"ענבל, תודה שבאת מהר, אני מאד מודאגת, לא יודעת מה לחשוב, הוא לא יצא מהחדר מאז שבא הביתה". אמו תפסה לה את היד, הובילה אותה אחריה והמשיכה לדבר בקדחתנות: "הבאתי לו את האוכל לחדר ושאלתי אותו אם קרה משהו בצבא, אז הוא צעק עלי שאצא – את יודעת אולי משהו ?"
בינתיים הגיעו ליד דלת חדרו והיא דפקה חלושות, אך שום תגובה לא באה. היא שמעה את קולה של אמו לוחשת לה בגבה: " תגידי לי ענבל, קרה משהו ביניכם?"
לא ענתה. הקישה שנית, פתחה את הדלת ונכנסה. אפלולית שררה בחדר ורק פס אור צר הסתנן דרך שתי כנפות הוילון הכבד, הסגור. שיר נוגה התנגן ברקע והיא נזכרה בפעמים הרבות שרקדו צמודים לצליליו.
הוא שכב במיטה על גבו ומשראה אותה מופיעה בדלת, הרים את זרועו הימנית וכיסה בה את עיניו. היא משכה את הכיסא שליד המכתבה, קרבה אותו למיטה והתיישבה. "גיא, תסתכל עלי, בוא נדבר" – לחשה לו.
הוא לא זז, לא שינה את תנוחתו, והיא התבוננה בו עצובה, כואבת. ראתה את גופו שרוע לפניה, גופו הארוך, הבנוי לתלפיות, אותו גוף מוכר ואהוב כל כך שנישקה וליטפה כל סנטימטר וסנטימטר בו פעמים אין ספור, במשך שלוש השנים האחרונות.
הם הכירו בכיתה ט' ; הוא היה החתיך של השכבה, הספורטאי המצטיין, זה שכל הבנות שחרו לפתחו, והיא - הילדה הביישנית, הרצינית והשקדנית, הרחוקה מחוג המקובלות. הוא לא שם לב אליה בשנתיים הראשונות, כמעט ולא החליפו מילה ביניהם. הם נפגשו באילת בחופש הגדול של כיתה י'; היא הייתה עם הוריה, הוא – עם חברים שהקדימו לחזור הביתה. החליט להישאר עוד ימים מספר בגפו על מנת לצלול. הוא הזמין אותה להיפגש בערב בטיילת, הרי הם חברים לכיתה וכמעט לא מכירים - אמר.
מאז לא נפרדו. הוא כבש אותה בהתלהבותו, בתעוזתו, בתאוות החיים שלו והוציא אותה מהקליפה שבנתה סביב עצמה. הוא הסעיר את גופה הצעיר בגופו הגברי, השרירי, והם למדו עצמם להפיק ביחד סימפוניה נפלאה של ריגושים.
עיניה של ענבל נחו על שפתיו של גיא שכה הכירה, שפתיים רחבות, נדיבות, המיטיבות לנשק, . כעת הן היו חשוקות, שידרו מרירות. מה יכולה להגיד לו כדי להקל עליו ?
נשמעה נקישה מהוססת בדלת ואחריה עוד שתיים נחושות יותר. איש מהם לא זז. שוב נקישה. היא קמה ופתחה. אמו עמדה בפתח, חיוך מאולץ על שפתיה: " ילדים, בואו לסלון, הכנתי קפה, יש עוגת תות שדה שאתם אוהבים".
היא עמדה מולה נבוכה, מהססת, ושמעה את צעקתו הגסה בגבה:"אמא, תצאי ותעזבי אותי במנוחה. לא רוצה שום דבר!" ענבל ראתה אותה מתכווצת ונסוגה, והביטה בה בהתנצלות כשסגרה את הדלת אחריה.
כשהסתובבה חזרה לכיוונו, ראתה ששינה את תנוחתו, שכב על בטנו, פניו כבושות בכר. היא הבחינה ברעד בכתפיו, אך רק כששמעה את יפחתו, הבינה שהוא בוכה. עמדה והביטה בו מזועזעת: זו פעם הראשונה שראתה אותו בוכה בכל שנות היכרותם. קרבה אליו, הניחה את ידה על ראשו וליטפה ברכות את שיערו: "די גיא, די, תסתובב, בוא נדבר". הוא הסב בפתאומיות את ראשו לכיוונה, פניו שטופות דמעות, קולו מר ובוטה: "תגידי, מה יש לו שאין לי? הוא דופק יותר טוב ממני, זה העניין? יש לו יותר גדול? תגידי לי את האמת ולא את הקשקושים שמכרת לי!"
" לא שכבתי איתו, כך שאני לא יודעת"- נפלטה התשובה מפיה, ואחר-כך הרהרה שמא אולי עדיף שיחשוב כך, אולי יותר קל לקבל בגידה מאשר את האמת מאחורי החלטתה. "תראה גיא" ,פתחה," היינו ילדים כשהכרנו. אתה אהבתי הראשונה ואני עדיין אוהבת אותך מאוד...אבל בגיל שלנו, שנינו צריכים להכיר עוד אנשים. אני לא רוצה שבגיל שלושים נשנא זה את זה, נרגיש תקועים, נרגיש שלא חווינו ולא הכרנו איש חוץ מאחד את השני. זה קורה להרבה אהבות ראשונות, אתה יודע..."
"לא, אני לא יודע, אני רק יודע שבשבילי את תמיד היית האחת והיחידה. מאז שנפגשנו באילת, לא ראיתי אף אחת
אחרת. את כל עולמי ואני בעיניך...כקליפת השום" הוא מירר שוב בבכי וכיסה את עיניו בכף ידו.
היא ישבה מאובנת, כואבת את כאבו, לא יודעת מה להגיד יותר. כיצד להסביר לו מבלי להוסיף פגיעה על פגיעה ?
זה התחיל עוד ב-יב'. פתאום התחילו לנבוע סדקים בקסם: התחילה גם לשמוע אותו, לתת דעתה לסיפוריו ולא רק להתפעם מיופיו, מעיניו היוקדות, מנשיקותיו הלוהטות, מגופו המסוקס. פתאום לא יכלה להימנע מלהסתיר את פיהוקיה
בשעה שתיאר בהתלהבות ובפרטי פרטים משחק כדורגל שבו צפה בטלוויזיה. פתאום המוזיקה שכה העריץ נשמעה לה כטאם-טאם ברברי, ולא הצליחה יותר להתפעל כמוהו מהמתופף הגאון של הלהקה. פתאום התחילו להפריע לה הקנטורים החצי מבודחים שלו, כל פעם שסחבה אותו לסרט "לחכמולוגים"- כהגדרתו.
אבל הקשר שלהם נמשך מבלי שעוצמתו תפחת; כל פעם שהייתה רחוקה ממנו ולו ליום אחד, כמהה לו בכל נימי נפשה וגופה. הוא היה חלק ממנה, בשר מבשרה ולא יכלה לתאר לעצמה חיים בלעדיו.
עד שהלכה לצבא. עד שהכירה את דורון. רזה, גמלוני ומרכיב משקפיים, היה רחוק מלהיות מושך בהופעתו כמו גיא. ידידותם, שהתפתחה על רקע העדפות דומות, אהבה משותפת לאותם ספרים וסרטים, לא נראתה לה כעומדת בסתירה לאהבה שלה לגיא. הרי הוא לא תחרות, אמרה לעצמה, איך אפשר בכלל להשוות. וכך האמינה, עד שהמשוואה התהפכה לאט,לאט, עם העמקת היכרותם. באמת אי אפשר להשוות: דורון חכם, מלא כרימון, בעל חוש הומור מיוחד המעלה חיוך על שפתיה גם במצבים הכי קשים בצבא.דורון קשוב, מתעניין במה שיש לה להגיד, והיא מצאה את עצמה מספרת לו דברים שלא חלמה לספר לגיא. לא בגלל שהסתירה משהו ממנו; פשוט, זה היה לגמרי מחוץ לעולמו והיא הרגישה בחוש שאין לשתף אותו בכל הגיגיה. האמינה שבנים הם שונים, שיש תחומים שיש לשמור אותם לעצמה כי הוא לא יבין. אבל דורון הבין, וגם רצה לשמוע. הם דברו ודברו במשך כל השבוע בערבים הארוכים בבסיס, ובסוף השבוע התחממה בזרועותיו השריריות של גיא.
כך עד שבת לפני שבועיים. נשארה יחד עם דורון בתורנות בבסיס וזה פשוט קרה. מבט ממושך יותר מהרגיל, מגע ידיים מהוסס, השפתיים נפגשו ברפרוף תחילה ואז – בנשיקה לוהטת. הוא הסמיק כשאמר לה שאוהב אותה כבר הרבה זמן, למעשה מאז שראה אותה לראשונה, ביום שהגיעה לבסיס. אך לא העז, כי ידע שיש לה חבר. הוא לא ילחץ עליה. את שלו אמר, עכשיו היא יודעת.
וזהו. לא היה יותר מזה. בשבוע שבא אחרי אותה שבת, התנהג כרגיל. רק היא קלטה את השאלה בעיניו. במשך אותו שבוע בבסיס, היא עשתה חשבון נפש עם עצמה והחליטה מה שהחליטה. היא הבינה שזה גם לא קשור לדורון. דורון היה הזרז. אולי יהיה לו חלק בחייה ואולי לא – ימים יגידו. אבל את פרק גיא בחייה הגיע הזמן לסיים.
וזה היה קשה. היא ידעה שלא תוכל לעמוד בפניו , אז כתבה לו מכתב. מכתב ארוך שכבר שידר נוסטלגיה למה שהיה: אהבה יפה וטהורה של שני ילדים. אבל המסר היה ברור: שניהם התבגרו, השתנו, הגיע הזמן ללכת הלאה, להכיר אנשים חדשים. היא מרגישה שזה יהיה טוב עבור שניהם. ומי יודע, אולי יחזרו בסופו של דבר להיות ביחד, ואז לא ירגישו טעם של החמצה, יידעו בוודאות שזהו זה...
זה היה סגנון המכתב, והיא הרגישה פחדנית שלא יכלה לעמוד בפניו ולהגיד לו את הדברים. היא החליטה שלא לתת לו הזדמנות להתעמת עמה, התכוונה לנסוע לשבת לחברה- ואז צלצלה אמו: שתבוא מהר, שקרה לו משהו, שהיא מודאגת.
עכשיו, שישבה מולו וראתה אותו מתבוסס בכאבו, הרגישה ששתי ענבל נמצאות בו זמנית בחדר: אחת – שמשתוקקת לקום מהכסא, להצטרף למיטתו, לכרוך את זרועותיה סביב גופו האהוב, למחוק בנשיקותיה את הצער שגרמה לו, להרפות את פיו הקפוץ. והייתה גם ענבל אחרת- זו שישבה על קצה הכיסא, אמנם נבוכה וכואבת, אך חסרת סבלנות ומוכנה לבריחה, שרצתה להימלט מהבית הזה ולשים כבר את הכל מאחוריה. והן עמדו זו מול זו על כף המאזניים, לרגע נדמה שהאחת מכריעה את הכף, ובמשנהו – האחרת. הכוחות שקולים, ההכרעה יכולה ליפול לכאן או לכאן.
ואז תזוזה פתאומית מכוון המיטה: גיא קם באחת, נעמד מעליה בכל אורכו, מעביר יד מהירה על עיניו ומייבש את דמעותיו ובקול גס ומכוער מטיח בה: "מה את עוד עושה פה? יאללה, עופי לי מהעיניים! מה את חושבת לך, אני יכול להשיג
אלף כמוך, רק אשרוק והן יבואו. לכי, לכי לשמוק שלך מהצבא!"
היא קמה ובורחת מהחדר, רצה לדלת הכניסה ועוזבת את הבית בריצה. אמו ההמומה מסתכלת אחריה, לא מספיקה להגיד מילה.
דמעותיה זולגות ללא שליטה בשעה שרצה ברחובות. היא מגיעה הביתה, נופלת על מיטתה ומדליקה את הרדיו, כדי למנוע מהוריה לשמוע את יפחותיה.
שיר מתנגן לו, ובין יפחה ליפחה היא שומעת את קולו של יוסי בנאי שר שיר ישן, מוכר. ואז, מתוך הבכי, מבליח חיוך על שפתיה, והחיוך הופך לצחקוק, והצחקוק- לצחוק, וענבל צוחקת ובוכה, צוחה ובוכקת במשך שעה ארוכה.
"כי אין אהבות שמחות" - חוזר ומכריז הזמר.
כל הזכויות שמורות ©
