היא ישבה והביטה מבעד לחלון בנוף שנשקף מעבר למרחב שנפרש מולה, אל האור שנמצא שם, רחוק. תמיד היה נדמה לה שאם יש משהו שצריך להגיע אליו הוא נמצא רחוק, מעבר להישג ידה, מעבר לתפיסה.
כל הזמן אומרים לה שהכול נמצא בתוכה והיא לא רואה. אם רק תביט, אם רק תישיר מבט (כי מבט הרי קיים אבל הוא לא ברור, מעורפל לעיתים) והיא מסתכלת, ממצמצת בעיניי, מסתנוורת מבוהק השמש ולא רואה.
מעבר לאופק נראתה לפתע מכונית מתקרבת. תחילה גודלה היה כגודל ג'וק קטן על רשת מטבח, אח"כ גדלה מעט ונראתה כמכונית צעצוע, כמו זו של האחיינים שמשחקים בה בשבת אחר הצהריים. ככל שהלכה והתקרבה, המתח גאה בחזה. היא לא ידעה על מה ולמה. הרי לא ברור לה מי יושב במכונית, הרי לא ידוע מי המגיע ובשל מה, אך כל הפרעה למהלך התקין, למציאות הקפואה בה היא שרויה, בה הפחד מנהל את חייה, הפחיד אותה. כל משימה שיש לבצע, קטנה ככל שתהיה, נראתה בעיניה כהר והנה, מגיע מישהו מאי שם לתוך חייה והיא אינה יודעת מה תעשה בו או בה לכשיגיעו ויעמדו על סף ביתה, על סף חייה.
המכונית נעצרה בשביל המוביל אל הבית. בין עצי הברוש והצפצפה, בין מקשת האבטיחים שניקתה וסיקלה אתמול ובין ערוגות הפרחים שמסיבים לה קורת רוח כה גדולה עת היא חשה בטוב. מתוך המכונית יצאה בחורה צעירה. ממרחק קשה היה לה לזהות מי היא ואם היא מכרה ותיקה או חדשה מאותם אלו שפוגשת בימי ראשון בשבילי המושבה עת היא הולכת לקנות את מעט המצרכים להם היא זקוקה לביתה וכדי לכלכל את גופה, זה הבוגדני, המסב לה סבל ולעיתים, שמחה גדולה.
הבחורה לבשה בגד צבעוני – שמלה פרחונית וקיצית, חבשה לראשה כובע קש והלכה בצעדים זריזים ונינוחים כאחד. השילוב הזה של נחישות ורוגע הילך עליה קסם. היא לא ידעה מה עושים עם כל האנרגיות הללו המפזזות לקראתה, הולכות כאילו אין מחר, כאילו כוח החיים חזק מהכול, מכולם.
"שלום לך" פנתה אליה הבחורה בהגיעה למרפסת עליה ישבה נחמה.
"שלום" ענתה בקול רפה כמי שאינה מורגלת בחברת אנשים ובעיקר לא באנשים הבאים לתחומה הפרטי.
"שלחו אותי ממשרד הרווחה. הם רוצים לבדוק אפשרות להעביר אותך למסגרת טיפולית, כדי שלא תהיי לבד".
לשמע המילים הללו הרגישה כמי שחרב עליו עולמו. היא חשה איך הדם אוזל מפניה והחרדה גואה בחזה. שוב מנסים להסיט אותה ממקומה, עד שמצאה את הריבוע הקטן בו תנהל את חייה שוב הם באים ומנסים להזיז אותה, להסביר לה מה טוב עבורה.
"אני לא רוצה ללכת לשום מקום. טוב לי כאן".
"לא, לא טוב לך. את רק רגילה למצב הזה, אבל יכול להיות לך הרבה יותר טוב במקום אחר, בחברת אנשים, עם צוות טיפולי". כשאמרה את המילים "צוות טיפולי" נשנק גרונה. היא נזכרה בימים ההם, עת חירותה ניטלה ממנה. בימים הארוכים והריקים אותם בילתה במחלקה, בבית החולים. את הנשים כבויות המבט שהילכו לצידה, חיות-מתות, מתות-חיות. חיות בגופן, אך הנפש החבוטה והמוכה – כבויה.
היא זכרה את נטע החכמה, עם הגבות המחוברות ופלומת השפם הרכה מעל שפתה העליונה. איך התחננה לסיגריה ומשלא ניתנה לה, הפכה אגרסיבית, איך גררו אותה לחדר והזריקו חומר לגופה, כדי שלא תזיק לעצמה ולאחרים.
היא זכרה איך הרגישה שדבר כבר אינו בשליטתה, שהיא הופכת לחיית פרא השומרת על רכושה, גופה, את העולם האחר הקיים שם – עולם של אנשים שיכולים להזיק לעצמם, לאחרים ולכן הם מושמים מאחורי סורג ובריח כמו בכלוב בעלי החיים אותם ביקרה תכופות כשהייתה קטנה בגן החיות הסמוך לביתה. ובעיקר זכרה את הנפש העייפה שלה עצמה, את הפחד מעצמה, מהקולות שבתוכה שביקשו את נפשה למות, את הקלות הבלתי נסבלת בה הייתה מוותרת על חייה במחי יד, ברגע אחד עת התקיפו החרדות והפחדים עד אין קץ, עד כלות. הקולות האחרים, אלו שרצו לחיות היו זועקים בתוכה, מתחננים על נפשם אבל היא הייתה מפנה את פניה אליהם, מהם, מתעלמת ומבקשת לחדול.
"לא, אני לא אבוא איתך, אני נשארת כאן חופשייה לעצמי, לגורלי".
"את לא חופשייה, את משתעבדת לחלקים העכורים שלך, אלו שאינם רוצים בטובתך ואם הם יגברו על החלקים הבריאים והטובים שבך, הסוף לא יהיה טוב".
"אז אני משערת שאצטרך להיות חזקה מולם, בכל פעם שיבואו לסלק אותם, להזכיר לעצמי שאני אוהבת את החיים, את עצמי ולהמשיך גם אם באותו רגע נראה שאין כל כך טעם".
היא אמרה את המילים ושקעה בהרהורים. הבחורה בשמלה הפרחונית לא אמרה דבר. היא ישבה שם איתה, שקועה בהרהוריה שלה.
מה היא יודעת על הרצון למות? על הרצון לחדול? האם גם היא משתמשת באפשרות הזו בקלות הבלתי נסבלת בה נחמה בוחרת? היא בחורה כל כך צעירה ויפה, את דרך הייסורים של נחמה בוודאי לא תבין. את האירוניה שבשמה לא תבין. את נפשה השסועה לא תבין ואין גם טעם לנסות.
זכרה את השנים בהן רצה ממטפל אחד למשנהו, מנסה את כוחה אצל כל אדם שהיה יכול להציע סעד או מזור. מטלטלת בין תקווה לייאוש, סומכת על טיפול תרופתי ואז לא, תוהה מאיפה יבואו הכוחות ואם יש לכל זה מטרה.
בחורה קמה ממקומה, עדיין מהורהרת, כבר לא כל כך בטוחה בעצמה.
"אם תשני את דעתך, תתקשרי אליי ונבוא לקחת אותך".
"תודה", השיבה בקול רפה, מקווה שיהיו בה את הכוחות לגייס את הכוחות הפנימיים שלה ולהמשיך ולאהוב את עצמה ואת החיים כפי שידעה פעם, כפי שתחזור להיות עם כולם.
