פרקי יומן מסע-אני הולכת לעולמי

ארבעה ימים אחרי הנחיתה. עישנתי סיגריה הבטתי על השדה המכוער בצבעי חום כהה, הרוס משיני ברזל חלודים של טרקטורים. העץ העירום שהסתיר אותי בגיל שמונה עם אחותי הגדולה. שיר של ברי סחרוף, צבע את האווירה של אז בגוון בן אלמוות, כזה שגם זמן עבה מאוד לא יכול להרוג. לדקות האלו הייה ריח גוף מאוד ברור, כמו צוואר עמוק של גבר שמנקז לשם את כל הניחוחות וכמה שאפשר לטבוע. הגפתי את התריסים והנוף שהפחיד אותי פתאום, נעלתי את החדר וזרקתי את המפתח לאסלה. הפרעתי לאחותי הגדולה בזמן העבודה שלה על האחאים האמצעיים במשפחות מרובות ילדים ואיך שזה משפיע עליהם, במסגרת תואר ראשון בעבודה סוציאלית. התיישבתי על המיטה הלבנה, הכריות הנשיות, וסדין שמקופל בזווית של 90 מעלות מדוייקות להחריד.  היא העתיקה את עיניה אליי בחיוך של מי שלא עיכלה אותי עדיין, כאילו שכחה שהיא לא אמורה להיות עוד מופתעת מהנוכחות הזאת שלי. החדר שלה בצבעי ורוד עם כתמים סגולים עמוסים כבדים. כתמים אלימים משופצים, כאילו הוטחו על הקירות בשיעורי אגרוף מתקדמים.

הקימה עצמה משולחן הכתיבה שאלה לשלומי מתרגשת למצוא את אחותה הקטנה סתם בביקור חדרים נוסטלגי. של בת שמונה. מה עניינים סינתו'ש? את צריכה משהו?"

לא הזדקקה לבקשותי, התיישבה על המיטה הנקייה המגוהצת.

"את רואה את הקיר הזה? שעומד כאן מולך?

"כן" ענתה בהנהון בטוח בעצמו, נבוך, לא מבין לאן מנווטים אותו.

"הוא עומד שם?"

"כן ברור. מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שהוא לא זז לך בעיניים כשאת מסתכלת עליו?"

"לא, הוא נשאר באותו איזור.

אז כשאני מביטה בו הוא לא נגמר אצלי. גם לא עומד במקום.

לא הפסקתי להצטער. ישבתי שבעה על עצמי. ועל כל מה שהלך בי לעולמו. בכיתי מאז במשך שש שנים. מיום רביעי של 2002בשעה 16:20 עד יום שלישי של 2008 אני בוכה. נכון ל12:36