|
קריאת הפרשה החלה כשהרב אלקנה מאמץ את עיניו החלשות מבין משקפיו, אוחז באצבע הקריאה וקורא מתוך הגוויל. צביקה עמד לידו כשהוא קורא לאנשים לעלות.
"ספרי תורה כל כך ישנים ובלויים! חבל שאין מי שיתרום ספר תורה חדש או אחד במצב טוב. כבר שנים שזה המצב!" נאנח ביום שישי.
זכיתי לעליה כעולה שני. לסיום נדבתי פעמיים ח"י כלומר שלושים ושישה שקלים. בירכתי את כל הקהל הקדוש ואת כל המשפחה...יאיר נקרא לעלות אחרי. השאלתי לו את הטלית שלי והדרכתי אותו בברכות העלייה התורה. הוא קרא אחרי מילה במילה ואחר כך נדב משהו שנקרא "מתנה" לבית הכנסת.
"מה זאת מתנה?" שאל כשירד מן הבמה "האם צריך לקנות להם ספר או משהו?"
עניתי ש"מתנה" יכול להיות סכום כסף שהסכום שלו לא צוין. או באמת ספר לבית הכנסת. הוא ניגש לצביקה הגבאי ולחש משהו באוזנו. אחר כך חזר ואמר: "נדרתי שמונה עשר, כלומר ח"י שקלים לבית הכנסת."
בסיום התפילה נערך קידוש כששולחן קטן ומוארך כוסה במפה לבנה. על השולחן הניח צביקה שני בקבוקי שתייה חריפה של עראק וודקה. אחר כך הביא מן המחסן מגש מלא בעוגיות ועוגות מוכנות פרוסות. הרב עשה קידוש על כוסית וודקה ושתה. כמה מן המתפללים שתו כוסית בעקבותיו ובירכו ברכת "מזונות" על העוגות.
לסעודה שלישית, הוא לא בא אתי. הייתה לו שיחה עם דפנה. לא ידעתי בדיוק על מה דיברו. הוא הסתגר בחדרו שעה ארוכה והתכנס בתוך עצמו. אבל בשעת אחר הצהריים. הוא יצא לדירה של דפנה, במעלה רחוב יוסף בן מתיתיהו. אי שם ליד מסילת הרכבת. הנחתי כי רצתה לדבר איתו על השבת, וגם על דברים שלא היו לטעמה. לדעתי הגזימה. יאיר באמת ובתמים רצה להכיר שבת אחת מעולם המסורת. עולם שדפנה עזבה בטריקת דלת. אבל זהו עניין אישי שביניהם. לכל אחד יש את הרגישויות שלו ואת ההתאמות שלו או שלה.
****************************************************
צלחות וקרש חיתוך עמדו על שולחן קטן בסמוך לחדר הארונות בבית הכנסת. ביינהורן חתך דג מלוח ורוד וריחני שנקרא מטיאס ופיזר אותו לתוך צלחות. אחר כך שלה זיתים מתוך כלי והניח אותם בצלחת. מתוך קופסת מלפפון חמוץ הוא לקח מלפפונים וחתך אותם לאורך. אחר כך חילק לתוך חמש צלחות נוספות.
"אני אעזור לך" אמרתי. הוא הצביע באי רצון על קופסת סלט חומוס גדולה. פיזרתי כמה צלחות. לקחתי כף פלסטיק ומרחתי סלט חומוס על חמש צלחות. אחר כך הכנסנו את הצלחות למקרר ואת הלחמניות כיסינו בבד...
שאלתי אותו מי קונה את המצרכים לסעודה והוא אמר שלפעמים הוא הולך ולפעמים הרב אלקנה, שהרי צביקה לא פנוי ביום חמישי:
"אתה רוצה לומר לי שאתה סוחב את כל המשקל הזה?"
הוא השיב בחיוב. הדבר צרם לי מאוד. אדם בן למעלה משמונים. שבקושי רואה משהו, סוחב קילוגרמים רבים של דברי מזון, מהעיר העתיקה בבאר שבע, אל שכונה ד'. האם ארגון "סיוע" לא נתן את דעתו לבתי הכנסת האלו?
שעת אמירת הקדושה של מנחה עברה. צביקה אני וביינהורן הוצאנו את הדברים מן המקרר והנחנו על השולחן. כמה דקות אחרי כן בירך הרב אלקנה על החלות, חתך אותם, וחילק בין הנוכחים. כך הסבנו כעשרה אנשים סביב כנף אחת משולחן הח' של בית הכנסת.היו שם ביינהורן. הרב אלקנה.צביקה, זלמן, סגל, טיבור ושמשון בחור הישיבה. סגל מזג לי כוס שתייה. ריח דג המטיאס עמד באוויר... ולמי שלא רגיל לריח. זה יכול בהחלט להיות לא נעים. אבל אני כבר רגיל.
"יש לי סיפור על מטיאס. אם כבר אנחנו אוכלים מזה" אמרתי לצביקה שישב מהצד השני של השולחן:
בירושלים חי חזן בשם אבנר פיצ'ון, היה בא בימים, סגי נהור. אך קולו עוד סילסל את "כתר יתנו לך" בלחן של השיר "שחרחורת" ואת "לכה דודי" במנגינה הירושלמית ואת "אל דיו אלטו" (בלדינו – האל העליון). כל כך נעים היה קולו, כמו היה של דוד המלך. בסוף ימיו תש כוחו, הוא הובל לבית כנסת על ידי מלווה מיוחד. נער בשם ניסימיקו, הבן של עובדיה הסנדלר משכונת הפחים בירושלים.
ניסימיקו חמד לצון, הוא דיבר עם כמה אנשים מבית כנסת של האשכנזים ותכנן שאבנר העיוור יכנס לשם וינעים את זמירותיו וכך יעשו ממנו צחוק.
הוא הוביל את אבנר פיצ'ון. נכנס איתו בהיכל של האשכנזים בשכונה ליד אוהל משה. איך שנכנסו, רטט האף של אבנר פיצ'ון, הוא עצר במקומו ואמר:
"הבאת אותי לבית כנסת האשכנזים, תחזיר אותי מיד לבית כנסת שלנו!"
ניסימיקו נדהם מפני שתעלולו הקטן נכשל. הוא הוביל את פיצ'ון בחזרה לבית הכנסת. הושיב אותו על הכסא שלו והביא לו מים.
"תגיד חכם פיצ'ון" אמר ניסימיקו " איך ידעת שזה בית כנסת אשכנזי?"
"מה החכמה? אמר. אצלי חוש הריח חזק מאוד. אני עיוור אבל האף חזק.כאן יש ריח של בשמים להבדלה.אבל רק בבית כנסת אשכנזי יש ריח כל כך חזק של דג מלוח מסעודה שלישית שנשאר כל השבוע!"
כמה מהמסובים צחקו צחוק מנומס. צביקה בפנים מחוייכות נופף באצבעו: "אזוי! צוחק על העדה שלנו אה?,אבל אני לא אשאר חייב. גם לי יש איזה וורט קטן. על מר אינגבר- מי שהיה נותן את הסעודה השלישית לפני ביינהורן שלנו."
"זה אינגבר שבא לתפילת ראש חודש?" שאל שמשון.
"אותו אחד" נשמע קולו של זלמן "לפני שלש שנים עבר לשכונת רמות. ליד הבן שלו."
"מישהו קצת קינא בו על זה שהיה מביא הרינג לסעודה שלישית.הוא חשב שאינגבר צריך לגוון את הסעודה. זה קרה כשאינגבר הניח את הצלחות על הספסל. כחצי שעה לפני שהוא הניח אותן על השולחן. מישהו שם לו אבקת פלפל חריף בכל צלחת. אינגבר לא הרגיש והניח את הצלחות על השולחנות. אנשים טעמו מן הדג וכמעט נחנקו מן החריפות. בהתחלה צעקו והאשימו את אינגבר. שפירא הגבאי כמעט זרק אותו מן התפקיד... אבל אז האשם היחידי ריחם עליו והודה במעשה..."
"אשם ודאי ותלוי..."צחק זלמן וקרץ.
"ומי היה האשם?" שאלתי
"עבדך הנאמן... אוי, כמה שחטפתי מאבא שלי...!" חייך צביקה " כמובן שהתנצלתי לפני אינגבר, זה היה לא נעים."
"לשפירא היו הרבה יתרונות וזקן לבן אחד גדול, אבל בקטע הזה היה חיסרון. הוא שפט את אינגבר מבלי לבדוק" העיר הרב אלקנה אחרי ששמע את דברינו "הנה, אנחנו שותים מהליקר של אינגבר".
הוא לקח את הבקבוק עם הנוזל האדום. פתח אותו וחילק ממנו לכוסות קטנות אותם פיזר בין קהל הנוכחים. התכבדתי בכוס קטנה. שתיתי מעט. אני מודה שזה היה חזק מאוד.ואני, חוץ מבקבוק בירה אחת לכמה חודשים, לא שותה באופן קבוע.
"היו כאן הרבה מריבות בבית הכנסת."אמר צביקה "הדור הישן, בעיקר יוצאי הונגריה, היו אמנם דור ישרים, מה זאת אומרת דור ישרים?, אלו היו אנשים שחלקם מעולם לא נכנס לחריגה בחשבון העובר ושב בבנק. אנשים ששילמו במזומן וללא אשראי. הגבאי שפירא, למשל, שילם את שכר הלימוד לישיבה של בנו, בתשלום מזומן בלבד. זו דוגמה אחת אבל מאידך מדובר גם על דור שמרן.דור שחלק מאנשיו לא היו מוכנים לקבל נוסחים אחרים. כלומר, העוברים לפני העמוד היו חייבים להתפלל בנוסח אידישאי. הייתה שבת אחת שהצעירים ממש התעצבנו, בגלל שלא נתנו לאחד מהם לעלות חזן, באזכרה לאבא שלו, ונתנו לאדם אחר לעלות.
"זה היה אריק פולק, לא?" שאל זלמן
"אתה אמרת,כן, אותו בחור היה אחד שהכיר רק נוסח "בני עקיבא". הוא מחה את מחאתו בצורה קצת בוטה. אולי בגלל שגם היה בצער על אביו, אך מי שעלה במקומו כחזן, הוסיף חטא על פשע וצעק עליו ועוד העז ואמר "מי שלא מדבר יידיש הוא לא יהודי". מיד קמו חלק מהצעירים שישבו כאן בשולחן הח', נטלו את הטליתות והלכו לבית הכנסת שבשכונה ב'. למבוגרים היותר שמרנים זה היה נראה ניצחון אבל ממש לא לטווח ארוך. בגלל שכך דולדל המניין. מאיפה ימצאו יהודים של יידיש?, מאיפה ימצאו יהודים מן השטטיל (העיירה היהודית), או יהודים מרחוב נאלבקי בוורשה, או יהודים כדוגמת אלו שחיו במחוזות הונגריה?. הם אינם! הדור הולך ופוחת. ואספר עוד משהו: באותה שבת היה אמור לדרוש ר' דוידוביץ', יהודי שהגיע מן העיר פאפא, בהונגריה. אתה יודע, מה הייתה העיר פאפא? , פאפא הייתה עיר ואם בישראל. עיר של תלמידי חכמים. הייתה שם ישיבה גדולה. בכל אופן, דוידוביץ' היה למדן.היה יושב כאן בפינת שולחן הח'. הוא היה אדם שקט ונעים, אבל באותה דרשה, ניגש לפני העמוד ואמר את דבריו בקול ברור ונחרץ, כשהוא סמוק מזעם:
"אתם סבורים שהרחקתם את הצעירים והרווחתם. אני חושב שהפסדתם לטווח ארוך. הקב"ה מקבל את התפילות של כולם. גם של אלה שמתפללים ביידיש וגם אלה שמתפללים בעברית. גם של העני וגם של העשיר. גם של היהודי ההונגרי וגם של הפולני. כמו שאומרים בשיר הכבוד "תיקר שירת רש בעיניך כשיר יושר על קרבנך" ואחד מכם ביזה אדם שמתו מוטל לפניו. אדם שסיים את ימי אבלו, ואף אחד, אבל אף אחד כאן לא מחה." כתוב במסכת סוטה פרק י' "נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים!" ואם אף אחד לא מחה, אני אמחה ואהיה לו לפה!" דוידוביץ' ממש התרגז. קם עזב את הדרשה באמצעה. נטל את טליתו ועזב את בית הכנסת. כולם היו בתדהמה, רגשות אשם קיננו אצל רוב המתפללים. זה היה המקרה הכי מקומם שקרה בבית הכנסת. גם אני עזבתי, אבל חזרתי לאחר כמה חודשים."
"למה חזרת? זה הרי כמו שאומרים, בית כנסת של זקנים..."
"דע לך אבי, ואני הבנתי את זה רק אז. בית הכנסת הזה הוא נקודת החיבור של ההווה עם העבר. של ארץ ישראל עם הגולה. של החדש והישן. של העיר עם העיירה. של השואה והתקומה ושל השכחה עם הזיכרון!" הוא הצביע על לוחות הזיכרון.
"טוב. לא הכל ורוד. אפילו בבית המקדש היו מחלוקות ומריבות. פרושים וצדוקים. אתה יודע," פתח זלמן, "בעיר קשוי שממנה באתי אני,היו מחלוקות חריפות ואפילו מריבות ומכות בין חסידים ו"אשכנזים", כאן זה עוד כלום!" צחק צחוק גדול.
"אגב, אתה יודע מה היה סופו של ר' נח דוידוביץ'?" שאל צביקה
"ודאי שלא סוף טוב." עניתי
"בודאי.כמו כל אחד מאיתנו. מצאו אותו מת כאן, כשראשו שעון על גמרא," צביקה הצביע על מקום הישיבה, בראש שולחן הח' שהיה בסמוך לספריה, "מצא אותו האדם הראשון שנכנס לפתוח את ההיכל לתפילת שחרית של "הנץ". ר' דוידוביץ' נשאר ללמוד לאחר תפילת ערבית כמנהגו בקודש, היה ברשותו צרור מפתחות משלו. הרי היה תלמיד חכם ומתמיד. הוא פתח ספר גמרא, מסכת שבת, עבר באצבעו על הכתוב, מנסה לפצח סוגיה מסובכת, בין רש"י לתוספות. ואז, כנראה, כשעה לאחר תום תפילת ערבית, נעצמו עיניו בפעם האחרונה. הגמרא עמדה על סטנדר שולחני קטן.היא כיסתה את פניו. אף אחד מבחוץ לא בא לחפש אותו, מכיוון שהיה אלמן.הוא נשאר כך כל הלילה. זו גם דרך למות..."
"המית עצמו באהלה של תורה..." השיב סגל בקול עצוב, "חברים, בואו נשיר משהו לכבוד שבת, זה לא הזמן לסיפורי עצבות!"
ואכן, כמו רצינו להתנער מאווירת הנכאים שהותיר הסיפור, פתח זלמן, ללא התראה מוקדמת, בשיר "יום זה מכובד" במן ניגון יידישאי כשהוא סוחף את המניין הקטן. סגל הג'ינג'י זימר את "שבת היום להשם" ואני מתכבד בסולו פתיחה של "דרור יקרא". אבל בכל זאת, נגעו גם נגעו הסיפורים ללבי ואמרתי לעצמי שאקליט אותם מחר מפיו של צביקה.
קמתי מן השולחן בעיצומה של השירה ויצאתי לשירותים שבחצר. בספסל ראיתי את אשתו של זלמן מחכה לבעלה. כשעמדתי להיכנס לבית הכנסת שמעתי אותה אומרת בנחרצות:
"תגיד לבעלי שלא ישכח לקחת את הכדור."
"עד כדי כך?" אמרתי ועצרתי במקומי.
"בעלי סובל ממחלת לב." אמרה "עוד מהשואה, כל הזמן סבל סבל וסבל ואני דואגת, וכל הזמן איתו"
"מהיכן אתם?" שאלתי
"אני בעצמי נולדתי כאן בחדרה, אבא שלי נולד גם הוא בחדרה. בעלי מסלובקיה"
"נעים מאוד שמי אבי," הצגתי את עצמי
"שמענו עליך. אתה עוזר למר ביינהורן. לי קוראים תרצה. ואנחנו משפחת אברהם."
"למה סגל קורא לבעלך הסגן של הרב?"
"זאת כנראה בדיחה לא מוצלחת" אמרה "בגלל שאנחנו תמיד באים באותה שעה שהרב מגיע. שניה לפני או שניה אחרי. פשוט ככה יוצא. חוץ מזה שהפולני הזה סגל הוא לץ גדול."
"גם סגל היה בשואה. לא!?"
"כן. הוא היה שם. אתה יודע, הפולנים סבלו יותר מההונגרים בגלל שאת ההונגרים שלחו בסוף בשנת 44. והיהודים מפולניה התחילו לסבול עוד בשנת 39' כשהנאצים נכנסו לפולין"
****************************************************
מוצאי שבת. על אף מבט חמור מצד אשתו, עלה זלמן אברהם כחזן בתפילת ערבית.היא לא הפסיקה להביט מבעד דלת הזכוכית בכדי לראות מה קורה איתו.כשיצאנו, התפתח ביניהם ויכוח שבסיומו פנו השניים אל עבר ביתם.
חזרתי מבית הכנסת.היה חשוך בדירה. נעלתי את נעלי הבית לפתע קלטתי את דמותו של יאיר. הוא ישב בסלון. שתה מפחית קולה ונראה מהורהר. שלא לומר עצוב. ראשו היה שמוט משהו. העיניים ברצפה כמו ילד נזוף.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה. אם כי ידעתי אל נכון שמשהו קרה בינו לבין דפנה.
| 
