אולטרסאונד / רונן
היא הניחה את כף ידה בעדינות על ירכה, מרגיעה את התיפוף העצבני בעקבה. בפעם המי יודע כמה שלחה את מבטה לכיוון ערימת עיתוני ה"לטיפשה" שעל השולחן הקטן, מתרגלת את כוח רצונה. מנסה לא להיכנע לתחושת הביטחון המעושה. לבריחה חסרת האחריות שבקריאת מגזינים, רק בכדי להשקיט את מצפונה. ידעה שיתנגד. מכירה אותו כבר שנים. גאה בשני בניה הגדולים, מעודד אותה לקראת הנישואים החדשים ואפילו אומר כמה נחמד יהיה עוד ילד. מגיל עשרים וארבע הם יחד. כשאמא שלה הביאה אותה בפעם הראשונה. חבל שהגברים בחייה לא החזיקו מעמד כל כך הרבה זמן. קודם עם מייק ועכשיו... היא אפילו לא רצתה לחשוב את שמו, מרגישה איך הכעס עולה שוב כמו צרבת בהריון והעקב מנסה לשוב ולהתרומם מהריצפה. מגיע לו, על כל האכזבות האילמות שרק הכרית עדה להן. והוא עוד קיווה שזה מה שישקם את הנישואים שלהם.
התיקה את מבטה מהבריחה המובטחת שעל השולחן, לנערה הצעירה כבת שבע עשרה ששוחחה בקול חרישי עם אימה. מדי פעם גבר קולה והיא קלטה שברי מילים שהאם היסתה. מנסה לא להקשיב, בולעת בקושי את הגוש שבגרונה. הנערה היתה לבושה כבנות גילה. חולצת בטן ירוקה מטריקו שחשפה עגיל טבור, פירסינג בגבה הימנית ועל אוזנה רכבו בגאון לפחות שבעה עגילים. לבת שלה לא היתה מרשה להשחית כך את גופה. הן בטח היו משוחחות בניהן, כמו חברות, והיא היתה... לא כמו השיחות עם אמא שלה. זה סיפור אחר. כל הזמן שאלות, למה אין לך חבר? וילדה בגילך... אחרי הצבא רצתה לעזוב את הבית, אבל זה היה נוח עם הלימודים, ואז פגשה את מייק, וכשהודיעה להם שהיא עוברת לגור איתו אמא שלה סחבה אותה לכאן. בכדי שיסבירו לה. זה היה כל כך מביך, עד שדר' ואטס ביקש שתצא. "אבל אני אמא שלה" אמרה כשסגר אחריה את הדלת.
כן, היא כבר מקיימת יחסים ומודעת לאמצעי מניעה - ענתה לשאלותיו. חבל שלא השתמשה בידע שהיה ברשותה כבר מגיל שבע עשרה. כאילו התכוננה כל חייה לבחינה שכעת היא לא רוצה לעבור. בדרך כלל לא סבלה מלבוא לכאן. דר' ואטס ידע איך לדלג מעל הרגעים המביכים, מקנה אוירת נינוחות. יוצר ריטואל קבוע שלה כאישה, ומהרגע הראשון הוא נתן לה את ההרגשה הזו, ידע להקנות לה את תחושת הביטחון, שמצד אחד כבר ראה את הכל ומצד שני היא יכולה לסמוך עליו. היה יוצא מהחדר עד שהייתה מוכנה, מנהל את שיחת החולין, מסיח את דעתה, מצחיק אותה, ובה בעת שומר על אותו ריחוק מקצועי שאיפשר לו לבדוק אותה מבלי לפגוע במעטפת העדינה של פרטיותה. הלוואי ולמקצת מהגברים בחייה היה את המגע העדין הזה. זה לא שהיא פינטזה עליו או משהו כזה. מזועזעת לרגע מהמחשבה. כמו שהייתה נכנסת לכיתה בחצאית מיני ומחשוף. יש תחומים בחיים שחייבים לשמור מגודרים היטב. למרות גילה היא עדיין נחשבת לאישה מושכת. עדיין מנסים להתחיל איתה בסופר, או כמו אז בכנס, כשהמורה לספורט מאילת הציע לה לבוא לסוף שבוע. היא לא יכלה להתעלם ממבטי הבנים בכיתה. בגילם ההורמונים מחליפים את רוב תאי המוח. בהתחלה היתה מסמיקה כשהיו נועצים מבטם במשך כל השעור בשדיה או במקומות יותר צנועים. זה מתסכל לחזור אחרי יום כזה הבייתה ולפגוש את הלפת שחיכתה לה בכורסה. איפה היו תאי המוח שלה?
איך יכלה להתאהב בו? למה חשבה שהוא-הוא האביר על הסוס הלבן? אולי בגלל שהיה בדיוק ההפך ממייק. ארז! זהו, היא אמרה את שמו. באיזשהו שלב היא תצטרך להתגבר על כך. להביט בעיניו המימיות ולבשר לו שזהו – בכל המובנים. האם היא בטוחה? בדבר אחד יכלה להיות בטוחה לגבי ארז – הוא לא יבגוד בה. בהתחלה, כמו בהתחלות, ציפתה ממנו לרבות ונצורות. בשקט שלו ובמה שאז חשבה שזה עומק מצאה מקלט. מרגוע לעולם הסוער של הפחדים והחרדות. הוא היה איש שיחה מרתק שתחומי הידע שלו לא הפסיקו להפתיע אותה. תמיד רצתה מישהו ללמוד ממנו. היא ידעה שעוד חודש לבד עם הבנים היא לא מסוגלת לעבור. אמא שלה המשיכה להיות האמא שלה. מופיעה רק אם לא צריכים אותה. לא מפסיקה לרגע את השאלות: "ואיך תסתדרי לבד עם שני ילדים?". "כמה כבר מרוויחה מורה היום?". "את מכירה את ליזי, הבת דודה של רודיקה? אז הבת שלה התחתנה עם טייס באל על. לא שהיא צריכה את הכסף שלו. היא סיימה בהצלחה לימודי משפטים ועובדת עכשיו במשרד גדול בתל אביב" ומרוויחה משכורת של מזכירה מתחילה רצתה לענות לה. אבל שתקה. אמא שלה שומעת רק מה שהיא רוצה. כולם שומעים רק מה שהם רוצים.
מהחדר יצאה באיטיות אישה צעירה בחודש התשיעי להריונה. היא נראתה כל כך מלאת חיות וציפיה. מהדסת בגאון כמגשימה את יעודה. עם חיוך מאיר על פניה נפרדה מהרופא, מבטיחה לשלוח לו תמונה. זו לא היתה בקשת סרק הוא באמת התעקש על כך ולא פעם הראה לה את 'אוסף הילדים שלו'. מאות תמונות של תינוקות מקסימים שנשמרו בעשרות אלבומים. האם וביתה קמו ממקומם עושים דרכם לחדר הבדיקות. הוא נתן לאם להכנס ראשונה ואז ניפנה אל הילדה וקרץ לה בשובבות. היא נותרה לבד בחדר ההמתנה. לא לבד. נותרו היא, ערימת העיתונים והילדה הבלונדינית הקטנה. לארז היתה רגישות עצומה לתרבות ואומנות. הוא יכל היה לשוחח שעות על הצגה שראו ועל הרבדים העמוקים ביצירה, ועל העבודה הנהדרת שעשה השחקן הראשי, בטח הוא למד בשיטת סטניסלבסקי. מנעד כזה של רגשות, רק שחקן גדול באמת מסוגל, והיא הייתה נקרעת מבפנים. מייחלת לעמוד בעצמה על הבמה. אפילו חשבה להתחיל ללמוד משחק. עם הבנים הוא הסתדר לא רע ואחרי החתונה הם קיבלו אותו כמעט כמובן מאליו. הוא הקדיש להם הרבה זמן, משקיע בלרכוש את ליבם. משחק עם אלון במשחקי מחשב ובפליי סטישן ועוזר לערן במתמטיקה. ליום ההולדת הביא לו מגדיר ציפורים ולקח אותו בחורף לחולות ראשון ולזיקים. אף פעם לא הייתה בזיקים. היא הייתה צריכה לשמוח. הייתה צריכה להיות מאושרת. כשהייתה מתבוננת בהם תוך כדי בדיקת מבחנים, עבודות או תעסוקות הבית, לא הייתה יכולה היתה להימנע מאותה הרגשת חמיצות שהייתה עולה ומתיישבת. מתיישבת על המדף הקבוע שלה, בחלק העליון הזה של החזה, קצת מתחת לסנטר, אותו המקום שאמא שלה הייתה נוהגת להטיח בו את כף ידה כשהייתה רוצה להביע זעזוע עמוק או לבטא כנות מוחלטת שאף אחד כבר לא קנה. אולי אמא שלה צודקת. אולי באמת היא לא יודעת להנות ולהעריך שום דבר. אולי יש כאן שיעור בשבילה. היא הייתה צריכה להכין שיעורים לפני הפעם השניה. דוקא היא לא למדה כלום מההיסטוריה.
זה כבר התחיל להטריד. הילדה הבלונדינית פשוט נעצה בה את מבטה. היא העריכה את גילה כשלוש או ארבע. לבושה בשימלת מיני לבנה עם חמניות גדולות שהשתלבו היטב בצבע שיערה. היא ישבה מטלטלת את רגליה הקטנות שאינן מגיעות לריצפה. לרגליה נעלי בובה מלכה שחורה. ירכיה עטו עדיין את הרכות השמנמנה של תינוקות כמו גם קפלי הזרועות והצוואר. אותם המחמדים שהייתה נוהגת לנשק ולהריח בכל הזדמנות. זוג עיניים כחולות, גדולות במידה שלא תאמן, היו נעוצות בה. היא גייסה את ארשת המורה שלה והחזירה מבט. מכווצת מעט את גביניה ושפתיה מקנה לפניה את הפרצוף הזועף. הילדה חייכה חיוך מתוק ולא הסיטה את מבטה.
"אמא שלך לא לימדה אותך שזה לא מנומס לבהות ככה באנשים?"
"עוד לא" קולה תאם את החיוך
"זה לא נעים כשאת מביטה ככה באנשים. זה מעליב אותם"
"למה את עצובה?"
נשימה עמוקה. לקחה את השבועון מראש הערימה והחלה לדפדף בו. מסתירה את הילדה מעיניה. בדיוק כשהתלבטה בשאלה הרביעית שתעזור לה לקבוע עם היא פריג'ידית או לא חשה ביד קטנה וחמימה שזוחלת לתוך שלה. מכיוון שהשאלות הרגיזו אותה והיא ידעה בדיוק מה תיהיה התוצאה בסוף השאלון אחרי שתענה בכנות מי יוזם את יחסי המין ובאיזה תדירות, הניחה אותו מקופל בצד.
"איפה אמא שלך?"
"אני לא יודעת. היא רוצה להעניש אותי על משהו שלא עשיתי"
"אני בטוחה שזה לא כך"
את רוצה להיות אמא שלי?"
"אני לא יכולה להיות אמא שלך"
"למה?"
"כי... כי אני לא יכולה להחליף את האמא האמיתית שלך"
"אבל אמא שלי לא רוצה אותי. היא לא אוהבת אותי!"
"אני בטוחה שאת טועה. ילדה כל כך יפה ומתוקה כמוך..." היא הרימה את מבטה מחפשת את המזכירה של ואטס, מזדהה עם הכיסא הריק. כנראה נכנסה לחדר הבדיקות. הרגשת כף היד הקטנה נעמה לה והיא לא מיהרה לנתק את הקשר. אולי היא ממהרת לנתק את הקשרים בחייה. מייק התחנן שתסלח לו. "את יודעת איך אני... אבל רק אותך אני אוהב" הוא נשבע שזה לא יקרה יותר, הפעיל מניפולציות באמצעות הילדים ואפילו גייס את אמא שלה. פעם ראשונה שעמדה איתן על דעתה. אולי פעם ראשונה מאוחר מדי. בקלות יכלה להתרצות. הוא באמת אהב אותה. לא כמו...
ארז היה נעל בית נוחה. נעל בית- זה מה שהיא חיפשה? אז למה? אולי כי זה לא מה שהיא צריכה. "את אף פעם לא יודעת מה את רוצה" לחשה לה אימה באוזן שמאל. "את פשוט מטורפת, להרוס משפחה בגלל טעות אחת קטנה". "מה שאת רוצה. לא, באמת! לא איכפת לי, תבחרי את". "אני חינכתי אותך יותר טוב מזה". "מותק! יש לי ישיבה חשובה אני אחזור מאוחר". "עוד מעט, אני רק אגמור את המשחק עם אלון". "אני דווקא מאוד אוהבת את אמא שלי"
"מרני, את יכולה להיכנס" היא התרוממה ממקומה, נותנת לאם וביתה לחלוף על פניה.
"אמרתי לך שהוא מקסים. אין בכלל ממה לפחד"
"תודה אמא" הבת חיבקה לרגע את כתף אימה ונשקה לה ברכות על לחייה.
היא ניכנסה לחדר וניגשה אל מאחורי הפרגוד. בזמן שהחלה להתפשט ניזכרה בילדה הקטנה בחדר ההמתנה. היא רצתה לשאול עליה את ואטס.
"אז מה שלומנו?" שאל מעבר לקיר. כשלא ענתה הוסיף אחרי כמה שניות "את נחושה בדעתך?" היא לא הצליחה להגות את הכן והסתפקה בהמהום. אבל מבפנים הרגישה נחושה, כמו אז עם מייק. היא תשרוד גם את ההחלטה הזו.
"טוב אני חייב לעשות כמה בדיקות. אנחנו נעשה אולטרסאונד היום" אמר יותר לעצמו בעוד הוא לוקח את תיקה ומקריא לעצמו את הנתונים. חלק מהרוטינה שאיפשרה לה להרגע בדרך כלל.
"שבוע... ללא סימנים... תקין ...תקין ...ב.מ.פ טוב. מוכנה?" הוא הגיח מאחורי הפרגוד מכבד אותה בחיוך גדול ולבבי. מתעלם לחלוטין עד כמה היא חסרת הגנה ופעורה לרווחה. כאילו מנסה להמיס בחיוכו המקצועי את הגוש הגדול שיושב על המדף.
"זה יהיה קצת קר" היא נמנעה מלהביט בו והעדיפה לבהות בתיקרה. מקבעת את רגליה בתוך המנשאים, בולמת את הרעד בעקב, מחכה להרגשה הלא נעימה. מתרכזת בכתם הרטיבות שעל התיקרה. כל כמה שנים הוא מסייד אותה ובכל זאת הכתם הזה חוזר. כתם עקשן שאי אפשר להפטר ממנו. לא חשוב כמה שכבות סיד וכמה מאמצים.
"מרני את חייבת להתרפות קצת. אפשר לחשוב שזו הפעם הראשונה שלך"
זה היה לא נעים, קר וקצת כואב. כמו הפעם האחרונה עם ארז כשנסעו לנופשון במרמריס. במרומי המלון בעל חמישת הכוכבים היא הביטה בתיקרה וחשבה מחשבות זהות. תיקרות נותנות לה השראה. שם קיבלה את ההחלטה הסופית. שניה אחרי שכמעט והיה מאוחר מדי. כמעט חודשיים התלבטה, מאז שנודעה לה הבשורה המרה. זה לא ילך, היא צריכה להיפטר מהטעות הזאת. אין לזה עתיד, שיכאב גם לו, איך שכח את יום הנישואין שלהם, כמה כבר היו?, ועכשיו אפילו בלשכה לא מקבלים אותו, הפרצוף הזה!, ההתממות של מה אני יכול לעשות ובכלל בלי משחק מקדים , כבר לא יכולה לסבול את הסוודר האפור ואת השערות במקלחת, רק היא תקבל החלטות על גופה, מה יגידו בחדר מורים, המנהלת דוקא מחבבת אותו, יש עוד זמן עד סוף השליש, שיקח בעצמו את המקטורן מהניקוי יבש, בנות זה נחמד, היא לא תספר כלום לאמא, היא כן תשאל אותם על המהפכה הצרפתית ועל הכתם בתיקרה...
יד קטנה אחזה באצבעה קוטעת את חוט מחשבתה .מהזוית שבה שכבה לא יכלה לראות אותה. ואטס היה שקוע במעשיו והיא ניסתה שוב להגיע לניתוק הזה. אל המקום שמאפשר לה להתמודד עם הדברים הלא נעימים בחייה מבלי שהיא תיהיה מעורבת. אבל המקום היה תפוס כעת.
"את משוכנעת במאה אחוז שזה מה שאת רוצה? את יודעת את דעתי בנושא, נכון?"
הפעם גייסה את כל כוחה וענתה בקול רם "כן! החלטתי וזהו. אין בעיה נכון? אני מעל גיל ארבעים" החלטתי וזהו אמרה לעצמה. יום יומיים וזהו, זהו – ענה לה ההד. אחרי זה כבר לא תיהיה לו סיבה.
"אין גיל מתאים או לא מתאים. אבל בקשר לשאלה שלך, אז כן, הועדה כנראה תאשר את זה.
את בוודאי לא תהיי מעונינת לראות את האולטרסאונד, נכון?" וסובב את המוניטור אליה.
היד הקטנה התהדקה על אצבעה.
"זו בת! את רואה כאן, רואים זאת בבירור"
כל מה שהיא הצליחה לראות על הצג היה ענן המורכב מגרעינים אפורים על רקע ירוק. רואה בפעם הראשונה את הקול. כתם קטן שהירוק לא הצליח למחות. לפתע הכתם הסתובב והיא הצליחה להבחין בתווי הפנים.
"היא מחייכת אליך"
איך בין כל הדמעות האלה היא מצליחה לראות משהו. אבל לא היה ספק. לכתם היו פנים. פנים עם שיער זהוב וצמד עיניים כחולות כחולות וגדולות גדולות. יפחה גדולה כמו ציר פילחה את גופה, מיילדת את הכאב יחד עם המים שירדו וירדו ללא הפסקה מעיניה. באותו הרגע חדל העקב מתיפופו ורק זיכרון מתוק של תחושה נותר מהיד הקטנה על אצבעה.
© כל הזכויות שמורות לרונן
