ההמולה ברחובות השוק גרמה לשערות עורפי לסמור, לגופי להצטמרר ולליבי להגיע לשיאים חדשים של מרץ. לא הייתי רגילה לכל כך הרבה אנשים, במתחם צר כל כך ומזוהם עד כדי כך.
אמא הרגילה אותי למציאות שונה לגמרי. עדיין זכרתי את ריח האקונומיקה שהציף את הבית בכל שעות היום. הוא היה דומיננטי כל כך, שלעיתים נראה שהמלאכה היחידה הנעשית בבית, היא מלאכת החיטוי. ואולי זה היה נכון, הרי חיטאו את נפשי מהרבה דברים. סקרנות ילדותית, דמיון, נדיבות ואפילו חיבה ראשונית אף פעם לא בורכו בבית, ואת המושג של ייחודיות, הגשמה עצמית וסיפוק למדתי שנים רבות אחר כך, כנראה כשהיה כבר מאוחר מדי.
נדחקתי בקושי רב בין האנשים, ניצלתי את הרווחים שנפערו לרגעים כה קצרים בין איש למשנהו, כשאני נזהרת, כמובן, לא לגעת באף אדם. הרתיעה ממגע אף פעם לא עזבה אותי. אמא לימדה אותי שלאנשים יש מחלות, מחלות שיהרסו את גופי, ישחיטו את נפשי וישתלטו על כל מהותי. אני לא זוכרת את חום היד המלטפת, את רוך החיבוק ואת חדוות הנשיקה.
אמא האמינה שגם לי יש מחלות.
שכחתי כבר את סיבת הלכתי לשוק, המקום כל כך הלחיץ אותי, שאין לי מושג איך הצלחתי לזכור את שמי. הסתובבתי כסהרורית בין הדוכנים, בוהה בסחורה עם עיניים פתוחות לרווחה, מנסה להכיל כמה שיותר בכמה שפחות זמן במוחי, לזכור כל רגע ולנסות להסביר לעצמי למה הכל כל כך מפחיד אותי. אמא סגדה לפחד. היא האמינה שצריך לפחד מכל דבר, כל בלן שמתפוצץ ברחוב הוא פצצה, כל כלב חושק לנעוץ את שינו בירכיי, כל מכונית תידרדר לתהום והמזון בשוק תמיד מורעל. התחלתי אפילו לפחד מהצל של עצמי, זה שעקב אחרי לכל מקום.
אחד הסוחרים קרא לעברי, 'היי מותק, רוצה מלפפון? אין יותר טרי ממנו!'. הקול שלו נשמע לי צורם כל כך, הצחוק שלו הזכיר לי ציפורן שעוברת באיטיות מחרידה על לוח, העיניים שלו נראו לי רעבות כל כך, שהתחשק לי יותר מכל לתקוע בהם מסמרים. אמא לא האמינה בגברים, כנראה שלא היה דבר שהיא שנאה יותר. כשאבא נפל מהגג ומת, היא אפילו לא הזילה דמעה, האמנתי שהשמיים בכו במקומה, רק מאוחר יותר הבנתי שהיא שימנה את הגג, ואותו גשם זיכה אותה מאשמה. כשנשארו רק שתינו, היא טיפחה בי בשמחה רבה אימה מגברים, פתחה בפניי את עולמם הבזוי וגרמה לי להאמין שאין דבר מלוכלך ונורא יותר מזכר.
ברחתי לפינה קטנה ולא נראית בין הדוכנים, היא נראתה לי מיותמת וכאילו מעולם אחר. לא חשבתי והתיישבתי מיד על הרצפה המטונפת ולא מחוטאת, אם אמא הייתה רואה אותי, היא הייתה מורידה לי סטירה על כך. קרבתי את רגליי לחזי, חיבקתי אותם עם ידיי ובכיתי את נשמתי החוצה. אני לא יכולה אפילו לתאר את מה אמא הייתה מעוללת לי על כך, אחרי גברים היא הכי שנאה דמעות. לא פעם כשהייתה עוברת בלילה ליד דלת חדרי ושמעה אותי מייבבת בקול, הייתה גוררת אותי לחצר ומפגישה את בשרי עם אבזם החגורה. היא הבטיחה שאם אמשיך לבכות, היא תכיר לי אמצעים גרועים יותר.
אז בגיל שמונה הפסקתי לבכות.
לא יכולתי לשקול את האפשרות של לקום ופשוט לעזוב את השוק, הרגשתי בטוחה ולא קיימת באותה פינה. אני לא זוכרת מתי לאחרונה הרגשתי כל כך בבית. אכשהו הצעקות נעלמו, האנשים התפוגגו, הסירחון והזוהמה הפכו לניקיון אלוהי ואפילו התחלתי להריח מחדש את אותו ריח של אקונומיקה. אני מניחה שהגעתי לרגע המושלם שבו היה עליי למות, רחוקה כל כך מהסביבה המוכרת שלי ואף על זאת, לא יכולתי להיות קרובה יותר.
כשאמא מתה, לא בכיתי, השמים בכו בשבילי. הגשם אומנם לא הצליח לכפות עליי. ניחוח האקונומיקה היה חזק מדי, הוא היה מורגש בתה של חמש, במרק, בתיבול של העוף, הוא אפילו הסריח את כוס המים לתרופות של אמא.
ואז נזכרתי מה עשיתי בשוק. המקום ההמוני הזה, הזול הזה, המזוהם הזה, שמלא במחלות,הפך להיות גן עדן בשבילי, מעוז החופש והאושר, רק הוא נראה ריק מכחולי המדים, רק בו יכולתי להעלם לגמרי. לפחות לדקות מספר.
פתאום הרגשתי יד חזקה מוחצת את זרועי, כמו שאמא תמיד עשתה.
הפינה שלי התמלאה ברעש בלתי יאומן, הדוכנים הוזזו הצידה וחשפו אותי לעולם, אזיקי ברזל קרים כבלו את ידיי, בכוח הובלתי החוצה, מול עיניהם השופטות של האנשים, 'הנה זאת היא שרצחה את אמא שלה', 'ממש חיה ללא לב', 'הייתי משליך אותה לתא קטן וחשוך וזורק את המפתח', 'הייתי עוקרת את ליבה'.
הובלתי כחיה שמובלת לשחיטה, ואולי בעצם זה מה שהייתי כל אותם שנים, לא יותר מבהמה, שקיימת רק למטרה אחת.
—רק רציתי להבהיר, אחרי שנתקלתי בתגובות כמו 'הכל בסדר בבית שלך?', שהסיפור הזה לא מבוסס בשום אופן על מערכת היחסים שלי עם אמא שלי, אני מתה עלייה, היא אישה נהדרת ודרך אגב אבא שלי חי ובריא. פשוט לקחתי מערכת יחסים נורמלית ורגילה בין אמא לבת, והחצנתי אותה לרמה מטורפת. זה מה שיצא, סיפור פסיכוטי לחלוטין על מערכת יחסים מעוותת לגמרי—
כל הזכויות שמורות ©
