במגירת השולחן של סבתי מצאתי אותה.
מאחורי ערימת ניירות מגובבת, חבויה בירכתי המגירה. הרמתי את הקופסה הקטנה, כשמגרוני נפלטת קריאת התפעלות לְמראה. כל כך יפה ומיוחדת. קופסה עתיקה, כך יכולתי לראות, למרות שניכר שבורקה ביד אוהבת. סובבתי אותה בכף ידי ובחנתי את ריקועי הכסף הבולטים בקימוריהם, דמויות אדם וסמלים, לא מובנים לי. חלקה התחתון של קופסת הכסף משוטח ואילו חלקה העליון קמור, כחצי סהר מלא. מנעול תואם ועבות מכסף מרוקע תלה על בריח, כשומר חסון בפתח. ריקועי הכסף המיוחדים בצורתם הזכירו לי מעט את עגיליה העתיקים של סבתא, תולים מתנודדים על אוזניה שנים רבות. מזכרת מסבתה המנוחה. ידעתי שהעגילים עברו מאם לבת, רק שאמה של סבתא נרצחה בדמי ימיה ולא זכתה.
הפליא אותי מאד, שמעולם לא ראיתי קודם לכן את הקופסה העתיקה, המסתורית. השתוקקתי לפתוח אותה ולגלות את סודה. היתה לי תחושה ברורה, שתיכף ומיד אגלה סוד כמוס בתוכה. החזרתי את עיני וידי למגירה, מחפשת אחר מפתח, שלא נמצא. הסקרנות בעבעה בתוכי, כמו רוצה להתפרץ לאויר הצח. בהתרגשות, החלתי עורכת חיפוש בכל חדרי הבית וארונותיו. לא פסחתי על הקופסאות, בכל מיני גדלים וצבעים, אשר עמדו בתוך ארונות המטבח, נזכרת בסבתא, מוציאה מתוך קופסת פח 'כסף קטן', שולחת אותי לקנות לעצמי ממתק קטן בחיוך. באף אחד מכל המקומות שחיפשתי, לא נמצא המפתח. עמדתי באמצע המטבח הקטן והצנוע של סבתי המנוחה, מיואשת, והתחלתי שואלת את עצמי, היכן היתה סבתא מניחה את המפתח, אם תוכנה של הקופסה כל כך יקר ללבה.
כמובן! בוודאי היה איתה כל הזמן.
נגשתי אל הצרור העצוב שהחזרתי מבית החולים, בו נפחה סבתא היקרה את נשימתה האחרונה. שקית פלסטיק תפוחה, פשוטה וצבעונית, שאך הדגישה את העליבות שחשתי, בעת שנכנסתי שעה קודם לכן אל ביתה סבתא, עצב רב אוחז בכבדות בלבי. מכאן נלקחה, מחרחרת ומתנשמת בכבדות, באמבולנס שהזעקתי, בשעה שמצאתי אותה שוכבת על הרצפה הקרה, בעיניים עצומות ודומעות.
השקית, מוטלת על גבי הכורסה החומה, שפסים כתמתמים חוצים אותה לאורכה. הרמתי את השקית והתיישבתי בכורסתה של סבתא, באנחה. הוצאתי מתוכה את בגדיה המקופלים, מקרבת אותם אל חוטמי, נושמת את ריחה האחרון של סבתי היקרה. עיני מלאו דמעות וגרוני צרב. לרגע קט שכחתי את המפתח. הצמדתי, מחבקת את הבגדים אל לבי בגעגוע, ותמונותיה של סבתי חולפות בעיני רוחי.
שעה ארוכה ישבתי בכורסה, עיני בוהות בנקודה כלשהי בין התקרה לקיר, שברי תמונות מלאות בחום ואהבה, קופצות בנוחם, מנווטות את זכרוני. צלצול הטלפון עורר אותי משרעפי. הרמתי את אפרכסת הטלפון, המונח על גבי שולחן קטנטן, בסמוך לכורסה, ועניתי. חבר ותיק של סבתא, התקשר למסור ניחומים, שואל בקול נרגש מתי יוכל להגיע.
בעת שהתרוממתי מהכורסה, בעוד ידי האחת אוחזת בבגדיה של סבתא צמודים לגופי, חשתי במשהו קשה וקטן נצמד לעורי. מששתי את הבד, הופכת אותו על צידו, וגיליתי את המפתח, קטנטן ומוכסף, מוצמד בסיכת בטחון אל פנים חולצתה.
החדרתי את המפתח אל מקומו. מכשנעצר, סובבתי אותו. זרועו האחת של המנעול השתחררה ונשמטה, המנעול נטה על צידו, כמפנה את מקומו לכבודי. שלפתי אותו ממקומו, מוכנה ומזומנה לפתוח את הקופסה הקסומה.
על מצע בד ישן, עבה ומוזהב, חוטים דקיקים פרומים בקצוותיו, כאילו נחתך בחופזה, שכבה במרכזו של ריבוע הבד, מוצמדת בתפרים עדינים אבן שצבעה כיין עמוק.
הקופסה רטטה בתוך ידי הנרגשת, האבן נצצה בברקים קצרים מלאי הוד והדר בצבעם העז, כשלהבת בוערת עמוק במרכז לבה. נדהמת למראה עיני, שמטתי את גופי אל הכורסה. הרמתי את מצע הבד המתפורר, עם האבן הנוצצת במרכזו, מתחתיו, קלף מצהיב נחשף, אותיות שחורות חומות, משורטטות על פניו, במשפט קצר אחד. האותיות זינקו אל תודעתי בעוצמתן
" לכשיבוא המשיח, תצ-ט-רף"
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
