את בן דודה של אביגיל פגשתי בשלהי קיץ 1988. תחילה לא זיהיתי אותו, הוא השמין והקריח מעט, חמש עשרה שנה חלפו מאז שעזב את ירושלים.
היה חם ואביך מן הרגיל, ואצה לי דרכי, לאחר מסכת מייגעת של סידורים בעיר, להגיע מהר אל ביתי ולהחליף כוחות, כי יום עמוס עמד עוד לפני. משראיתיו, הציף אותי גל חם של זכרונות, שנטשטש אי שם בזרם החיים שנעתי עמו, באותו פרק זמן כה ארוך. למדנו יחד, ובילינו יחד עם אותה חבורה. נראה שגם הוא חש כמותי, וחיוך רחב התפשט על פניו כשראה אותי, ולפני שיגלוש, הסטתי באחת את השיחה לפסים אחרים. קטועים.
"ספר לי על אביגיל", דחקתי בו "האם היא נישאה כבר? מה היא עושה היום?"
אבל עם השאלות נמחה החיוך, והן נותרו עומדות וממתינות למוצא פיו בחלל האוויר האפרורי. פניו נתכרכמו מעט. מבטו הפליג פתאום הרחק ממני "אביגיל... לא, אין זה שמה יותר. סוגנדי, כך קוראים לה , בהודו... אין לנו קשר אתה כבר הרבה שנים."
עומדים היינו בסמוך לבית קפה "עטרה", הוא הציע שנכנס לשם ונלגום משקה קר. נזקקתי לכך. היה עלי להתעשת מן החדשה שזה עתה שמעתי. סקרנית הייתי לשמוע את הסיפור כולו. גם הצמא הכריעני.
אביגיל, נסעה לארה"ב, מיד לאחר מלחמת יום כיפור.
ירון נפל באותה מלחמה. הוא שירת כמ"מ בצנחנים, ויחד עם המחלקה שלו התנדב לחצות את התעלה, תעלת סואץ, ולחלץ שיריונאים שכותרו ונתקעו במחנות אבו-סולטן בתוככי במצרים. איך כתב לאביגיל? "אנחנו יוצאים להרים להם את המורל".
בכלל, כשפרצה המלחמה הזאת, ידענו כולנו שאת ירון היא לא הפתיעה, כי תמיד אמר שלא יהיה מנוס מאותם רגעים של אמת, בשדה המערכה הזה שנכפה עלינו. דווקא שם, אמר, באה לידי בטוי, אמנם ביטוי מכוער מאוד, מלחמת הקיום שלנו, וישיבתנו כאן בארץ. ירון, באותו יום נורא, חש לפתע על כתפיו את מלוא כובד האחריות, ועם האמונה החזקה במה שמוטל עליו לעשות, שם עליו בחפזה את המדים, ורץ לחפש את מקומו ביחידה.
אביגיל שהתה אצל אמו באותם ימים טעוני חרדה.
מיד בתום המלחמה, חזרה לארצות הברית והתכוונה להתגורר עם אמה ולנסות לסיים את לימודיה בפסיכולוגיה, בתחום של הפרעות בתקשורת.
אני זוכרת היטב את מכתביה אלי השמורים עמי עד היום. זו היתה תקופה קשה מנשוא. לבי היה אתה בכל נסיונותיה הכושלים לשקם ולבנות לעצמה חיים חדשים, חיים בלי ירון.
הלימודים שבהם השקיעה את כל מרצה, כמו כל עיסוק אחר שנטלה לעצמה, לא הסיחו את מחשבותיה מירון, ומכתביה רוויי הגעגועים והדמעות היו כואבים עד מאוד.
לאחר הפוגה של מספר חודשים בחליפת המכתבים שבינינו, הגיע מכתבה האחרון, וממנו הבנתי, למרבה שמחתי, כי הכירה בחור "מאוד מיוחד" שידע להקשיב לה, ועמו עשתה את רוב זמנה.
מאז ואילך לא קיבלתי ממנה כל אות. שיערתי כי מן הסתם, מצאה אביגיל אהבה חדשה, ובטוב לה, לא חשה כל צורך להמשיך בקשר.
"אכן" אישר בן דודה, "הקשר עם אותו בחור הלך והעמיק". הוא המשיך לספר לי באריכות כי ב"אמתחתו" של אותו בחור צפונה היתה עבור אביגיל "הדרך אל האושר הבטוח". לאט לאט ובסבלנות אין קץ, הצליח להביא אותה אל אותו שינוי מדהים בחייה.
תחילה פרשה מן הלימודים, לאחר מכן, עקרה מבית אמה, עד שניתקה כליל את הקשר עמה. אז החלו להגיע שמועות, ממכרים שונים, שראו את אביגיל מסתובבת עם קבוצת אנשים מוזרים, קרחים ויחפים, העוטים גלימות לבנות ומחלקים פרחים לעוברים ושבים, כשחיוך תמידי שפוך על פניהם.
לפני שנסעה להודו באה אביגיל בלווית אותו בחור, להיפרד מאמה. אמה של אביגיל שזו לה בתה היחידה, חשה מיד, למרבה תדהמתה, במה שהתחולל, ובמה שעולל אותו בחור לבתה, ובידעה כמה חשוב היה לה ירון, רצה מיד והוציאה מן השידה את שעונו, שהיתה נוהגת אביגיל לענוד ולהתרפק באמצעותו על הזכרונות מן היקר לה מכל, לפני שעזבה את הבית. אמה היתה בטוחה שמשהו יזוע אי שם בתוכה למראה השעון , שתחזור להיות היא ולו לשניה אחת, שתסיר את הארשת המטומטמת מעל פניה, שתזיל אולי דמעה...
"קחי את השעון אתך" אמרה לה, "זה השעון של ירון".
אך מיד הלמה בה השאלה של בתה "ירון! מי זה?"...
כאן ניתקו מחשבותי מהסיפור והתמקמו באותו ערב שבו הכירו ירון ואביגיל.
היינו ישובים אז באחת ממסיבות לילות שבת. החלטנו שמארגנים שירונים לכולם. השירה קלחה לה והשרתה עלינו מן משהו קסום שקשה היה לנו להינתק ממנו, ובעיניים מצועפות המשכנו אמנם עד אור הבוקר.
ירון התכופף, בידו כוס לבנה חד פעמית, שיגר את הכוס מעל הרצפה אל נערה שלא היתה מוכרת לנו אז, שנלוותה אל בן דודה. היא הרימה את הכוס, קראה את מה שכתב מעל גבי הכוס, הסמיקה מעט, חייכה, שלפה את העט מתיקה, שרבטה על הכוס מספר מלים, וגלגלה בחזרה את הכוס לירון. כולנו היינו עדים לאותו זיק ראשון שחלף במבטם, שהצית את לבותיהם באהבה עזה שמעולם לא היינו עדים לשכמותה.
ירון - אביגיל, חד הוא. לא אמרת שם האחד מבלי להוסיף בנשימה אחת את שם האחר. הוא, למד אז משפטים. דמותו החסונה הקרינה עוצמה ורוך כאחד, שקט וקשוב היה תמיד לכולם. ירון היה ללא ספק חלומן של כולנו, הבנות. היא, שברירית ועדינה, שעם זאת היתה בה מן נחרצות ובטחון עצמי. רוב זמנה חייתה עם אביה בארץ, ובחופשים, בלתה זמנה בארה"ב אצל אמה שעברה להתגורר שם לאחר גירושיה.
עם ירון ואביגיל נוסף נופך חדש ומרענן למפגשים שלנו. היינו שותפים לאותו רומן סוער שנתפתח ביניהם.
פעמים רבות נותרנו עד אור הבוקר בלי לחוש כלל איך חלף הזמן - עסוקים תמיד בויכוחים. בקולות מתלהטים ניסינו לברר וללבן סוגיות הקשורות לעניינים אקטואליים דאז. בעיקר היינו חלוקים בעניין המשך החזקת השטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים, עסקנו בכל ההיבטים - מוסריים, בטחוניים, קיומיים, אידיאולוגים ודתיים. שתי דעות זהות לא שמענו שם מעולם. התרכובת החברתית הזאת היתה כל כך מגוונת, כל כך פתוחה, גם לערבים; היתה רבת פנים כל כך.. ויחד עם זאת כל כך מגובשת, ולא מעט בזכות דמותו הדומיננטית של ירון. בלהט הויכוחים, היה נוטל ירון לא פעם את שרביט הניצוח ומשליט סדר בבליל הקולות הצורם והלא-מכוון. הוא היה חותם, כדרכו, את הנושא.
וכשירון דיבר, שתקו כולם, דבריו קולחים וברורים. הילך בקלילות ובגמישות בינות לטענות שנשמעו, אבל לא הביע מעולם עמדה חד-צדדית, תמיד מצא הוא את הפן המשותף בכל אותן דעות חלוקות, לא לפני שבחן כל דעה בכובד ראש. כשסיים את דבריו, נותרנו תדיר בהרגשה שהוויכוח היה מיותר, שניתן להתייחס בהבנה אל כל נושא על כל צדדיו ובחינותיו, ויחד עם זאת, להישאר איתנים בדעתנו ולקבל בהבנה גם את דעתו של השני.
ירון אהב לטייל, לצדו תמיד אביגיל. ואנחנו עמם.
לא היה כמותו בר-סמכא בכל הנוגע לאותם מסעות רגליים, שעשינו מידי שבת, בהם היה מפרך אותנו, לפעמים עד כלות הכוחות, והוא כהרגלו לא חדל לפזם. התמצא היטב בשטח. בכל שיח ופרח, כל נחל וערוץ וכל מבנה ונוף... כל כך אהבנו את הטיולים האלו, עד שנצטרפו אליהם אפילו כל ה"פדלאות" שבחבורה.
ענן קל החל להעיב לפתע על אהבתם של ירון ואביגיל. לא פעם נעלמו אל אחת מפינות ביתו של המארח התורן, ושמענום עת עלה מעט טון דיבורם, עד שהיו חוזרים אלינו, מפויסים משהו.
אביגיל רצתה לצאת למשך שנה מן הארץ ולסיים שם, בארה"ב, עם אמה, את לימודיה, וירון, כולנו ידענו זאת היטב, היה חדור אהבה כל כך עזה לארץ, ולא מוכן היה להצטרף אל אביגיל ולו לזמן קצר, אף לא במחיר אהבתו אותה.
באחד מן הימים ארזה אביגיל את כל חפציה ויצאה את הארץ.
ירון - נחמץ היה הלב למראהו. היה יושב ושותק ובוהה, החיוניות שכל כך בערה בו , דעכה עתה, חציו חסר, ואנו ניסינו למלא אותו בכל דרך אפשרית, אך לשווא. הרגשנו אותו, וכאבנו אתו, גם כעסנו עליה לא מעט. המפגשים נתמעטו באותם שבועות ארוכים של היעדרותה.
ברם, באחד הבקרים, כעבור חודשיים בערך, התייצבה פתאום אביגיל בפתח ביתו של ירון, ובחיוך ביישני קבעה - "אני נשארת אתך... לתמיד."
אבל הגורל רצה אחרת. הנה אני כאן, נפרדת מבן דודה של אביגיל, ומבקשת ממנו כי יעדכן אותי באם יתחדש דבר.
המחשבות על אביגיל לא הרפו ממני. היא היתה עבורי יותר מחברה טובה ויקרה, ידעה בכל עת להוציאני ממצוקותי ולהפיח בי שמחת חיים שבה נתברכה בשפע.
באותה תקופה התחלתי לפסוע בצעדים מהוססים מאוד לכיוון היהדות. בשלב שפגשתי את בן דודה, עדיין הייתי מרותקת, באופן שכלתני למדי, בנושא הזה שהיה עבורי עד כה זר ומאיים.
חשתי מן מחויבות מוזרה להחזירה לכאן, אולי גם בשליחות ירון, שאיננו.
החילותי בחיפושים קדחתניים אחרי חוזרים מהודו, והם לא היו מעטים. הם לא שמעו ולא הכירו, אבל אני למדתי להכיר היטב את גורם המשיכה העצום שיש באותם "גורו"ים הפושים בכל חלקה טובה ועושים נפשות ל"דתם", מאותם אנשים ששקעו עד מעל לראשם באותה חוייה, והצליחו להיחלץ משם. חלקם המשיכו באורח חיים מוזר בארץ, וחלקם הגדול אשר פגשתי, חזרו לחיקה של היהדות. בעניין החיפושים שלי אחר אביגיל, כמעט כולם כאחד, נטלו ממני את התקווה לשלוף אותה מן "המקום ההוא".
"אולי", אמרו לי "תפילה תעזור".
חודשים נקפו ואני משכתי את ידי מן העניין, אם כי חשתי בתוכי אי- שקט שלא ייעלם עד שייחתם הפרק ירון-אביגיל.
ואכן, נפל דבר. בפרוס עלינו האביב לאחר שנתיים ימים, כשסעדתי ארוחת ערב עם בני משפחתי, צלצל הטלפון ובעלי ניגש לענות; מתוך ההמולה של הזאטוטים שלי, הדהדה באוזני שאלתו "נמצאת בארץ?!"
קפצתי כנשוכת נחש. ידעתי מיד במי מדובר, משכתי מידיו של בעלי את הטלפון "איפה היא, אביגיל?" שאגתי לתוך האפרכסת.
"אנחנו נמצאים בתחנה מרכזית.." הודיע לי בן הדוד.
"חכו לי שם!" טרקתי את הטלפון. חטפתי את מפתחות המכונית, ובלא אומר שעטתי החוצה. תוך מספר דקות הגעתי אל התחנה המרכזית.
לא. זו לא היתה אביגיל. לא אביגיל שאני הכרתי. אמנם כשראיתי אותה מרחוק, התאוויתי לרוץ ולחבק אותה חזק חזק. כך גם ציירתי בדמיוני את הפגישה אתה. אך משקרבתי אליה ראיתי אשה זרה, קרה, מנוכרת לחלוטין. עיניה זגוגיות משהו.
"שלום אביגיל", לא הכרתי את קולי.
"שלום", השיבה בקול רפוי ובמבט בוהה. לבי נצבט בקרבי. ה י א ל א כ א ן . חשתי מחנק בגרוני, כל כך ייחלתי לרגע הזה, אבל מעמד כזה לא השתתף מעולם בסצינות האינסופיות שליוו אותי מאז פגשתי בבן דודה.
אילצתי את עצמי לחייך ושלחתי ידי אל כתפיה, היא קפאה על מקומה. הסטתי את ידי. 'לא ייתכן' אמרתי לעצמי, 'שכך, נמחק לו הבן אדם, והוא עדיין שוכן בתוך עצמו'. בן דודה עמד מן הצד ונראה היה חוור וחסר אונים לחלוטין.
אני, לעומתו, תליתי תקווה. לפי חוק שימור האנרגיה אי אפשר להפוך יש לאין. אז האין ישנו. הוא עצם מהותה האמיתית של אביגיל כפי שהכרתי, ומה שמוטל עלי, זה לשלוף אותו מתוך תאי הזכרון שבמוחה.
ביקשתי ממנה לבוא עמי לטיול קצר במכוניתי, היא לא סירבה, גם לא הביעה נכונות. עמדה דוממת כאילו חיכתה ליד שתמשוך בחוטים, ותניע אותה. נפרדתי בקריצת עין מאולצת שנועדה להפיג מעט את האומללות של בן דודה. אביה של אביגיל כבר לא היה בן החיים, והאפוטרופסות על אביגיל, רבצה כנראה עתה עליו.
ישבנו במכונית. גופה נוקשה, כאילו מאוימת. דיברתי כל העת על עצמי והיא לא הגיבה, המשכתי וסיפרתי לה על כל אחד מן החבורה, והזכרתי לה חוויות מרנינות מן התקופה ההיא, אך לא הצלחתי לעורר בה ולו שמץ של תגובה.
"עצרי!" זעקה לפתע בסמוך לבריכת הסולטן. עצרתי בחריקת בלמים. היא פתחה את דלת המכונית, הגיחה החוצה ונעמדה קרוב מאוד אצל הלוחות החוסמים את הגישה ל"בריכת הסולטן". יצאתי אחריה, ומיד עמדתי על פשר העניין.
צמרמורת אחזה בי לשמע הצלילים שבקעו, היו אלה צלילי הנגינה של "בולרו" לרוול שתאמו באופן מפתיע את צלילי אהבתם של ירון ואביגיל, ולא בכדי הישוו תמיד את היצירה הנפלאה שהיתה כה אהובה עליהם, לאהבתם ההולכת ומתגברת עם הזמן...
רעד פתאומי אחז את אביגיל. הרמתי אליה את ידיי ואימצתי אותה בכוח אל לבי. היא פרצה בבכי קולני שהסתיים בגניחות רוטטות לאחר דקות ארוכות. ואני, בכיתי אתה.
חזרנו אל הרכב והיא החלה לדבר. כמו אל עצמה. תחילה בשקט ובאיטיות מוזרה היא מלמלה משפטים שלגבי דידי היו נטולי משמעות, כאילו כדי לחזק את עצמה, ומשנדמה היה כי נתחזקה משהו, הישירה אלי לפתע את מבטה, מבט כבוי שקינן בו אך עצב תהומי, ובקול רועד סיפרה כי באחד הלילות נתגלה אליה ירון בחלום. היא התעוררה מן החלום כה נרעשת ונפחדת שהרי ירון כבר הפך מזמן לדמות נעלמה. במשך כל השנים האלו הוא הודחק עמוק כל כך עד לשכחה מוחלטת.
ולהפתעתה הרבה של אביגיל, ניגשה אליה באותו בוקר ה"גורו", שהיתה קשורה אליה ביותר, ענדה שרשרת על צווארה וביקשה ממנה לשוב לארץ ישראל... לא ייאמן, אבל זאת היתה המציאות. לימים, נסתבר לי שלא פעם כאשר היו מגיעים ישראלים להודו, שמעו מן ה"גורו" שלהם את השאלה המפתיעה "מה יש לכם לחפש פה בכלל!..."
אביגיל שהתה אצלי. משפחתי דורגה במקום האחרון בסדר העדיפויות דאז, והבית... לא אכביר במילים. כל המילים, מלים למכביר, נאמרו באותם לילות ארוכים שתחילתם בעלטה כבדה.
השיחות היו כבדות. שעות ארוכות היתה מתכנסת בתוך עצמה וממלמלת דברים בלתי מובנים. קשה מנשוא היה לה לחיות מנותקת מן הגורו ומאותה חממה הקרויה "אשראם". וכאן בארץ, גדועות היו תקוותיה. פעמים רבות חזרה על כוונתה לחזור להודו. הצגתי לה שאלות רבות כיון שהייתי סקרנית מאוד לדעת מהו סוד המשיכה אל אותו מקום נעלם;
היא הרבתה לדבר בשבחם של אותם ערכים שלמדה ושיננה שם ובעיקר לשחזר את החוויות הרוחניות שהביאו אותה עד להתמזגות מוחלטת עם היקום, כדבריה. ואמנם הדברים נשמעו לי די משכנעים, שלא פעם תהיתי אני בעצמי באותה תקופה, מה הרבותא באותה יהדות שאני לומדת, שיש בה אולי ערכים כה דומים אבל היא מלאה חובות מכבידים. אבל בהמשך כשסיפרה לי אביגיל על אורח החיים שניהלו שם, היו לא מעט דברים שצרמו כבר אז את אזני, בעיוותם.
כל אימת שהיא נשטפה בגעגועים אל אותו מקום בהודו, לאותן חוויות שליוו אותה שנים כה ארוכות, היתה אביגיל מצויה כבתוך בועה, שבה לא היתה לי כל דריסת רגל.
אבל עם חלוף הזמן היא דיברה יותר ויותר על ירון. זאת, אכן זאת, היתה כבר אביגיל - אבל, שבורה ורצוצה ללא משען. מידי יום היתה עולה לקברו שבהר הרצל, וחוזרת שבורה שבעתיים.
קשה היה לי לחזות ולחוות אתה את אותו תהליך איום, שהיה על אביגיל כנראה לעבור מחדש. בה בעת הבנתי שזהו תהליך בלתי נמנע, שכדי להשתקם, עליה לסגור את המעגל ששמו ירון.
חלפו עלינו חודשים מפרכים, נפשית ופיזית כאחד.
הפלגנו מחדש אל גלי הזמן הקסום שקדם למלחמת יום כיפור, וחוזרים היינו ומתנפצים אל המציאות העגומה. אודה, לא יכולתי כבר לעמוד בכך - מותשת הייתי לחלוטין. קל וחומר - אביגיל.
אבל, אביגיל פשטה ולבשה מחדש את עצמה. בזהירות ובעדינות אין קץ טווינו מחדש, בעזרת אנשי מקצוע בעלי ניסיון דומה ואנשי תורה שופעי הבנה ואהבה בלתי נדלית, את החוטים, שלה ושלי גם יחד.
עם הזמן פחתו השיחות שבינינו. אביגיל החלה לגשש את דרכה בכוחות עצמה.
תמה לה שליחותי.
