הנה הוא שוב עומד בפניהם, דלתות יום הדין החתומות באבן, הדלתות הממורקות ביופיין. כשהביט למעלה ביראה, יכל לראות את פני המלאכים השזורים באבן ונדמה היה לו שהם מחזירים לו מבט בוחן וסקרני, כמו בישרו בעצמם על בוא האפוקליפסה, כעדי מפתח למראות מזוויעים. הוא היה מגיע לכאן בכל ערב, מאז שגילה את היומן ומצא את עצמו בוהה מהופנט במחזה הקפוא. לאחר מגע ממושך בדלתות המוגפות, חזר לשבת ולקרוא ביומן, בו גילה רבות על העבר המקולל. הוא מצא אותו בהריסות שמאחורי הכנסייה בעת שיטוטו מחוסר מעש; העולם היה מפורק לגמרי בעת הזאת, כמעט ולא נותרו יצורים חיים ואלה שכן שרדו, נאלצו להעסיק את עצמם ולמרר בצער על בדידותם. הוא לא ידע מדוע הגיע לשם לאחר שהכל כבר נגמר. מה חיפש בעצם באותן דלתות – אולי משהו להיאחז בו, כשלא נותר עוד דבר סביבו.
הכנסייה הגותית עמדה בכל תפארתה על האדמה הארורה בעת האפוקליפסה. רק הכנסייה נותרה שלמה וללא כל פגע, בעוד הכל מסביב דעך והתנוון. פעם, כך קרמה אגדת הרפאים עור וגידים; היו יושבים שם – במדרגות הכנסייה - מספר נערים ונערות, נצמדים לדלתות הקרות בכדי לתפוס מחסה מהסופות שטופות הגשם, אחוזי הרעמים והברקים הפולשים לתודעתן המלנכולית. הם נותרו שם, לבדם, מדברים אחד עם השני ולעיתים עם עצמם. עד אותו הלילה המקולל בו החלו להגיע המנסרים המעוותים. איש לא ידע מה היה טיבם, אך דבר אחד היה ברור לגביהם; הם היו שם בכדי להרוס ולהשמיד כל זכר אדם. הועלו טענות שמדובר ביצורים משונים ומחרידים שנוצרו על-ידי האדם עצמו בעת המלחמה הכלל-עולמית, ככלי הגנה עבור אחד הצדדים, לא ברור לאיזה וגם לא היה כבר משנה. או אולי היו מוטציות המורכבות מאורגניות נדירה של הטבע ומחלקים מכנים שהורכבו על גופם כתוצאה מניסוי מוטרף כלשהו. היצורים היו דמויי סופות טורנדו קטנות בגובה של כשתי מטרים, וכאשר הסתחררו כך בטירוף מבועת – היו משסעים את כל מה שעבר בדרכם – כך נדבק להם שמם, המנסרים. לעיתים נדירות, בעיקר לפני שביתרו אדם מבודד שנקלע למבוי סתום בין ההריסות, היו נעצרים ומביטים בו, בוחנים אותו מכף רגל ועד ראש, כמו היה חפץ משונה שנגלה לעיניהם בפעם הראשונה. לאחר שהיו חושפים את שיניהם החדות כלהבים משוננים ואת תווי פניהם המעוותים להחריד, חזרו להרס ולהשמדה ברוטינה הרגילה שלהם. כה מעוותים הם היו, שהם לא היו הורגים את בני האדם ביחד, אלא כל אחד בתורו, כאילו רצו למשוך את המוות, הסבל והייסורים שהעניקו עוד קצת, להנאתם החולנית הפרטית. אחת הנערות שמצאה מחסה מהקור - אלטריין היה שמה - הגיעה לאותה כנסייה בחיפוש גם אחר מקום מקלט, אך הכנסייה האימתנית שאיש לא הבין כיצד נותרה עומדת, לא הגנה עליהם כלל. כאילו הכוח האלוהי שבו האמינו זמן כה רב נטש אף הוא את הילדים האבודים והותירם ריקים וחסרי כל במשחק המלחמה של הייאוש והאימה. אלטריין חשה בפחדם של חבריה; הם היו קלועים מתחת לכנסייה גותית ביזארית שהגנה על עצמה יותר מאשר עליהם.
כשהגיעו לשם, הם היו עשרה חברים; 3 בנות ו-7 בנים. אך לא עבר זמן מה עד שהמנסרים מצאו גם אותם, תוקפים אותם אחד אחד, מדיי ערב, כמו מתוך חשש לחסל את כולם ולאבד את כלי המשחק ההיתוליים שלהם. וכך היו הנערים נמלטים מפניהם בזה אחר זה, בעודם מביטים בנער הראשון נקרע לגזרים, מאבד את תווי פניו היפים לטובת העיוות המגוחך וחסר התוחלת שבו נותר. וכי לאן ילכו? בכל מקום רק ירד הגשם והאדמה הייתה בוצית, הם החליקו שוב ושוב במאבקם במוות, מאבדים את גופם ונפשם לטובת הרוע והטירוף שהנחילו המנסרים. כשנותרו רק אלטריין, ג'רום ואלכסיס, החליטו הנותרים להקיף את הכנסייה ולתור אחר פרצה כלשהי פנימה. הם נזפו בעצמם ובטיפשותם על שלא חשבו על כך קודם בעוד חבריהם עדיין נותרו בחיים, אך האשימו בכך את התשישות, חוסר האונים ופחדם המוצדק.
"בואו מהר לכאן!" קראה אלכסיס לחבריה הנותרים. "מהר! הם באים!".
מרחוק נשמע קול הניסור האופייני והמוכר,בעוד שתי סופות טורנדו שחורות קטנות התקדמו לכיוונם במהירות מסחררת. ליד אחד הקירות, מאחורי הכנסייה הייתה ערימה של בטון ושאריות מקורת גג שהתפרקה. מתוכן פרצו הפנים המאובקות של אלכסיס. "בואו כבר!", היא קראה להם, והם זחלו פנימה, רגליהם וזרועותיהם נשרטות מחוט תיל שנצמד לבטון. כשנכנסו פנימה הם חשו בקור העז שעטף אותם לפתע, אך אלכסיס מיהרה לחזור לפרצה.
"לאן את הולכת?" הם קראו לעברה בבילבול, "אנחנו מוגנים!".
"לא," אמרה. "השארתי מאחור את המזוודה עם האוכל שלנו".
"אבל את תמותי בחוץ! את לא יכולה ככה לצאת-", קראה לעברה אלטריין, אבל אלכסיס כבר הייתה בדרך החוצה. נחושה, היא עברה את חוט התיל בזהירות ומבלי להיחתך, והאזינה מבעד להריסות.
"את שומעת אותם?", הדהד קולו של ג'רום הרחק מאחוריה, אך היא חששה לענות שמא ימצאו אותה המנסרים מיד. לאחר כמה רגעים, היא לקחה נשימה עמוקה וזחלה החוצה. התחוללה סופת חול מחוץ לכפור שבכנסייה ואור השמש יקד על אפה ולחייה השזופות. היא שמעה משהו נע, אך החליטה שהייתה זו הרוח, בעודה נצמדת לקיר ומתקדמת בזהירות לכיוון שיפולי הפנייה של התחברות הקירות. מבט חטוף, ואלכסיס החליטה להמשיך, רגלייה רועדות, אך רצונה העז אסר עליהם להתמוטט. אני חייבת להגיע אל האוכל, אנחנו לא נשרוד כך בחיים. חשבה לעצמה בעודה מתקדמת. עוד קיר ועוד פנייה, והשטח נותר פנוי. לאן הם נעלמו? המנסרים הארורים, אולי הם חלפו על פנינו. כן, כנראה שזה מה שקרה. עודדה את עצמה. רק עוד קצת, חשבה בעודה מגיעה לעיקול האחרון; השטח פנוי. היא התקדמה בזהירות וכשהגיעה למזוודה צחקה לעצמה על הקלות שבדבר. אך אז באותו הרגע הקיר שלידה הפך להיות מנסר ומתוך החול הזהוב פרץ מנסר נוסף, להבו המסתחרר חתך בין רגע את כף ידה האוחזת במזוודה ושתיהן נפלו על האדמה. אלכסיס זעקה מכאב וניסתה לברוח משם בעודה אוחזת בגדם שנותר מידה והדם הגועש החוצה ממנו. היא רצה ושוב נפלה, בעוד להבי המנסר חולפים כשני סנטימטר מראשה, מותירים חתך עמוק ומדמם ממש מתחת לעינה הימנית. הנערה בעודה רוכנת, הרימה בידה הבריאה אבן והשליכה אותה לעבר המנסר המתקרב; האבן פגעה בו והוא איבד שליטה מסחרורו הקטלני ונע לכיוון הנגדי. אלכסיס רצה בעודה מייבבת וניסתה להרים את המזוודה, מניחה את כף ידה שנותרה על הידית בדמעות, אחזה בה והחלה לרוץ. היא עברה עיקול אחד, ושמעה את רחש הניסור האיום מאחוריה. עוד עיקול. עוד אחד ודי, חשבה בקדחתנות בראשה. ההריסות היו שם, היא הגיעה לבסוף.
"אלכס! בואי!", שמעה מבעד לקולות הניסור את קולו של ג'רום וראתה מבעד לחור את ידיו המושטות. היא זרקה פנימה את המזוודה אשר נלקחה לאחור מיד, ואז הידיים הופיעו שוב כדי למשוך אותה פנימה. ג'רום משך אותה בחוזקה, בעוד אלטריין אוחזת בו מאחור בדאגה. רוב גופה של אלכסיס כבר היה בתוך המנהרה כשלפתע החלה להימשך חזרה. היא זעקה והביטה לאחור; הסיבוב הצנטרפוגלי של המנסר היה כה מהיר עד שהיא נמשכה לאחור, אל להביו החדים. דם רב פרץ מרגלה כשהחלה להיחתך בידי המפלצת המסתחררת, כף רגלה אבדה כבר במלתעותיה. הלהבים התקרבו והמשיכו בביתורים הכואבים, אך כעת במאמץ רב, הצליחו ג'רום ואלטריין למשוך אותה חזרה אליהם. אלכסיס בכתה בהלם בעודם חובשים את פצעיה ועוצרים את יציאת הדם. היא הביטה במה שהייתה פעם ידה הימנית ושאריות רגלה השמאלית.
יותר מזה היומן לא סיפר, האגדה נקטעה באיבה אך הכתב האלגנטי והאומנותי דמה לכתב של נערה, אמיצת לב אך רגישה ופואטית - הוא ניתח זאת במיומנות כה רבה עקב עיתון עתיק מהמאה ה-20 שמצא אשר הסביר אודות ניתוח כתב ידם של אנשים - בנוסף, הוא ניחש שאם הכתוב ביומן הוא אמיתי, הוא וודאי שייך לאלטריין, כי הרי אם אלכסיס הכתיבה לאלטריין, הכתב היה משתנה, אך לא כך היה הדבר; הכתב היה אחיד. כעת, חכם יותר לאחר סיום הקריאה, הוא ניגש לצידה האחורי של הכנסייה ואיתר תחת כל ההריסות את המנהרה אלייה נכנסו אלטריין, אלכסיס וג'רום, סמוך למקום הימצאו של היומן מלכתחילה.
הוא הזיז הצידה את חוט התיל ואז נתקל במשהו קשה אך שברירי; זאת הייתה כף רגל שילדית. של אלכסיס, הבין וחש צמרמורת עוטפת את גופו. כשנכנס פנימה האווירה הייתה מחניקה בתחילה, אך כעבור כמה רגעים הוא התרגל לערפיליות, לקור ולתחושה המתכתית באפו ופיו. לא לקח לו הרבה זמן למצוא את השלדים המרופטים שלהם; אלכסיס, שכבה על ספה מאובקת ובלויה, הוא זיהה אותה לפי רגלה הסדוקה והחסרה השמאלית וזרועה השילדית הימנית חסרת כף היד. לידה ראה מחזה שעירער אותו ואותו לא ישכח לעולם: השלדים של אלטריין וג'רום היו אחד בתוך השני, מחוברים. מחובקים, יותר נכון. תיקן את עצמו. ידו של אחד השלדים הייתה מושטת קדימה ואחזה את ידה הבריאה של אלכסיס. הם מתו ביחד, שלושתם. גוועו ברעב, או שהיו מותשים מכדי לקום, לזוז, להציל את חייהם. הכל נגמר, חשב בייאוש שאפף אותו. בעודו מביט בהם, הוא חשב על דבר נוסף: מישהו רצה שהיומן ימצא, אך הוא לא מצא כל סיבה הגיונית לכך שיותירו אותו זרוק וקבור בחוץ. הם היו בפנים, אז למה שיוותר בחוץ? אולי הוא נפל לאלטריין בכניסתם הפזיזה? אבל היא הספיקה להוסיף את המשפטים האחרונים: 'הכרתה של אלכסיס רופפת, היא לא תחזיק מעמד עוד זמן רב. הדברים האלה נמצאים בחוץ. עוד מעט ייגמר לנו האוכל, ומה אז? כל שנותר לנו הוא להתנחם אחד בשני. יחמול אותנו האל האכזר שהעביר אותנו את כל זה. כל מה שאנו מבקשים הוא חמלה'. דמעותיו של הנער שטפו את האפר והלכלוך מפניו. כל מה שאוכל לתת לכם היא חמלה. הוא רכן על ברכיו, הניח את היומן לצד רגליהם, אצבעותיו נוגעות בגופם השלדי כשנתן לעצב לשטוף את הכל. רחש קל נשמע מאחוריו. זה לא יכול להיות. חשב באימה שהציפה אותו. הרחש היה חזק יותר, הוא נשמע כמעט לא הגיוני. זה לא יכול להיות, חזר בראשו. לא אחרי כל-כך הרבה זמן. הוא הביט לאחור, כששמע את קול הניסור המרושע, ועצם את עיניו. כל מה שאנו מבקשים הוא חמלה.
