים טובים. אני לא בוחר חברים לפי ההשקפה. אלא לפי ההתנהגות כלפיי. וחוץ מזה, זכר אותם ימים של קורסי המבוא באוניברסיטה. העבודות המשותפות בספריה. כל אלו עשו את שלהם...
אני מנסה לומר לה שיש גם עזרת נשים קטנה ומכובדת, בקומת הגברים. היא מיד פוסלת את זה על הסף ולגבי אתאיזם, אני משיב לה שאמנם היא "אנטי" ואני יודע את זה טוב מאוד, וזה עניינה הפרטי, אבל מה לכל הרוחות היא עושה בקורס של "סודות הודו" הכל כך רוחני?
"ידע כללי והרחבת אופקים. בכל אופן, אני חייבת להגיד שהדת שלהם מתונה משלנו ונותנת שלווה ורוגע..." משיבה בקול מרוחק, בעוד משפשפת את אפה הסולד.
"יש לך מזל שאני מתון" אני מצחקק ומשפשף בתגובה את חוטמי. היא עונה בתשובה שאם אבי לא היה עושה את צעדי המרד שלו היום הייתי נטורי קרתא עם "זונגעלעך", זקן ושטריימל ולא הייתי מביט בה ממטר.
"בקיצור. אז את לא רוצה לבוא איתנו?" אני מסכם.
פתאום הדלת נפתחת ברעש גדול. יאיר מופיע עם משהו כמו חמישים מיליון שקיות מן הסופר. שקיות מלאות בכל טוב. עוד כשדיברתי איתו בטלפון הסלולרי, הוא שהה בסופרמרקט. יאיר השיב להצעתי בחיוב והתנה את ההסכמה שלו בהסכמתה של דפנה.
אנחנו עומלים לשכנע את העקשנית הזאת. יאיר שם ידו על כתפה ואומר בקול עדין ועמוק, "אז מה אם את חילונית. אז מותר לבוא פעם ביובל לארוחת שבת עם קידוש. אני עצמי חילוני ואפילו בן קיבוץ השומר הצעיר. אבל אני לא אנטי. אני מאוד סקרן ללמוד עוד על המסורת. תמיד כדאי להכיר עוד עולמות. ובכך להרחיב את האופקים" כך בקולו העמוק.
"נכון. תמיד כדאי ואפילו חובה להכיר עולמות נוספים ואנשים בעלי השקפה שונה" אני אומר.
עוד כמה דקות של שכנוע ודפנה נשברת מעט. היא מסתכלת עליי בעיניה הבהירות. משחקת עם הרוכסן של התיק, בסוג של איטיות מרגיזה כזו שמשגעת לנו את השכל ואז אומרת:
"אבוא לארוחת שבת, אבוא גם לתפילת ערב שבת, בתנאי אחד!"
"מה התנאי?" אנחנו קופצים
היא אומרת שהתנאי הוא כלפיי. אני שואל אותה לגבי תנאי התנאי:
"זה לגבי הבחורה שרציתי להכיר לך לפני שבוע. אתה פסלת אותה מיד ואמרת שיהיה לך קשה מאוד להכיר בחורה לא דתייה."
אני מבהיר לה שלא פסלתי דבר. כי בסופו של דבר, בדברים אלה בשבילי הלב הוא שקובע. פשוט אמרתי שלפני הליכה לחתונה ואם העניינים יתגלגלו בכיוון הזה, הבחורה ואני נצטרך לדבר, לדון וגם להתפשר.
"לפני כמה דקות אמרת משהו מאוד חכם: תמיד כדאי ואפילו חובה להכיר עולמות נוספים ואנשים בעלי השקפה שונה. נכון שאמרת את זה?" היא שואלת...
אני עונה שזה אמת ויציב ויאיר מביט מהצד ומחייך.
"אז אני נותנת לך את המספר שלה.ואתה מתקשר ומזמין אותה לצאת."
"ולה יש בעיה להכיר מישהו עם כיפה על הראש? מישהו עם השקפה שונה?"
"לא. הרי לא הייתי מציעה לך אותה אם היא הייתה כזאת. יא טמבל! היא מאוד התרשמה ממה שסיפרתי עליך. היא התרשמה מזה שאתה גם פיזי וגם רוחני.גם היא כזו והיא מחכה ממך לטלפון."
היא מוציאה יומן חום בכריכה עבה. משרבטת מספר על פתק ורושמת את שם החיבה שלה "ציקי"
אני שואל מה עם השם האמיתי שלה ודפנה אומרת שהיא הייתה מוכנה לתת רק את שם הכינוי שלה. היא מזהירה אותי שלא אעיז לשחק משחקים. לפחות ארבעה מפגשים...
"נפלת חזק אחי" אומר יאיר וצוחק צחוק פרוע.
אנחנו לוחצים ידיים. העסקה נחתמה.ואנחנו מקנחים בשלש כוסות קפה שחור חזק. בשבוע הבא אפגש לראשונה עם הבחורה שדפנה נתנה את מספרה. דפנה מתגלה כאסטרטגית.
****************************************************
ערב שבת. יאיר שם על ראשו כיפה סרוגה שנראית עליו שלא במקום. הוא לבוש בחולצה לבנה רחבה ובמכנס ג'ינס שחור. אנחנו נכנסים במהירות לבית הכנסת לקראת סוף תפילת מנחה שמחזן ביינהורן בקול לאה אך ברור. עזרת הנשים של ערב שבת השוכנת בפרגוד הנפתח בקומת הגברים מוכנה לפעולה. זהו המקום שמשמש כ"משרד" בימי החול. דפנה שכמובן באה איתנו, נכנסה אל העזרה לבושה בשמלה לבנה עם רקמת שוליים צבעונית. אוחזת שקית לבנה בידה. זה קצת מצחיק לראות אותה נכנסת למקום מסויים שלא ביקרה בו כל כך הרבה זמן. באותה עזרה יושבת סטודנטית נוספת ואשה מבוגרת. הן מחזיקות סידורים בידיהן. אני מוצא סידור.מתחיל לחפש בעבורה את העמוד בסידור, היא מושכת אותו מן הידיים שלי. מוצאת את התפילה בכוחות עצמה, ועושה לי "נו נו נו" בידה. היא אמנם "אנטי" אך לא עם הארץ...
יאיר ואני יושבים באחד הספסלים האחוריים בסמוך לחלונות השמאליים ולכניסה. אני מושיט לו סידור ומראה לו את המקום שבו אמור החזן להתחיל ב"קבלת שבת". לאחר מכן אני מביט סביבי ורואה שיש בערך כעשרים אנשים לתפילת השבת. בניגוד לגודלו של בית הכנסת שיכול להכיל כמאה או מאה וחמישים איש.
תפילת מנחה מסתיימת. החמה שוקעת. אני מציץ מן החלון הגדול לעבר חצרו הנטושה אך המוריקה של רוזנפלד. על עץ פלפלון יבש מתאספות יונים ללינת הלילה, או לכניסת השבת. כשהן מאזינות לחזן ערב השבת.
"מי מוכן לעלות חזן?" שואל הרב אלקנה בקול רם
אני ניגש אל העמוד ואומר לרב משהו. אני מוכן. נוטל טלית ישנה. לאחר מכן אני מיד מוריד אותה, שכחתי ליטול ידיים...
****************************************************
אכן, הייתי חזן בימים נוראים, בקהילת מונאסטיר בניו יורק. ימים נוראים תרתי משמע. אני מתמצא בחזנות ספרדית –בלקנית ובחזנות יהודית אשכנזית.את זה אני זוקף כמובן לזכות שני הסבים ואבי שדאגו כי לא אצא מקופח בעניין זה, ודאגו לקחת אותי לשני בתי הכנסת שהתפללו בהם.בדיעבד זה השתלם, מסתבר שניחנתי בשמיעה מוזיקלית וידעתי לעשות את ה"סוויץ" בין האשכנזי לספרדי. אם כך, את תפילות המוסף של ראש השנה ויום כיפור האחרון עשיתי בברוקלין, בבית כנסת גדול ומפואר מאוד, של קהילת יוצאי מונאסטיר, שאנשיה היגרו למקום לפני השואה.יש בו ארון קודש מוזהב ופרוכת מקורית, כמו בבית כנסת הצנוע והביתי של פלורנטין. לוחות שיש ובמה משורגת במוטיבים נדירים ועתיקים מעץ אלון כבד.אך ללא הריח של הבשמים וללא הצניעות, הביתיות והמשפחתיות. כך בעקבות הנסיעה הזו לניו יורק הרווחתי סכום מאוד יפה שיכול היה לממן את לימודי התואר השני שלי בתוספת מחייה וכלכלה. נכבדי הקהילה בניו יורק – אנשי עסקים, רופאים, מהנדסים ועורכי דין, אנשים שמורשת החזנות של שלוניקי ומונאסטיר, עדיין מאוד חשובה להם, לא חסכו בכסף בכל מה שנוגע לחזן שמבין ויודע את הסלסולים, את הפיוטים ואת ההטעמה הנכונה. בייחוד אם מדובר בנכדו של חזן ידוע כמו אברהם פרנקו. שלפני מותו, עוד הספיק להוציא קלטת חזנות "מחזור מונאסטיר" עם פיוטים לחגי ישראל. בצד הקלטת "מחזור סלוניקי", שיצאה לפני שנים, נחשבת קלטת זולמעין מדריך בר סמכא בחזנות הבלקנית ממוצא ספרדי.הקשבתי לקלטות האלו בתור רענון כשאני מסלסל את " עת שערי רצון" ו"ידי רשים" ו"אדיר ונאור". ולמה ימים נוראים תרתי משמע?: הכל היה טוב ויפה כולל כרטיסים וויזה, אלא שמספר ימים לפני הגעתי, אירע אסון התאומים של האחד עשרה בספטמבר. המטורף ההוא בין לאדן החליט לתת לאמריקאים מעין "כרטיס ברכה" לשנה החדשה (על אף שרוב האמריקאים לא מאמינים בדת ישראל...) ושיגר שני מטוסי נוסעים לעבר מגדלי התאומים. וכך כפועל יוצא קרה שנבדקתי חזור והיבדק על ידי אנשי משטרת ההגירה האמריקאים שנתקפו בהיסטריה לגבי כל זר, או כמעט כל זר שנכנס למדינתם.
בכל אופן נכנסתי וגם יצאתי מעמדת הביקורת לאחר המתנה של כמה שעות טובות ולאחר בדיקה של כל תג ופרט במזוודה ולאחר עקשות מצדי והסברים לאנשי הביקורת האמריקנים, כשאני שלם ומוכן לסלסל ולחזן לקהילה שלמה. או יותר נכון שרידים מקהילה שלמה.ממש כמו כאן: שרידים מקהילות שונות. מחוץ לנמל התעופה קנדי חיכתה לי מונית שהקהילה הזמינה. לנתי בבית של הרב ונטורה מספר ימים. ניתנה לי שם יחידת דיור משל עצמי. לתפילה הביאו לי מן חלוק לבן ומצנפת חזנים לבנה מעין כובע של טבח. כאן בארץ זה היה נראה אולי מגוחך. אבל שם באמריקה חובבת הטקסים והנוצץ, זה בכלל לא. בימי החול שנותרו לי טיילתי עם משפחתו של הרב באיזור מגדלי התאומים. ראיתי את החורבות שנותרו מהם. עדיין מעלי עשן. תהילת המגדלים הנישאים, שתשתיתם פלדה ובטון, חלפה מן העולם על ידי מטורף פנאטי אחד וכמה מטוסים. כל כך פשוט, כל כך הרסני וכל כך שטני.
