"נשבר לי, 90 יום מילואים בשנה, שים לזה קץ! ועוד עכשיו, כשאני אמורה ללדת בפעם הראשונה.
לא יקום ולא יהיה! ככה, כמו שאני בחודש 8 וחצי אני נוסעת למג"ד שלך".
תוך כמה שעות אני במחנה אימונים היי שם. בטור ענק למג"ד.
"מה כל הטיפוסים הללו", שואלת את בעלי?
"...הם גם רוצים להשתחרר ממילואים", עונה לי.
"מה זה, כולם, זה נראה לי כל הגדוד שלך, לא?"
"בערך", עונה לי בפיזור דעת.
"למה מה יש להם, כולם נראים לי בריאים כשוורים. מה, כולם הולכים כאן ללדת?"
"יש עוד בעיות בעולם", עונה לי בהיסוס.
"טוב, אז אני הולכת לתשאל כאן את כולם": קמה ופונה לגבר בריא גוף ופניו מביעות את שיא הנחישות, "אדוני, גם אתה רוצה להשתחרר, בטח יש לך מה זה CASE".
"את אימא של הCASEים יש לי, גבירתי, ולך, גבירתי יש CASE מה זה חלש", זורק בלגלוג לעבר בטן
הענקית שלי. "אני, יש לי דוכן שווארמה שבו לעיתים קרובות מבקר המג"ד שלנו. והוא מה זה מת עליה, על לאפה שלו.
אם אלך למילואים, אני יכול לסגור את העסק. והוא מה זה יהיה עצוב מזה. אתם, נשים מפונקות חייבות שבעלים יחזיקו לכן את היד בלידה. מה יש להם להחזיק לכם את היד ולשמוע את כל הקללות שאינני יודע איך הגבירות העדינות מסוגלות לפלוט. וגם לספוג מכות ברגליים ואת הגועל נפש של דם וצעקות "יש לי קקי", "יש לי פיפי" וכו...
איזה יופי היה קודם, אישה הייתה קורעת ללדת בעבודתה בשדה, מכרסמת את חבל הטבור בשיניה, מניחה את הילד מתחת לעץ, תוקעת לו לפה במקום מוצץ חתיכת לחם עטופה במטלית וממשיכה לעבוד".
בההיתי בו בתדהמה, מדמיינת לעצמי את עצמי קורעת באמצע השדה וכן הלאה: "אני אישית אדאג שיגייסו אותך", סיננתי.
חום אימים שרר במקום. אני לא הולכת לספוג את כל הטור הזה, חשבתי לעצמי. התחלתי לגנוח ולתפוס את בטני הענק, מגלגלת עיניים לתקרה.
בבת אחת הכל השתתקו. פסעתי בביטחון לעבר משרדו של המג"ד.
"של מי את", שאל. בעלי סירב להיכנס מחמת הבושה. והייתי מולו לבדי.
נקבתי בשם בעלי. הבעת שביעות הרצון נסוכה בפניו. "בטח", חשבתי לעצמי." יש לו אחלה פרייר שבעולם".
הצבעתי על בטני, העומד להתפקע: "זה הCASE שלי. זו לדתי הראשונה. ואני גם קצינה, הוספתי (לא יזיק)".
הוא ניגש וטפח לי על השכם: "בדיוק, בדיוק, וזו הסיבה שאנו, הקצינים צריכים להוות דוגמא לחיילנו".
ניערתי את ידו ונעצתי בו מבט רצחני: "שלא תחשוב בכוון, אפילו. או שאני אלד כאן, במשרדך".
הוא החל להזיע. פניו האדימו: "תגידי לי, לא ראית את כל הדפ"רים בחוץ. בעלך חייל נאמן, לא אוכל לוותר עליו".
"לא בא בחשבון, קח במקומו את השווארמה. הוא בריא כמו שור. הוא יכין לך את הלאפה שלך, כאן, אל דאגה".
"החוצה", זעק, "חוצפנית! הכניס אותך ואת בעלך למחבוש".
וכאן שלפתי את האזיקים שהכינותי מראש. קליק, וזרועותינו מחוברות. אני ומג"ד שלי.
"ועכשיו אני מתחילה ללדת, לחשתי לאוזנו, שולפת את החוטר, שהחבאתי במכנסי, מכוונת אותו, סלחו לי, לעבר מפשעתי, "עכשיו נארגן ירידת מים".
פניו של המג"ד הלבינו, הוא עמד להתעלף. הצמדתי אותו לקיר ולחשתי לאוזנו:
"אשחרר אותך תמורת השור".
הוא פתח את הדלת וצעק" שווארמה, אתה מגויס מיידית בצו 8".
