מי-פלצת?

בלילה המפלצת באה לטרוף אותה.

אתם בטח מכירים את הסיפור. מפלצת גדולה ושעירה באה לטרוף ילדה קטנה וחסרת אונים בעוד היא ישנה במיטה הגדולה והחמה שלה. או לפחות ככה זה נראה. האמת שאי אפשר באמת להגדיר את המטרה האמיתית שלשמה באות מפלצות לטרוף ילדים קטנים. מפלצות אוכלות חיות קטנות, כמו לטאות או צבים בלי שריון. אבל ילדים הם בוודאי לא המנה העיקרית שלהן. לא, המפלצת הזאת לא נכנסה כדי לאכול את הילדה הקטנה. האור נדלק והמפלצת נבהלה מהילדה שעמדה על המיטה והסתכלה עליה. "מה את רוצה?" היא שאלה, "למה את בחדר שלי?".

קשה לומר למה המפלצת באמת הייתה בחדר. הרי מפלצת גדולה ושעירה, אין לה מה לעשות בחדר ילדים קטן, ובמיוחד אם היא לא מתכוונת לטרוף את הילדה הקטנה, שעכשיו לא נראתה כל כך קטנה באור הקטן של מנורת הלילה שלה.

בעיר המפלצות שממנה הגיעה, החיים היו פשוט חיים רגילים. כמו בני אדם, רק גדולים יותר, שעירים יותר ועם יותר עיניים. המפלצת שלנו, שנקרא לה בוז'י, חייתה כמו כל המפלצות האחרות. אבל היא לא הייתה גדולה ושעירה כמו השאר. או לפחות ככה זה נראה לעין. בוז'י הייתה הליצנית של העיר, בגלל שבניגוד לכל שאר המפלצות, היא נראה, דיברה והתנהגה בדיוק כמו בני אדם, ומה שיותר מחפיר הוא שהיא לא מצאה מה רע בזה. לא היו לה תמונות של עצמה, כי ההורים המפלצים שלה מעולם לא צילמו אותה, מחשש שמרוב שהיא נראית מוזרה, הסרט יישרף. היא לא השתלבה בחברת המפלצות, וכל מי שראה אותה כמעט הקיא מרוב גועל. היא מעולם לא הבינה למה היא נולדה כמו בן אדם להורים מפלצות. אז היא עזבה את העיר, וטיילה ברחבי העולם ועבדה כדי לחיות. בכל מקום שעברה אנשים היו מצביעים עליה וצועקים "מפלצת! מפלצת!".  בחלוף הזמן היא הבינה שבגלל שהיא גדלה בעיר המפלצות, היא מתנהגת בדיוק כמו כל מפלצת אחרת, ובני האדם לא אהבו התנהגות של מפלצות.  "כן, אני יודעת," הילדה אמרה למפלצת, "יש לי בגן ילד כזה מוזר, מלא לכלוך וחול שאף אחד לא משחק איתו והוא תמיד דוחף את כולם וכולם קוראים לו מפלצת."

הילדה והמפלצת, שנראית כמו בן אדם, דיברו כל הלילה על דברים כאלה ואחרים. הרי אם אתה נראה כמו בן אדם, אתה צריך בני אדם לדבר איתם. ואף בן אדם לא היה יותר טוב לשיחה מאשר הילדה הקטנה, שכבר הרגישה שהיא לא קטנה כי היא מדברת עם מפלצת. אם תסתכלו טוב על הילדה ועל המפלצת, לא תראו הבדל יותר מדי גדול, כי הילדה לאט-לאט גדלה והמפלצת הרגישה שיש לה עם מי לדבר. עם מישהו שלא שופט אותה לפי איך שהיא נראית או מתנהגת, אלא לפי מה שהיא באמת. היא עוד לא ידעה מה היא באמת, מפלצת או בת אדם. זוועה או תפארת.

והילדה גדלה, ועכשיו היא אישה, ומאז שהיא קטנה היא זוכרת את המפלצת, שהיא בעצם אישה יפה-יפה, שביקרה אותה באותו לילה. היא לא מפסיקה לחשוב עליה, ועל איך היא קמה ועזבה את החדר, והמשיכה לטייל עד שמצאה מה היא באמת. לפעמים היא מדברת על זה עם בעלה, שהוא אגב הילד המפלצת מהגן, וגם עם הילדים, שרוצים לפעמים סיפור לפני השינה על מפלצות וילדות קטנות, ועל זה שבכל מפלצת, בעצם מסתתרת ילדה קטנה.