חבר שלי התאבד אתמול בלילה.
אני עדיין יכול לראות אותנו הולכים מוקדם יותר לאורך הרחוב הריק. זה יום שבת והחנויות סגורות. מתחיל לרדת הערב, והכל מוצף במעין חצי אור שחודר מבין העננים. אני זוכר איך הייתי הולך עם אמא באותם הרחובות, ובמכולת שבסוף השכונה היא הייתה קונה לי ארטיק או גלידה אם הייתי מתחנן. אם לא היה שבת אולי אני והוא היינו קונים אבטיח, ויושבים ואוכלים אותו שם.
חבר שלי הולך לידי, מבטו מופנה קדימה וקצת למעלה, אל השמיים. "אתה יודע," הוא מתחיל להגיד, "לפעמים אני עומד על הגג של הבניין שלי, ממש ליד הקצה, מסתכל על הרצפה שנמצאת במרחק כמה קומות למטה. ככה שכל מה שאני רואה מהאנשים שלפעמים עוברים ושבים אלה הראשים שלהם, ממש בקטן. אני חושב איך זה היה אם הייתי עושה את הצעד הזה, רק עוד צעד אחד. להניח רגל אחת באוויר, ואז נשאר רק להניח את השנייה ברווח שנשאר."
חבר שלי אומר לי את זה, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה החברה שלי, שנפרדה ממני באותו היום בבוקר. היא התקשרה אליי ואמרה, "אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד."
"המצב יכול להיות יותר טוב ביננו," אמרתי.
אבל היא אמרה, "אנחנו פשוט לא מתאימים, אתה צריך למצוא מישהי אחרת שמתאימה לך יותר."
"ואני לא מתאים בשבילך?"
"אני מצטערת, אבל הבנתי שאתה לא מתאים. חסר בך משהו שאני מחפשת."
"אני מצטער על כל מה שעשיתי בזמן האחרון," ניסיתי להגיד, אבל היא נפרדה ממני וניתקה.
"אבל למה שתרצה לעשות את זה?" אני שואל לבסוף את החבר שלי.
"למה?" הוא חוזר על דבריי. נראה שהשאלה מהדהדת בתוך החללים שבראשו. הוא ממשיך ללכת ולהסתכל קדימה וקצת למעלה, ולרגע השפתיים שלו נרעדות ונראה שהוא עומד להגיד משהו, אך זה מסתכם במילמול לא מובן, בלחישה.
ואז הוא נעצר באיזשהו מקום ליד המכולת, ושנינו מתיישבים ומסתכלים לכיוון הוואדי. עדיין שעת בין הערביים, רק מתחיל להחשיך שם, ומלפנינו נראים הרים וגבעות עד אשר הם נבלעים בקו הכחול של האופק. ציפור בודדת חולפת בשמיים הכהים והריקים בצווחה רמה, כנראה מחפשת מקום ללון בו כשתרד החשיכה.
ואני מסתכל על הנוף הזה ונזכר בנקודת החן שיש לחברה שלי מעל האוזן. שכאשר הייתי מנשק אותה שם, כפות הידיים שלי מחזיקות בעדינות את כתפיה, יכולתי להרגיש כיצד כל גופה נרעד.
"יש כל כך הרבה..." הוא אומר את המלים האלה באוויר בלי להסתכל בכיוון שלי, ונראה שהמלים האלה ממשיכות לכיוון ההרים, המדבר האינסופי לפנינו, מהדהות בוואדי עד אשר הן מגיעות בחזרה אליי. אני מסתכל עליו, ועכשיו פניו גם כן מופנות לכיווני. הוא חושף לפניי את העיניים שלו, איזמרגד כמעט שבור, כאילו הכה ברק בחור השחור שבמרכז והתפשט לכל כיוון, משאיר סדקים שלא ניתן לתקן. והכל הולך ומתקרב, אני רואה כל סדק וסדק, אני כמעט שוקע לתוך הסדקים האלה, אשר רק הולכים ומעמיקים. ואני לא יכול לשאת זאת עוד, אני יודע שאם אמשיך להביט אשקע לתוך התהום האינסופית שבפנים ולא אוכל לצאת ממנה. אני מפנה את מבטי ממנו לכיוון הוואדי. עכשיו כבר חשוך, פנס רחוב בודד דולק בקצה הרחוב, וכל מה שאני יכול לראות אלה עיניה החמות הירוקות של החברה שלי. בעיני רוחי היא יושבת ליד החלון, בעיניה רוטטת דמעה, ובתוכה ניצוץ של האור.
הכיסא שלו ריק כשאני מגיע לבית הספר, ובשיעור הראשון המחנכת נכנסת לכיתה ומספרת לנו שהוא התאבד. הוא קפץ מהבניין שלו באמצע הלילה, ועובר אורח מצא את הגופה והתקשר למשטרה. ההלוויה התקיימה בבוקר. המורה שומרת על ראש מורם, אך ניכר שהצעדים שלה רועדים כשהיא יוצאת מהכיתה. החברה שלי שיושבת בקצה השני של הכיתה, לא הראתה נכונות להתקרב אליי באותו הבוקר. אך כעת, אני מתקרב אליה. דמעות של צער רוטטות בעיניה, פניה האדימו.
"אני צריך לדבר איתך," אני אומר לה.
"בסדר," היא אומרת, ושנינו הולכים יחד, יוצאים ממבנה בית הספר, ואני מחזיק את עצמי שלא לשים את ידי על כתפה. אנחנו יושבים אחד ליד השנייה, מאחורי אחד המבנים שלא בשימוש ליד בית הספר, צופים לכיוון חצר נטושה.
"חשבת שהוא... הולך לעשות את זה?" היא שואלת בקול רועד אחרי שתיקה ארוכה, פונה חלקית לכיווני.
"כבר הרבה זמן שהוא..." אני מתחיל ועוצר לכמה שניות, "לא היה במצב טוב. אני ראיתי אותו הרבה, אבל לא חשבתי שהוא באמת..." אני עוצר ונושם עמוק. "חשבתי שאני אוכל לעזור לו."
אני שומע את נשימותיה, מהירות ועמוקות.
"אבל למה..." היא מתחילה להגיד, הקול שלה שוב מתחיל לרעוד, "הוא עשה את זה?"
אני מרגיש את ראשה פונה לכיווני, את עיניה ננעצות לתוך לבי.
"יש כל כך הרבה דברים..." אני מתחיל, מילותי מהדהות בתוך החצר. ולאחר שאני אומר זאת אני מביט לתוך עיניה. הן שקופות לחלוטין, לא מוצלות בערפל כמו לפני כן. עדיין רועדות בתוכן דמעות, ובהן ניצוץ של צער.
"חשבתי," אני אומר, "אולי כשהגוף מתנגש בקרקע, הנשמה ממשיכה, בכיוון ההפוך, ועולה לתוך השמיים וממשיכה הלאה."
"אני מצטערת," היא אומרת, "אני כל כך מצטערת". היא עוצרת להפסקה ארוכה. "לא ידעתי שזה מה שחשבת עליו כל הזמן הזה. אם רק היית אומר לי, אם רק הייתי יודעת..." והיא מתיישבת קרוב יותר אליי, כורכת את ידה סביבי. אני מרגיש את חום הגוף שלה על צווארי, את אצבעותיה העדינות על כתפי. אני משעין את ראשי על כתפה, שואף את ריח החולצה שהיא לובשת, את ריח העור שמתחתיה. והיא מצמידה את שפתיה ואפה לראשי, מעל לשיער. אנחנו מניחים לדמעות לזרום. אני מרגיש שאני מרחף בשמיי התכלת צלולים, וקרני האור של השמש מציפות אותי וחודרות לתוכי.
ועם הדמעות הרטובות על פנינו, הנחתי לה לשבת על ברכיי. הסכלתי למעלה, על פניה, שפתיה כבר נפתחו מעט, מחכות לנשיקה. לנשק אותה אז היה כמו לנשום אוויר צח. הנעתי את שפתיי יחד עם שפתייה, הלשון שלי כמו התערבבה עם הלשון שלה. החדרתי את ידיי מתחת לחולצתה והרגשתי את העור החיי שלה, את נשימותיה העולות ויורדות.
שכבנו על רצפת הבטון, זרועותינו כרוכות זה סביב זו. הסתכלתי למעלה, לעבר השמיים הבהירים. נראה שהיינו היחידים שמנענו זה מזה מליפול לתוך השמיים.
נכתב באמצע 2007
