Stalingrad, 1944 AD (Anno Domini)
רצתי דיי מהר.
מגפי הצבא הכבדות שלי שוקעות בבוץ ויוצאות בהתזה על קירות השוחה הצרות.
לוחמים אחרים חלפו על פניי במהרה. רובה הקרבין היטלטל בין ידיי.
עברתי צומת נוסף כשרימון מרגמה התפוצץ מאחורי. יתכן וצעקות הנפגעים התאדו מעלה עם העשן מאחר ולא שמעתי אותן עוד. המשכתי בריצה, מדלג מעל חיילים גוססים,יתכן וכבר מתים.
רימון נוסף התגלגל ממש קרוב אליי וכך צללתי אל תוך הבוץ כשקול תרעומה מאחורי. רגע של שקט, או אולי אוזניי איבדו את יכולתן לשמוע, ואז חזרה התרעומת כשקמתי במהירות והמשכתי לרוץ, מחליק לרגע על רגל תוהה של גופה, מתייצב וממשיך לרוץ, כשמשהו קלט את עיניי, משהו ורדרד, ואז הוא נעלם. לא נתתי להזיות הקרב להסיח את דעתי מהמרדף. חייל גרמני זינק מאחת השוחות ובצליפה מהירה, חיסלתי אותו. מבלי להתעכב רצתי עוד קצת לעבר אחת השוחות כשלפתע חזיון נוסף הקפיא אותי במקומי. ילדה צעירה, מרחפת באוויר מעל אחת השוחות, שמלתה הורודה מתנפנפת ברוח, ומאחוריה אש, צעקות ותמרות עשן. כשחדר דרכה הערפל היא נמוגה יחד איתו. פיצוץ לצידי העיף אותי למטה לתוך אחת השוחות, מופתע ממה שראיתי, מתגלגל, ונוחת סנטימטר לפני שעיני השמאלית נתקעה בחוט רופף של גדר תיל. בזהירות רבה, דחפתי את עצמי לאחור, וראיתי שאני שוכב על אחד החיילים - זיהיתי אותו מיד, על אף פניו המטונפות בבוץ ודם – סשה, חברי היקר שלחם לצידי לאורך כל מסענו עד שאבד לי בקרב אמש. עצם שוק רגלו השמאלית הזדקרה החוצה ממתוך הבשר. ביטנו הייתה קרועה לגזרים מכדור מרגמה ואיבריו הפנימיים נשפכו החוצה. עצמתי את עיניו הפקוחות לרווחה ונשארתי לצידו כמה רגעים שנראו כמו נצח.
חשתי דקירה עזה בצד בטני כאשר מתוך הצללים של הגופות השוכבות בשוחה זינק לעברי חייל גרמני ושיסע את להב סכינו בי. הדפתי אותו מעליי עם הרובה שלי אך בתנועת-נגד ערמומית, הוא העיף את רובה המלחמה שלי מידיי ושלף את סכינו ממקום חדירתה באבחת כאב עמוקה. מטושטש, זינקתי לעברו, מנסה לשלוח את אצבעותיי אל צווארו אך הוא חמק ממני, מפיל אותי על גבי אחת הגופות. בעיטה חדה לגבי שלחה זרמי חשמל וצמרמורות עזות במעלה עמוד שדרתי. התהפכתי רק כדי לראות אותו מזנק לעברי עם קת הרובה שלי ומזלי שהספקתי לזוז הצידה, אחרת היה מרסק את גולגולתי ומועך אותה לחלוטין. במקום זה הוא הכה במקום פציעתי עם הקת וגרם לי לצרוח ולהתקפל. הוא קם ממני בסיפוק, דרך את הרובה וכיוון אותו לראשי. הוא היה לוחץ על ההדק אילו לא הייתי מכשיל אותו בבעיטה מכוונת לפיקת ברכו הימנית, דבר שגרם לה להתקפל לכיוון הנגדי תחת צרחה חזקה מצידו שהעלתה חיוך על פניי. בזמן שהרווחתי הספקתי לבדוק את הפציעה בצד בטני וראיתי כי אומנם הדקירה עמוקה ודם נוזל ממנה בעודי מתלבט מה לעשות הלאה, עדיין נראה כי לא נפגעו כל איברים פנימיים ולכן התרוממתי במהירות, כף ידי השמאלית אוחזת במקום הפצוע, והבטתי בחייל המתפתל בגיחוך. "לא היית צריך להתעסק איתי מלכתחילה," אמרתי לו. אך מכה חזקה לאחורי ראשי הפילה אותי על האדמה הבוצית מחוסר הכרה.
כשפתחתי את עיניי, מצאתי את עצמי קשור בחוטי תיל לאחד מעמודי השוחה. כל תנועה הכאיבה לי כאשר חדרו הדוקרנים לגופי. הבטתי אל החור המדמם בצד בטני וראיתי כי הוא מתחיל לעלות עובש של זיהום. ממולי ישב חייל נאצי שחיטט בפיו עם קיסם שיניו משומש. לידו שכב החייל שתקף אותי, בירכו העקומה חבושה בתחבושת מטונפת. אבן תוהה שפגעה בצד ראשי גרמה לי להפנות את ראשי לעבר נאצי מצולק שגיחך לעברי ברשעות ניבטת.
"מה זה צריך להיות?" שאלתי, כאילו לא הבנתי בעצמי מה קורה.
"מה אתה חושב?", אמר מיידה האבן והשליך עוד אחת שהחטיאה ממש במעט את עיני.
"מספיק עם זה!" אמרתי, אך הוא רק חייך והרים עוד אחת.
"מספיק", אמר לו החייל הפצוע. "תשאיר אותו לי".
הוא התרומם והתקרב לעברי, מקפץ בזהירות כדי לא לדרוך חזק על רגלו הפצועה.
כשהגיע אליי, פשפש בכיסיו והוציא מכשיר מתכת קטן, כזה שבימי המאפיה הקדומים היו משתמשים כדי להוציא מידע מקורבנותיהם.
"מה זה?" שאלתי.
"תכף תראה" הוא אמר, וקרא לאחד מעמיתיו לעזור לו להחזיק אותי כדי שלא אפריע. לא משנה כמה נאבקתי, הוא הצליח להכניס את אחת מאצבעותיי למכשיר ואז אמר – "האמת שמגיע לך להיענש הרבה יותר ממה שעומד לקרות לך, אבל זה יספיק לבינתיים", ולחץ את המכשיר שביתק את הבשר של האצבע ופירק אותה ממקומה. התחלתי לאבד את ההכרה אחרי האצבע השלישית. מה שקרה אחרי זה לא ברור לי. אני זוכר שהאדמה התחילה לרעוד ואפילו נפערה. עשן היתמר באוויר הטחוב ממילא ושמעתי קולות משונים, קול שאגה כלשהו וצרחות מחרישות אוזניים. היה גם נדמה לי ששמעתי מישהו מתחנן על חייו, וזה נראה לי כל-כך הזוי שחשבתי שראיתי חרק ענק מכרסם משהו על האדמה.
Infinitas) Niflheim )
התעוררתי במקום שכוח אל, בין מקדשי מאיה נטושים, לבין סירת ויקינגים מושמדת. בין עמודי טוטם שבורים לבין גורדי שחקים סדוקי זכוכיות וחסרי בסיס, מרחפים באוויר או שכובים כגזע עץ נטוש על גבי האדמה הבוצית. התרוממתי, במקום אצבעותיי החסרות היו 3 אצבעות מכאניות אשר נעו בקלילות מפתיעה.
המקום נראה ריק מאדם, כעיירת רפאים שלא נראתה כעיירה כלל. המקום לא נראה כמו משהו שאי-פעם ראיתי. גיצי אש נזלו ברחבי האטמוספרה כנהר של גחליליות מטאפיזיות. נגעתי בפציעה בבטני והמקום הרגיש רך מדיי, היו פסים סגולים וירוקים כגבעולי ורדים קוצניים שהסתלסלו הנה והנה על גופי כקעקועים כשהפציעה בבטן היא המקור לכך. הרוח שרקה אך עם זאת לא חשתי ברוח כלל.
התקדמתי לעבר מבנה משונה, זו הייתה מעין גיגית אנכית, כמו מראה גדולה, אבל עשויה מים. נגעתי בה והמים החלו להסתחרר ונוצרה מערבולת. הואלתי להתרחק משם למרחק סביר כשהחלו להשתקף במים דמויות – אני, ושלושת החיילים הנאצים, בלב שוחה בוצית בסטלינגראד. החייל הפצוע רכן מעליי וניסר את אצבעותיי בזו אחר זו. צעקותיי נשמעו היטב ברקע. החייל המצולק ביצע להטוטי ג'אגלינג עם שלוש אבנים. והחייל השלישי צפה במתרחש, מחטט בשיניו עם הקיסם השבור. לפתע האדמה החלה לרעוד ולהיפער. החייל המצולק נפל פנימה והחייל הנוסף הביט פעור פה. הנאצי הפצוע פסק מפעולתו והביט לאחור במתרחש. מן החור באדמה פרץ חרק ענק עם גופתו העדיין חיה של הנאצי המצולק, האבנים עפו מידו אל האוויר. החרק השליך את החייל באוויר ובעודו באוויר קרע את אחת מזרועותיו בקול איבחה מחליא. החייל צרח והחל ליפול אל האדמה, אך החרק תפס את ראשו בין שיניו והחל ללעוס, מנחית אותו על הקרקע, מבתר את קורבנו. האבנים נפלו על הקרקע. זרוע תמנונית יצאה מן החור באדמה ונכרכה סביב החייל הפצוע, מושכת אותו הרחק ממני אל האבדון. נשמעו קולות ניסור וצרחות אימה ומן החור נורו אל השמיים איבריו הקרועים. לידי נחתו 3 אצבעות חסרות בסיס. ובכל העת, צפה בהם החייל האחרון, בכל המתרחש, קפוא ומשותק בחרדה וזוועה מתמשכת. מן החור באדמה פרץ יצור מבעית עוד יותר, הוא היה חסר צורה הגיונית, הורכב מנוזל שהתקשה ונרפה לחילופין. הוא היה עצום בגודלו. היצור בלע בגופו המגושם את חלקי הגופה של החייל הפצוע והתקרב אל החייל האחרון שנותר קפוא, מביט ביראה ולא מסוגל להזיז את רגליו או את פיו אפילו בכדי לצעוק. מתוך גופו של היצור פרצה זרוע תמנונית מעוטרת בשיניים חדות. היא נדבקה לחזהו של החייל הדומם ואז הוא התחיל לזעוק בעודה קורעת את חזהו החוצה, אך הוא נותר חי, שוכב על הרצפה, דמעות זולגות מעיניו המביטות ללא הפסקה בעוד שמתוך הזרוע פרץ ראש אנושי אך מעוות ואכל את ליבו של החייל בעודו בחיים.
אבל איך הגעתי הנה? תהיתי, והתשובה לא איחרה להגיע. ערפל חדר לאוויר היכל המתים הזה, מתוכו פרץ גל של מים ומעליו ריחפה הילדה הקטנה, שמלתה הורודה נעה עם הרוח-לא רוח שהייתה שם.
"ברוך בואך לערפילי ניפלהיים", היא אמרה בקול מבוגר שוודאי לא היה שייך לה.
"איך הגעתי הנה?" שאלתי.
"אני שאבתי אותך לעולמי", היא אמרה מיד.
"מה עשית בסטלינגראד?," שאלתי. "מדוע הגעת עד לשם?".
"אתה שואל יותר מדיי שאלות". אמרה.
"אני כמה לדעת, מה אני עושה בעולם שאינו שייך לי, הן זה טבעי שאשאל".
רציתי גם לשאול – מי את? – אך לא העזתי. עמוק בפנים ידעתי את התשובה. ידעתי את מי היא מייצגת וזה הספיק לי.
"רובם מגיעים לכאן בגסיסתם האחרונה".
"את רוצה להגיד לי שמתתי שם ולכן הגעתי לכאן? ומה עם האחרים?"
כנראה שנותרתי שם ללא טיפול ואיבדתי הרבה דם.
"הם לא היו ראויים", היא אמרה.
"ואני כן?", שאלתי.
"כמובן שלא", הגיעה התשובה.
"אז למה אני כאן?".
"יש לנו תוכניות בשבילך", היא אמרה.
"לנו? מי זה לנו?", הייתי חייב לשאול.
"אתה שואל יותר מדיי שאלות" - היא חתמה את עניין ונמוגה מהר מכפי שעיניי יכלו לתפוס.
או שמא לא הייתה שם מעולם.
כאב בטן חזק לפת אותי לרגע. הבטתי למטה וראיתי את קעקועי הזרדים מסתלסלים מהר יותר, גדלים, מתרחבים. נפלתי על ברכיי, נאנח מכמות הכאב, נוגע-לא נוגע במקום הפצוע, מנסה להבין מה לעזאזל קורה לי. "יש כאן מישהו?!" צעקתי לחלל האוויר. "אני צריך עזרה!". אך המקום היה נטוש לגמרי.
מהחור בבטני החלו לצמוח עשבים, גבעולים שצמחו לאיטם, פורצים משם ועוטפים את חזי ואת ידיי. התחלתי לזחול, הזרדים פורצים מכל חור אפשרי בגופי, לא מאפשרים לי לנשום, ובכל התלווה הכאב הצורם. רגלי הימנית החלה להתעוות ולהשתרש באדמה, היא התקשחה ועורי החלה להתקלף. כך גם הרגל השנייה. מאצבעותיי החלו לפרוץ הזרדים שהתקשחו והפכו לענפים לכל דבר, מצמיחים מעצמם עלים, ראשי התפרק ויצא מתוכו גזע קשיח. נותרתי דומם במקומי ומשותק, ללא יכולת דיבור או תנועה.
הבטתי סביב דרך חורי הגזע שהיו לי במקום עיניים, וראיתי שאיני בניפלהיים עוד, אלא ביער עבות, מלא בעצים נוספים, כולם נראו מעוותים כמוני - יכולתי לראות בחלקם איזה איבר גוף אנושי, עשוי עץ ועלים.
Avalon, 436 AD
קול דהירה נשמע מן המרחק, ואני שלא יכולתי לזוז, נאלצתי לחכות ולהקשיב עד שהקול התקרב. שלושה סוסים הגיעו ונעצרו ממש לידי, רכובים באבירים עם שריון שחור מבריק. הרוכבים ירדו מסוסיהם ושלפו גרזן. ראיתי ששלושתם הם שלושת החיילים הגרמנים. "בפקודת המלך ארתור פנדראגון," אמר אחד מהם, זה היה המצולק. "תחת ציוויה של מורגן לה-פיי, עלינו לקחת אותך להסקה למען אנשינו הזקוקים להתחמם לקרב". הוא דיבר אליי, באופן כה מוזר, כי למה שידבר אל עץ? רציתי להגיד לו – "מה זאת אומרת, לקחת אותי להסקה למען אנשיכם? שיזדיינו האנשים ושיתנו לי לנוח קצת מתלאותיי", אך לא הצלחתי להוציא אף הברה, מאחר ולא היה לי פה. כל שהצלחתי היה להזיז מעט את ענפיי כאות התנגדות, אך האבירים ודאי דימו זאת לרוח ושלפו את הגרזן.
אחד האבירים צלע על רגלו האחת והתקרב לעברי עם הגרזן, עומד לרגע, מחייך, ואז באיבחה אחת, הכה בי עם גרזנו, תוקע אותה עמוק בגזעי, דם לבן של חלב עצים נזל ונדמה לי שהשמעתי אנקה, אך הם לא שמעו אותי, כי מי באמת שומע את כאבם של העצים? וכך הם הכו בי, שלושתם, מכל הצדדים, בזה אחר זה, משספים את גזעי, קורעים את ענפיי, גודעים את נשמתי, עד אשר נותרתי שכוב על עלי האדמה המתים, מת כמעט כמוהם. אך רק כמעט, כי בפלא חסר כל הגיון או פשר, או אולי היה זה צחוק הגורל, נותרתי בחיים כדי לספוג עוד ייסורים. וכך הרגשתי כיצד הם קושרים אותי לאחד הסוסים, בעודם מגחכים את גיחוכם הזוועתי, ולא יכולתי לעשות דבר מלבד להיגרר על האדמה הכואבת, השורטת את גופי. עצמתי את עיניי מחמת ההשפלה. לא הבנתי מה מכל זה מכילות התוכניות בשבילי. האם זה הגורל שנגזר עליי?
כל הדרך נגררתי אחריהם, נתקע במהמורות ואבנים, חלקים מגופי מתפרקים בתהליך, חלב דמי זלג ללא הפוגה. עצרנו. שמעתי את קול התיפוף של רגליהם כאשר פסעו לעברי מן הסוסים והתירו את הקשרים שכה חנקו את ענפיי וקימטו את עליי. ואז האביר הפצוע שלף שוב את גרזנו ובמכה אדירה, תקע את הגרזן בתוכי. הכאב היה חד בדיוק כמו להב הגרזן, ואיתה הוא פירק חתיכה אחת ממני – הרגשתי את כף רגלי מופרדת מגופי, אך להם זו היה עוד פיסת עץ חסרת חשיבות, הם צחקו. האביר המצולק שלף גם הוא את גרזנו ועזר לחברו לבתר את גופי לגזרי גזרים, בעוד האביר השלישי מביט בכל מהצד, מגחך ומחטט בשיניו עם זרד בודד שתלש מגופי (אחת מאצבעותיי, כך נדמה). לא עברה כשעה אחת וכבר הייתי פרוס לעיניי כל, ערום ומחולק לחלקים שווים של גזרי עץ. הפלא הוא שנותרתי בחיים, חי בכל אחד מן החלקים האלו, מרגיש את כאבם בצורה כפולה ומכופלת. מרגיש את כאבי שלי.
גופי פורק ונלקח לאזורים שונים:
הראשון היה המקום בו שכנו החיילים הרעבים והקפואים מצינת הלילה. שם ללא כל היסוס, הושלכתי למדורה ביחד עם זרדיי וחלק מעליי והוצתתי באש גופרית שהבעירו אותם חיילים. וכך התפרקו להם אט אט חלקי גופי, עורי התקלף ונשרף בלהבות הגיהנום. איש לא שמע את זעקותיי.
המקום השני היה לבתיהם של נשות החיילים. אותם נשים נותרו ללא בעליהם אשר הרוויחו לפרנסתם, וכעת ללא כסף הן נותרו חסרות כל, מחכות לגבריהן שיחזרו הביתה ולא ימותו בקרב. אותן נשים זינקו על פיסות העץ הבודדות שעוד נותרו ממני ורמסו את עצמותיי בכדי ליצור פיסות קטנות יותר שיספיקו להן ליותר זמן, מגחכות ברשעות זדונית, פוגעת, מעליבה ממש כשקילפו את עורי הקשה והותירו אותי חשוף לעיניי ילדיהן. אחד הילדים לקח את פיסת העץ שנשמטה לה על הרצפה, קירב אותה לפיו ונגס ממנה, מזיל עלייה את רירו המחליא. וכך, גם שם, כאילו ההשפלה לא הספיקה, נשרפתי יחידות יחידות, לאט אך בטוח, כדי לשמור על חום גופם, והו, גופי התחמם גם כן, נשרף ממש, עד כלות.
המקום השלישי והאחרון היה ארמונו המכובד של המלך ארתור בכבודו ובפניי עצמו. שם לקחו את חלקיי והכינו מהם רהיטים – השתמשו בגופי בכדי להכין את השולחן העגול של ארתור ואביריו. פיסה אחרת שומשה עבור כיסא לרגליים עבור ארתור עצמו. פיסה נוספת עוטרה ונחרטה ביד אומן ושימשה כפח פסולת לשאריות הבשר שהשמיטה הטבחית השמנה והמטונפת בעת ששחטה את ארוחת הערב של האבירים המדופלמים. כל השאר מגופי, זרועותיי, גרוני מלא בשביבי העץ וראשי עטוי הזרדים נזרקו לאח המלכותית ללא כל עקבה.
נפשי זעקה בעת שחוללתי פעם אחר פעם בידי בהמות מטונפות אלו החיות בטוענה כי הם יכולות לקרוא לעצמן אדם.
Niflheim (Land of Mists)
הבטתי סביבי. הייתי באותו המקום שהייתי בעבר, רק שהפעם ראיתי הכל דרך אור ירקרק. מוזר. תמהתי שוב ושוב. "סליחה?" קראתי. "יש כאן מישהו?".
"אני כאן". נשמע קול מוכר. זאת הייתה הילדה הקטנה עם הקול שאינו שלה.
היא התקרבה אליי בריחופה האופייני. "אתה בטח מעוניין לדעת מה קרה לך", אמרה בקור.
"איני מעוניין לדעת מה קרה לי, כי זאת יודע אני היטב. אני מעוניין לדעת מה קורה איתי עכשיו ומה יקרה איתי בהמשך, אם לא איכפת לך", עניתי בתעוזה.
היא חייכה והוציאה משהו שהסתירה מאחורי גבה. זאת הייתה מראה קטנה. היא כיוונה אותה אליי.
"הבט", היא אמרה. ואני ראיתי.
"מה אני רואה?", שאלתי. כי באמת שלא הבנתי את שעיניי רואות.
"זה אתה," היא אמרה, כך סתם.
"מה זה?" שאלתי. "אלה חלקים ממני?" שאלתי בתדהמה.
"אכן". היא הצביעה על כל חלק וחלק. "אלו חלקים ממוחך שהוצאו בשריפה הגדולה שפקדה את אבלון שנים רבות אחורה".
"כיצד נמצאו חלקי מוחי שם? ומדוע שמישהו ירצה לאספם?" שאלתי בתמיהה שהייתה אמיתית לחלוטין.
"הו", היא אמרה. "אני ציוויתי על כך. בדיוק כמו שאני הייתי אחראית לשריפה".
"למה עשית את זה? אנשים חפים מפשע נרצחו!", הכרזתי בקול רם, מה שהייתי מתוכנת להגיד מאז ילדות.
"חפים מפשע? אתה לא לומד דבר. ואני לא עומדת להסביר את המניעים שלי, ודאי שלא לך".
"מה יהיה איתי?" שאלתי. הייתי מוכרח.
"אתה תועבר לגוף אחר שיכלול הרס, ומשם לאחר שיכלול חורבן, וכך יהיה לעד. זהו גורלך, סיזיפוס, ולא תוכל להתחמק ממנו".
Metropolis 2067 AFNS (After First Nuclear Shock)
העולם כבר לא נראה אותו עולם, כעת כשידעתי מי אני ומה תכליתי.
אבל לא יכולתי שלא להתרגש מהמראות ששטפו את עיניי. גורדי שחקים מעוטרי זכוכיות וצורות משונות – ריחפו בתנועתם האיטית. את השמיים הציפו טיפות גשם חומציות שהתמוססו להן ברצפת הגרניט שכיסתה את האדמה. הבטתי באנשים שחולפים לידי – רובם מאובזרים בחלקי גוף מכנים, פירסינגים וקעקועים, כאילו יצאו מאיזה ספר של ויליאם גיבסון - הפתעתי את עצמי לגבי פיסת הידע הלא שימושית הזו – מי יודע עוד בכמה גופים הייתי וכמה הספקתי לחוות מאז הפעם האחרונה. הבטתי בכפות ידיי, הן היו עטויות כפפות עור, שלוש מאצבעות ידי השמאלית היו מכאניות ונעו בכבידה משומנת. לבשתי מגפיי מתכת קלים ושערי היה ארוך עד כתפיי. מעליי חלפה מכונית מעופפת מתחת לפסי רכבת חשמליים החולפים עם רכבתם בשלל גווני צבעים ואורות נוצצים. על גורדי השחקים התנוצצו שלטי ניאון מהבהבים ובוהקים עם פרסומות של קוקה קולה ופיצה האט ושלל מוצרים חסרי חשיבות אחרים. מבניין לבניין עברו גשרים עצומים בהם נסעה תחבורה משוכללת וגשרים להולכי רגל הממונעים כמנהרות ארוכות וחשמליות. באחת כזאת עמדתי אני, מביט על הכל מלמעלה ביראה ובכבוד, כיאה לאדם שפוסע לתוך עיר מטרופולין עצומה וזוהרת בשלל אמצעים מפתים.
אך אז ראיתי משהו שגרם לי לחשוש. השתקפות זערורית של משהו שיכול מאוד להיות שהיה כלום, אבל אני הייתי בטוח שלא היה זה חזיון תעתועים. שמלה ורודה מתנופפת ברוח, אך לא הייתה כמעט רוח.
"תברחו!" צעקתי. "תברחו כל עוד נפשכם בכם!" קראתי לכולם.
"לך לעזאזל", שיחרר לעברי איש עם מעיל גשם שעבר במקום.
"אני לא צוחק, משהו רע מאוד עומד לקרות!" ניסיתי להסביר לו, אך הוא הדף אותי על הרצפה הרטובה. אנשים השליכו כסף לעברי כאילו הייתי קבצן.
"אני לא צריך את הכסף שלכם", אמרתי ואז קמתי לעוד ניסיון.
נכנסתי לאחד המבנים, היה זה בית-ספר יסודי עם שלט ניאון מהבהב. פרצתי לאחת הכיתות, שם ישבו התלמידים עם משקפי קרינה מול מסכים ממוחשבים ובחרו תשובות למבחן עם אצבעם.
"משהו רע הולך לקרות!" קראתי לעברם. "אסון! כולכם עומדים למות! כל אחד ואחד מכם-", אך לפני שהספקתי להוסיף, שני שומרים חסונים תפסו אותי וזרקו אותי החוצה, לא לפני שהכניסו לי כמה מכות רצח שגרמו לי להקיא את ארוחת הבוקר שלי, או כל דבר אחר שהיה שם בפנים עוד קודם.
"אם אתם לא מעוניינים שיעזרו לכם, איך תצילו את עצמכם?" סיננתי לחלל אוויר, ואז חזרתי בי כשנשמע הפיצוץ. הזכוכיות של הבניין מעליי התנפצו בקול חרס משמים והותזו על כל האנשים שעברו מתחת, חלקם נפצעים בפנים ובזרועות החשופות, חלקם חוטפים זכוכיות גדולות יותר – ראשו של אדם אחד נערף מיד, אחר איבד זרוע ורגל, שלישי את מבע עיניו. רצתי משם כל עוד נפשי בי, אל עבר מנהרת הגשר השקופה והבטתי החוצה. אסטרואידים - הכו אחד אחרי השני בבניינים ובאנשים, בזה אחר זה. סופות עזות של אש וברקים פגעו באדמה במקומות שונים, שורפות אנשים בעודם בחיים.
הבטתי לאחור וראיתי שבית הספר היסודי בו ביקרתי כבר לא היה שם עוד – במקומו היה מכתש מעלה אדים ועשן. עזבתי את הגשר בדיוק כאשר אסטרואיד ריסק את אמצעיתו, מנפץ אותו לרסיסים ולוקח עימו את המכוניות והאנשים בעודם נופלים למעמקי המעמקים בעודם בוערים. בבריחתי הנואשת זינקתי לתוך שלולית מים עמוקה, מגפיי נספגים במים, חודרים פנימה ללא הרף, והבטתי לתוך ההשתקפות המוטרדת באדוות המים. עצם עצום בגודלו, בוער לכל אורכו החל ליפול לכיווני מלמעלה. הבטתי למעלה ומיד הצטערתי על שעשיתי זאת, מאחר וגיליתי שזה היה בניין ענק עם סמל של מק'דונלדס שאפף להבות ועשן ופילס את דרכו לתוך ההמון ההמום. תפסתי ילדה קטנה שבכתה באמצע הכיכר ההומה והתחלתי לרוץ איתה בזרועותיי, מחליק אך מנסה לשמור על יציבות בעוד הבניין ממשיך לדעוך מטה ומטה ללא היסוס או הסקת מסקנות. לידי התפרקה האדמה והתחלנו ליפול, אני והילדה וברגע של תעוזה הצלחתי להיתפס עם ידי האחת בשולי הבור ממש לפני הנפילה, הילדה תלויה בין שמיים וארץ בידי השנייה, ממררת בבכי. אין זמן, הזהרתי את עצמי ולילדה צעקתי - "אל תעזבי!" מבעד לקול השאון והרעש. עקב ההתמוטטות – כיסתה את חלל האוויר שכבת אבק ולא ראיתי כלום מבעד לחצי מטר לפניי - ראיתי רק יד קטנה מחזיקה את כף ידי ומעבר לכך היה ערפל אפרורי. התחלתי בכוח עז למשוך אותה למעלה, אך היא הייתה כבדה מדיי. אחיזתי החלה להרפות מידה, והיא התחילה להחליק, אצבעותיה נשמטות אט אט לכיוון האבדון. באותו הרגע בדיוק, כאילו לא הספיק המצב הנוכחי, התמוטט הבניין מעל ראשינו והאדמה רעדה, איבדתי את אחיזתי בפתח הבור והתחלנו ליפול, הילדה הקטנה מאבדת את אחיזתה מידי. בנפילה למדרון הצלחתי להיתפס בין זרועי לחזי בענף בודד ואילו הילדה במאבקה לתפוס משהו הצליחה להיאחז בשולי מכנסי ואז התייצבה על כף רגלי. המשקל היה רב, אבק אפף הכול ולא הצלחתי לראות כלום, ובנוסף – אבנים קטנות ומדיי פעם אבן גדולה יותר ניתרו מלמעלה לכיווננו וחלקן פגעו בכתפיי ובראשי, הגדולות ממש מפספסות אותנו בכמה סנטימטרים, תנודות האוויר של נפילתן מברישות את גופנו. "תחזיקי חזק!" קראתי לה, מאמין שהיא שם רק לפי המשקל שאחז ברגליי ולא לפי חוש הראייה. הו, כן, וקול בכייה העמום גם עזר במקצת. עכשיו שהייתה לי אחיזה של שתי ידיים, הצלחתי קצת יותר לתפוס שליטה על מה שקורה, והתחלתי למשוך את עצמי למעלה. אבל לאן? – מבעד לאבק, הקצה העליון של הבור נראה אינסופי, וכך גם התחתון. אבן קטנה פגעה בלחי הימנית ושרטה אותה, אך המשכתי לטפס, מאמץ את גופי מעבר לנדרש עקב המשקל העודף שנסחב אחריי. ואז הרגשתי משהו רך, האדמה התפוררה מאחיזתי בה, והבנתי שלא אוכל להיתפס שם עוד. במקום זה התחלתי לחפור ולהיכנס פנימה אל תוך האדמה, האבק חודר פנימה לתוך פי ואוזניי ועיניי לא נשארו מיותמות. כעת הייתי כבר כמעט לגמרי בפנים וקיפלתי את רגליי, עד שהצלחתי לתפוס את הילדה, מושך אותה פנימה, לא רואה כלום מבעד לאפר, אבל חש אותה שם, עדיין בחיים אבל כנראה שמחוסרת הכרה. משכתי אותה וככה התקדמנו בתוך האפר, אני מתקדם קצת, מושך אותה קדימה, וכל זה בתוך חול שמאיים לקבור אותנו בכל רגע מכל צדדינו, אבל למזלנו, תקרת המנהרה שיצרנו הייתה מאובנת והצלחתי לסלק את החול מאיתנו ולא נמעכנו פנימה. באיזשהו שלב החול נהיה דביק, והבנתי שהגענו למקור מים, וכך היה יותר קל לסלק את החול שהיה גושי, אבל עם זאת הוא היה כל-כך רטוב וספוגי שכמו דיונה הוא החליק ולא הצלחתי להתקדם. החלטתי לשנות כיוון ופניתי ימינה בחפירתי, יוצר מעין מפה קוגניטיבית שממילא לא תישאר הרבה זמן בראשי מאחר והמנהרה שלנו נקברת מאחורינו ומכסה את עקבותינו כך שמבחינתנו אולי זחלנו במעגלים. כעבור כמה זמן שנראה כמו נצח, בדקתי את התקרה וראיתי שהיא מתפוררת, והתחלנו בנסיקה מעלה. קיוויתי שהילדה עדיין בחיים - כל הזמן לחשתי לה שכמעט הגענו ושתהיה חזקה, אך לא נשמעה כל תשובה. ואז בפעם הבאה שהכיתי בתקרה, נפער חור ואוויר חדר פנימה, האבק קצת התנקז ומהר הצמדתי את פי לשם, נושם את האוויר המאובק, אך העדיף פי אלף על מה שהיה לי עד כה. אחרי שתיים-שלוש נשימות עמוקות, באובססיביות כמעט, פירקתי את התקרה ופרצתי החוצה, מושך אחרי את הילדה, מתנשם ומתנשף. מסתבר שמטר האסטרואידים לא נפסק, פרצנו החוצה לתוך מנהרה שהובילה מכוניות מתחת לגשר, ובתוכה שיירת מכוניות שנתקעו בפקק, רובן היו מרוקנות. קראתי לעזרה, אך האנשים היו עסוקים בפאניקה שלהם, דילגתי ביניהם עם הילדה בידי וניסיתי להגיע אל היציאה, אך אז נשמע פיצוץ עז ועימו הגיע גל ענק של להבות ששטף את כל המנהרה. לאחר כמה דקות, או אולי שעות, פתחתי את עיניי וגיליתי שהילדה שלצידי שרופה לגמרי – גופה הקטן הגן עליי במקום שאני אגן עלייה. התחלתי לבכות.
חיפשתי דרך לצאת משם, אך פתח המנהרה כבר עבר קריסה מתמשכת. חיטטתי בין המכוניות ההרוסות בחשיכה עד אשר מצאתי פנס קטן שהאיר אור קלוש ואיתו הלכתי לאורך המנהרה. בדרך מצאתי עוד גופות שנחנקו זה מכבר מהאבק של ההתמוטטות, בעוד אני הולך עם כיסוי על פי כמו בספרים הישנים שניבאו את האפוקליפסה, והאם לא הגעתי לאחת כזו הרגע? מר היה גורלי האכזר. שעות ארוכות הלכתי, מקשיב למכות שספג המבנה, מתפלל שלא יקרוס עליי, מותש, מחוק מן העולם, סיזיפוס המקולל. עד אשר הגעתי לקצה המנהרה שלשמחתי לא היה חסום כמעט מלבד כמה אבנים גדולות וקצת יותר קטנות. טיפסתי עליהן לכיוון קרני אור השמש שחדרו בעדם כמו אדם הרץ אל עבר הגאולה, ואז פרצתי החוצה, מסונוור תחילה מהאור החזק, לאחר שעיניי התרגלו זמן רב לחשיכה, אך אט אט אישוניי חזרו לצורתם הבריאה ויכולתי לראות את התוצאה של גל ההרס. לעיניי התגלה חזון אפוקליפטי מרהיב ועוצר נשימה, אך עם זאת מעורר חרדה ואימה נוראית; גורדי השחקים שכבו הרוסים, מרוסקים, קרועים לגזרי גזרים, בצורות מעוותות שלא יועדו להם, לרגליי היו חללי גופות אדם וחיות, מכוניות שרופות חסרות גלגלים הפוכות על גבן כמו עכבישים מתים. עצים שרופים ובמקומות מסוימים איפה שהיו אמורים להיות יערות הייתה קרחת עצומה של מדבר, חול וכליון. מכה חזקה לעורף ראשי הזכירה לי נשכחות כשאיבדתי את הכרתי בעודי נוחת על אחת הגופות החרוכות.
מצאתי את עצמי קשור לגדר תיל הרוסה, חוטי התיל פוצעים את גופי.
לא יכולתי להתעלם מתחושת הדה-ז'ה-וו כשראיתי את שלושת החיילים\האבירים הגרמנים, רק שהפעם הם לא לבשו שריון ולא מדי צבא, אלא בגדי סחבות מאובקים וקרועים לחילופין. אחד מהם היה פצוע ברגל, פרצופו של השני היה חבוש חלקית עקב כוויות על פניו, השלישי נשען על קיר שבור והתבונן בנעשה, מחטט בשיניו בעזרת סיכת ביטחון.
"אתם בטח צוחקים עליי", אמרתי, לא בהכרח להם אלא יותר לחלל האוויר, או למשהו שאולי מכיל אותו.
"אנחנו דווקא בכלל לא צוחקים, אלא רציניים להפליא", אמר המצולק. "עכשיו כבר אין חוקים, ואנחנו צריכים לשרוד בכל אמצעי אפשרי. קיווינו למצוא עליך עוד נשק כלשהו או אביזר רלוונטי אחר מלבד מה שכבר השגנו, אבל מלבד פנס עם סוללה כמעט גמורה, לא מצאנו כלום. בעצם, ידידי כאן לקח את המגפיים שלך", והוא הצביע על האדם השלישי, המחטט הכפייתי.
"ועכשיו, אנחנו כבר לא צריכים אותך," אמר האדם בעל הברך הפצועה והתקדם לעברו, חוטף את הנשק מידו של המצולק והתקרב לכיווני. "אמור יפה שלום, כי אנחנו נהיה הפרצוף האחרון שתראה", אמר וכיוון את האקדח באגרסיביות לראשי.
עצמתי את עיניי, מצפה מהאדמה שתקרע לגזרים, מחכה לחרקים ענקים שיצאו החוצה ויחסלו את האנשים העלובים האלו אחת ולתמיד. מצפה לראות דם וזוועות ואימה שאינה שלי. כלום לא קרה.
"צוחקים עליי שם", מלמלתי, דיי לעצמי.
"מה אמרת?", שאל הפצוע בכעס על שהפרעתי לו ברצונו.
"אמרתי שהם צוחקים עליי שם למעלה".
הפצוע צחק ואמר: "צוחקים עלייך גם כאן".
והכדור פילח את ראשי.
Helheim (Hela's Kingdom)
התעוררתי לקול טיפטוף. הייתי שרוע למרגלות עץ שקמה מעוות שטבל את שורשיו השרופים בנהר רחב של דם. לא היו שמיים כי אם קירות של מערה תת-קרקעית, אך כל האוויר היה אדמדם וחנוק, ריח של מוות וחורבן. את השמיים פילחו נטיפי אש בוערים, גיצים שהותכו בקרקע פה ושם והתירו את חותמם הלוהט – נזהרתי שלא להיפגע מאחד מהם, התוצאה נראתה לי דיי כואבת.
מעבר לנהר הדמים ראיתי היכל פתוח וחשתי ששם אמצא את אשר אני מחפש. לאורך הנהר בחיפוש אחר דרך לעבור דרכו, עד שהגעתי לגשר רחב ידיים.
חשבתי שאוכל לעבור את הגשר בשקט, מאחר והוא היה ריק מכל יצור חי, אך לא חשבתי על היצורים המתים, כי כשהנחתי את כף רגלי היחפה על הגשר, נשמע רעש פסיעתי כקול פסיעתם של כאלף אנשים, ובפניי הופיעה מפלצת ענקית. צבע גופה היה שחור-ירוק ועיניה רשפו עשן כחול. "מודגוד, אני(Modgud)". היא הכריזה. "מי מבקש מעבר?" שאלה בקולה האימתני.
"סיזיפוס", אמרתי אני, מקווה שזו התשובה הנכונה – יודע שזו התשובה הנכונה.
"ומה לסיזיפוס לבוא להלהיים ?", שאלה.
"אני מבקש לראות את אדון המקום הזה".
"לא כל אחד רשאי לפגוש בהלה", אמרה הענקית מודגוד.
"הוא ירצה לדבר איתי, יש בידי משהו שהוא רוצה", אמרתי אני, לא בטוח אם אני מבלף או אומר אמת.
"המתן כאן", אמרה מודגוד ונמוגה לתוך הנהר.
"אתה יכול לעבור", נשמע קולה האימתני מעבר לגשר, ואני צייתתי ועברתי לצד השני. כשהגעתי לתחילת ההיכל הבחנתי כי הוא מרוצף באיברי גוף פנימיים. הקירות היו מעוטרים בדם, זרע ודמעות וכללו ציורים מבעיתים של שדים, רוחות ומפלצות שביתרו יצורים אחרים ללא רחמים. בסוף ההיכל הרחב והארוך היה כס מלכות מאבן שעמד מיותם על במה גבוהה ועליו חצובים עיטורים של נחשים שחורים, לטאות מעוותות וחרקים ענקיים שנראו לי מוכרים. הלכתי לכיוון וקראתי לעזרה – "האם יש כאן מישהו?".
"שקט" --- נשמע הקול לפתע, ואז הופיעה הדמות. זו הייתה הילדה הקטנה, אך לנגד עיניי היא השתנתה וראיתי שגופה רקוב מן העצם, גוון עורה כחול-שחור - אך היא הייתה אלוהית.
"מי דורש לדבר עם הלה?"– אמר הקול, אך הוא לא שאל, פשוט אמר, הטיח את המשפט לאוויר.
"סיזיפוס אנוכי, היכן אני נמצא?", שאלתי ביראה.
"אתה נמצא בהלהיים, המקום האחר שהיית בו קודם הוא ניפלהיים- אזור אחר של ממלכת המתים אשר בשליטתי, אך זוהי ממלכתי. באיזו זכות אתה מגיע הנה?"
"אני מצטער, אבל יש בידי משהו שודאי תרצי", אמרתי, ממשיך את הבלוף, מנסה לחשוב במהירות מה אוכל כבר לתת עבור גאולת חיי.
"ומה זה בדיוק, סיזיפוס?"
"ובכן, אני רוצה להישאר כאן, להיות נתינך, להיות לך לעבדך. אעשה כל מה שתרצי, אשרת אותך לעד".
נראה כי מה שאמרתי עורר בה את סקרנותה.
"האם באמת מוכן אתה לתת כך את גורלך בידי?" - שאלה אותי.
"רק לך אתן את חיי. רק הפסיקי את ההיוולדות מחדש לתוך ההרס. הפסיקי את העונש הכבד אותו אני סופג בכל פעם מחדש, ואעשה כל שברצונך", אמרתי, ובמובן מסוים התחלתי לקבל על עצמי את רוע הגזרה. והאם אין חיים תחת שליטתה של הלה סבירים יותר מהיוולדות לתוך חורבן, למות בצורה אכזרית יותר ויותר בכל פעם?
"טוב מאוד" - אמרה -"ובכן, אדווח מיד בנושא מצבך כאן. בינתיים, תכיר שלושה מנתיניי, הם יטפלו בך יפה - כמה זמן שיידרש".
ברצפה החל לחול שינוי. איברי הגוף הפנימיים התפרקו מהקשר שנוצר בהם והחלו לנוע, להתרומם. טחול ולבלב יצרו כף רגל וממנה הסתעפו מספר ורידים ונימים ויצרו שוקיים וירכיים – מעי הגס וכמה זוגות כליות השתלבו כאגן ירכיים ואורכו של המעי הדק הפך לבית החזה. במרכז פעמו חלקיקי מוח, כמה לשונות עטפו אותו להגנה – שברי עצמות יצרו כתפיים חזקות, עוד ורידים ועורקים הסתלסלו ליצירת זרועות ובכפות הידיים זוג עיניים - והראש היה הלב, עטוף בבועה של נוזלי גוף ושתן - וכך עלו עוד שתי דמויות מגוונות. למרות שלא הייתה להם צורה הגיונית, זיהיתי אותם. אחד מהם היה החייל הגרמני הפצוע, השני היה האביר המצולק, והשלישי היה המחטט הכפייתי עטוי מגפי המתכת שהיו שלי בגלגול אחר. נדהמתי מהשתלשלות האירועים הנוראית ופסעתי לאחור, מבוהל, בעודם מתקרבים לעברי, לא מדברים – רק מגחכים בחיוכיהם המעוותים, שיניהם מורכבות מציפורניים אכולות וסדוקות. אחד מהם זינק עליי, מרטיב אותי עם נוזלי הגוף שלו – נגעלתי מלגעת באיברים הפנימיים שהרכיבו את גופו, ואז קפץ עליי אחר, מכניס את המעי הגס שלו לפי. הקאתי אותו והתחלתי לברוח - מחליק ונופל על איברי הגוף שהרכיבו את המרצפות. התיישרתי וניסיתי להימלט על נפשי, אך כף יד מלאה בצואה ודם תפסה את כף רגלי, מכתימה אותה, שורטת, פוצעת. בעטתי בפנים הלא ברורות והזדחלתי אחורה, לא מסיט את מבטי מהם. ואז כף ידי נגעה בנוזל הארגמני שהכיל את הנהר. משכתי את היד מפאת הכאב והבטתי בה, אצבעותיי וכף ידי התפוררו לאפר. וכמו גל של נסורת גרעינית התפוררה כל היד שלי, צד הגוף, חזי. עיניי התפזרו לאבק וכך גם שאר ראשי - עד שלא נותר ממני דבר.
