פרקי יומן מסע: בדרך אל ההיגיון

סינתיה ספילספיש, 28, תוצרת פארן, מושב על מסד הארץ, איפה שהחול מדבר מתוך ההרים, יש קוראים לו מדבר. בת לפסנתרנית מחוננת ולשף משובח. הוריי אלה עמלו עליי בקורדובה, פרובינציה צפונית בארגנטינה. תו התקן שלי ישראלי, צווחות לידתי הדהדו במסדרונות סורוקה, בעיר שבע הבארות. את שנות ילדותי הבוסרית חלפתי בפארן, שלהי הגילאים הרכים הבשילו בערד,בחרותי נאפתה בנוה ירק. שירותי הצבאי שיכן אותי בצומת גולני כמורה חיילת בבסיס העונה לשם: מחווה אלון. שם תיניתי את מפעל חייו של אליעזר בן-יהודה, בפני קיבוץ גלויות לטיני ברובו. לא סיימתי לפרום את אחרון הכפתורים של מדי הזית ונמצאתי בין דוכני מזון רועשים, טינופת עקבים ילדותיים, תפארת הכיעור שהפך לשומר מסך תמידי משך עשרת החודשים הבאים בחיי. שם בצפונו של הלם תרבות החל נכתב לו מכורח עצמו, הכרך השני על חיי. זה אשר אין לו אפילוג מבטיח, וסופו עלול לסבול ממשבר זהות מתמיד. על פשר המשפט האחרון אייזע את אצבעותיי לבאר לכם בהמשך. הודו, לכאורה יש בה לומר את השתלשלות המאורעות המתעתדת להכתב פה ולכם אין עוד צורך במלחמת התשה של תיאוריי.  אך מסתבר כי אלוהים ניחן בדמיון שאין שני לו, זה המאפשר ליצירותיו להתנוסס בראש רשימת רבי מכר תמידית, הודות להוצאת האור מייסודו המכונה: מציאות בע"מ וגיבוריו הראשיים הקרויים:בני אדם. את שבעת החודשים הראשונים של מסעי חלקתי עם עלם אפגני בן 35. 192 ס"מ, חזות איטלקית לכאורה, גוון עור נא. מחוותיו מתחקות אחר דרך ארץ אירופאית, עד שהקוד הגנטי של רגשותיו לא עומדים עוד בתחפושת המנומסת כלואה בשיוויון נפש מחניק. ג'נאן, זה שמו. לא בכדי בחרתי מתוך עשרות עוברי אורח מזדמנים לדלות דווקא את זה אשר מדרש שמו ינמק לקוראיי את מינויו לדמות משנית בסיפורי. עד היום, שש שנים מאז שנכרתו דרכינו, הוא עוד מבקר אותי כמנהגו בקודש, בשעות הדוממות של הלילה. בחלומי השלישי הוא רוצח אותי, כל ערב מחדש. אתמול הוא אף רצע את עיניי, ולא ידעתי לילה וגם לא יום. הפסיכיאטר שלי אבחן זאת כאינטגרל של הפסיכוזה, ואני השבתי לו: אלה הם חיי בשש שנותיי האחרונות. לא חלומות ולא פז.