פריסטין

זה היה יום שטוף שלג כשנתקלתי ביצור הדמוני נטול העכבות לראשונה, הסערה החלה להתגבר לקראת הערב ועשיתי את דרכי מן הטרקלין בצידי היער של פולין, אל עבר חנות המכולת המקומית, לא רחוק מבית הקברות היהודי בעל מצבות האבן הנוטות לעיקמון רב השנים, מעוררות פנטזיות מיניות בלילות קרים שטופי זימה של סקס פרוע עד לביאת השומרים העיוורים לחירפון היקום. התקדמתי, מצטנף במעילי, כשלפתע פרצה מן אחת פינות הרחוב מכונית ישנה וחבוטה, מחליקה על השלג במהירות מופרזת, אחריה עוד אחת שהתנגשה בה והעיפה אותה לעברי. שמיים וארץ התהפכו ממקומם הראוי כשמצאתי את עצמי על הרצפה המושלגת, פי תערובת מדממת של כאב אפוף חושים ועיניי ספיראלה של תהומות השכחה. שלוש דמויות עלומות זהות בקעו מן האפילה שהיוותה את המסדרון האפלולי שבו שהיתי ברגעי סחרור אלו, רק אחת העזה להתקרב. כשניסיתי לזוז, הרגשתי משהו זז בתוכי, משהו שלא היה במקומו הראוי.

"אתה בסדר, בחור?", שמעתי את אחד הקולות מהדהד מרחוק. אך הדמות שהתקרבה רק הסיטה את צווארה ובחנה אותי, כמו שחיה פראית בוחנת את קורבנה בעת הציד. "שברת משהו?" היא שאלה בלחישה מהוסה, קולה כמו גריסת ארזים במפעל עכור ומטונף. "אני... אני לא יודע", השבתי בבלבול. קולי נשמע עבורי רחוק מכדי שאוכל לתפסו, הרגשתי מחנק. היא התקרבה יותר, פולשת אל תחום הטריטוריה שקבע גופי בין שכבות השלג והבטון.

"אני יכולה לבדוק?" אמרה, יותר מאשר שאלה, כששלחה את אצבעותיה הסקרניות לעבר גופי, קרעה את כפתורי מעילי וחולצתי בבת אחת, ידיה מתחילות למשש את חזי ובטני. כשהתקרבה, יכולתי לחוש את הבל ערפילי פיה והערפול של תודעתי החל להתבהר. לראשונה, חששתי שאני מביט במפלצת מהלגונה השחורה, צלקות עיטרו את תווי פניה, מזוויות עיניה, במורד לחייה, אך מבעד לכל העור המצולק, יכולתי לראות בבירור תווי פנים נאים, חיוורים, לא מחוספסים כמו שחשבתי לראשונה. הייתה נערה קסומה בהבעתה המשונה, כשל ילדה קטנה שחוותה יותר מדיי בערוב ימיה. עיניה השחורות בערו בלהבות האפלה שממנה באו. ואז היא נגעה באיבר מיני, מושכת בפולשניות. "מה את חושבת שאת עושה?" שאלתי בתדהמה, ואז היא הפסיקה.וטיפסה אט אט אל המקום שבו פרצה הצלע מצד חולצתי וליטפה את האזור המדמם. בידה השנייה היא פתחה את חגורת מכנסיה באגרסיביות והפשילה אותו יחד עם תחתוניה, כאן, באמצע הרחוב המושלג. היא הכניסה את אצבעה לאזור השעיר שהיווה איזור חלציה והחלה להיאנח. ידה הראשונה אספה מעט דם מפצעיי ועלתה אל שפתיה, מורחת אותו שם בתנועה חלקה. "קדימה, פריסטין, תעזבי את הבחור במנוחה", אמר קול מרוחק. "רק עוד קצת...", היא לחשה אל חלל האוויר, מתעלמת. גונחת עד לאורגזמה המיוחלת. היא נפלה על האדמה בספזמתיות, ראשה בין ידיה המונחות על השלג הקר, עוצרות את גופה הרכון מלהימרח לגמרי על גבי האדמה. איבדתי את הכרתי.

התעוררתי בבית החולים, לא בטוח כיצד הגעתי לשם. הרופא הפולני הגיח מדיי פעם מבעד לוילון כדי לוודא שהכול אצלי בסדר. זה היה כל-כך הזוי שהיה נדמה לי ששמעתי אנחות מאחורי הוילון המסתורי. פעם יצא הרופא, פעם יצאה האחות. אף פעם לא יצאו ביחד, בכל פעם שאיבדתי את הכרתי שוב. התעוררתי לגלות פרח זכוכית מונח לצד המיטה. גופי היה חבוש, וידי הימנית הייתה בגבס. יצאתי בנס, הסביר הרופא. הצלע הסדוקה הייתה מאוד קרובה לנקב את אחת מריאותיי, ואם לא היו מביאים אותי מהר לבית החולים, כנראה שלא הייתי שורד את הלילה. בלילה, זיכרונות ליל המקרה שבו הגורל הפגיש אותי עם פריסטין - רדפו אותי. דמיינתי את פריסטין מגיחה מן הצללים, חלוק כחול מכסה את גופה הערום, אלילת המין הנצחית, פצועת הנפש ורדופת הפחדים אפופי הגיהינום, פוסעת במורד המסדרון אל עבר דלת עלומת שם או זהות, צעדיה מהדהדים כצעדי מלאך המוות המגיע לקחת את קורבנו, חרמש בידו, קוצר גולגולות בדרכו הרפאית.

"תמיד אהיה כאן כדי לרדוף אותך," אמרה כשקירבה את פניה אל פניי בחיוך מוות אחרון. פיה נצמד לפי ושיניה נשכו את לשוני, קורעות אותה אל עולם ההזיות שילווה את חיי לעד. אף אחד לא בא לבקר אותי. איש לא הכיר אותי כאן. הרופא היה עסוק בלהיכנס לאחורי הוילון ולייצר קולות משונים שרק התחלתי לעמוד על פשרן. עזבתי את בית החולים שבידיי רק פרח הזכוכית וזיכרונותיה העלומים של פריסטין. מיהרתי חזרה לדירה בה התגוררתי מתוך חשש שיפנו את חפציי כי איחרתי במועד התשלום. בעלת הבית המתינה לי שם עם ארשת של מרמור מתובל היטב בעייפות מתמשכת. לקח לי כמה דקות להרגיע אותה ולשלח את הסבלים שעמדו לצידה חזרה למשרדם. התיישבתי על הכיסא, בודק את התחבושת, נוגע-לא נוגע בכאב המעורפל שניבט ממקום הפציעה.

פניתי אל ה-'סטראטון', מכונת הכתיבה שלי בשטף היסטרי של מלל שלא ידעתי מאז ימי צעירותי הטבולים בדיכאון קליני מהפנט. רק אחרי שעה קלה בה התפרעתי על המכונה, נרגעתי, כמו אחרי אורגזמה סוערת, והבטתי בחלקיקים של מה שכתבתי –

"מן הלוע ההרסני של הקיום האנושי ניבטה שארית הפליטה בדמות נערה קודרת של קיפאון האנושיות העומדת בדרכן של האפשרויות הפרועות ביותר".

...

"אותו יצור, לכאורה בן-תמותה, התפתל וגאה כמו הר געש רדום שמחכה להתעורר בין נבכי האינות של המעמקים".

...

"תודעתנו נפרצת בעזרת אירוע מחולל יחיד במינו שמשנה את תפיסתנו הקיומית בהרף עין, בזריזות ידו של קוסם מיומן שתאב להשביענו במופעו המהולל".

תאבונו של הסיפוק העצמי של יצור מצולק וקפוא רגש ששמו הוא פריסטין חולל בי תחושות שכלל לא ידעתי שהתקיימו. היא הטריפה את חושיי וצמררה את שערות גופי באותו רגע נטול זמן או מרחב של תודעה מעורפלת. נסער, ישבתי בחדר ליד ה'סטראטון' שלי ותהיתי האם כל מה שקרה אכן התרחש. האם לא דמיינתי את הכול באותו ערב קודר וקפוא של שיכרון חושים מאת ראשו של כותב פסיכוטי בעל עודף דמיון מפותח? וכמובן, השאלה שהדהדה עמוק בתוכי יותר מכל הייתה - האם אי-פעם אראה אותה שוב?

פרק 1

אחרי אותו לילה מסויט התחלתי לחוש שעוקבים אחריי. ראיתי פרצופים מעוותים בחלונות מאובקים, ילדה קטנה עם שלגון קפוא שהזכירה לי את הנורא מכל, מכוניות עם וילונות והבעה של זימה מסתתרת מאחור. חציתי את הרחוב המושלג לכיוון תחנת האוטובוס, והמתנתי שעה קלה לפיסת המתכת המעושנת שתבוא לאסוף אותי. כשהגיעה ושילמתי לנהג, התיישבתי במושב הכי אחורי והתחלתי לקרוא בספר ישן ונוטף זימה של ג'. ג'. באלארד. מבטים בחנו אותי כאילו עשיתי משהו אסור. הרגשתי טמא. כאילו המפגש עם פריסטין חולל בי תמורות, קבע בי אות קין, וכל הסובבים אותי מזהים זאת בקלות יתרה. רעש חריקת מכונית נשמע לצד האוטובוס לאחר שכבר החל לנסוע. זה לא הטריד אותי בתחילה, אך אז נשמע בום והאוטובוס סטה לרגע מהמסלול. הנחתי את הספר והבטתי מחוץ לחלון, זו היה רכב מוכר. דמותה הנלוזה של פריסטין יצאה חלקית מהחלון, חשפה את ישבנה, ואז הסתובבה כדי להשליך תנועה מגונה אחרת לעבר יושבי האוטובוס. האם היא ידעה שאני נמצא בו? זה היה משולל כל הגיון, אבל בכל זאת... היא הייתה שם בחוץ, ולא נראה כאילו היא מתכוונת לעזוב. הסתתרתי מאחורי הוילון והסטתי אותו מעט בכדי להתבונן בה – היא חזרה לרכב וסימנה לנהג להמשיך בניסוי המכאני. הרכב התנגש ברכב הגדול ממנו בהרבה שוב, פוגע בעצמו יותר מאשר באוטובוס, מתגרה, כמו היה ילד קטן נטול בינה שמציק לגדולים ממנו ביוהרה שלא ניתנת לביטוי במילים. זה בדיוק היה זה, בפריסטין הייתה יוהרה שלא נתקלתי בה באף אדם אחר. היא הייתה ילדה קטנה ותאוותנית לכוח ולאקשן ולא הפסיקה להטריד את הסובבים אותה כדי לשלוט בהם ביד רמה. פריקית של שליטה. תהיתי מה הוביל לכך, מה גרם לה להיות כזאת מלכתחילה. מה עברה בילדותה שהפך אותך לאדם כה שונה וחריג? פריסטין הוציאה את ראשה מהחלון והחלה לצעוק משהו לא ברור, אבל מהבעת פניה היה ניתן להבין שהיא מקללת. היא נופפה בידה עם אצבע מאשימה והרכב פגע באוטובוס בפעם האחרונה מאחר וגרם לו לאבד שליטה. שוב חשתי את המחול החוזר והנשנה של שמיים וארץ מחליפים מקומות, מזוודות נפלו מתאיהם לצד תקרת האוטובוס שמצאה את עצמה בקרקעית, גיהנום עלי-אדמות התחולל כשאנשים נחבטו אחד בשני באורגיה חסרת פשר של טירוף חושים מוחלט. שדה הראייה שלי הסתחרר ונחבטתי בחלון, דמי הותז. ראיתי אפלה לנגד עיניי ולא ראיתי עוד.

"תצלם את זה, כן". נשמע קול מהודהד כשהכרתי החלה לשוב בהפכפכות יתרה. מצאתי את עצמי שוכב בתנוחה לא טבעית בתוך הר של שלג, האוטובוס הכחלחל היה הפוך לצידי. שני נוסעים נלכדו מתחת לקירות המתכת, הם לא נעו. נגעתי במצחי, הוא היה רטוב, לא ידעתי אם היה זה דמי או נוזל של אדם אחר. הפוקוס חזר לעיניי אט אט ויכולתי לראות מספר אנשים מהלכים בתור הרכב העצום ההפוך, בוחנים את הגופות, לאחד מהם הייתה מצלמת פולארויד. אחת מהם הייתה אישה. יכולתי לנחש מי היה היצור הדמוני שנבר בהריסות תוצאותיו. שכבתי כך, כתריסר דקות מחשש לזוז, פוחד שסדקתי את עמוד שדרתי, שאני משותק לעד. לקח עוד כמה דקות עד שהיא התקרבה אליי במלוא הדרה, מלאך האופל הזדוני שיצר התת-מודע שלי בערפולו הויזואלי, ניבטת מבעד לרסיסי הקריסטל שעיטרו את חלל הקיום. "הגורל ממשיך להפגיש בינינו, לא תאמר?"

"זה היה כל דבר מלבד גורל", אמרתי בנימה כועסת. "ראי את תוצאות מעשי השטן, האם את גאה?".

"הו, תודה שאתה שואל. אם זה פרי מלאכתי השטני, עליי להיות גאה ביותר, אינך חושב?". היא התקרבה אליי והחלה לבדוק את גופי העקום. כעבור רגע אמרה, "קדימה, קום. הולכים".

"קום? הולכים? לאן בדיוק?", השבתי במורת רוח. "איני יכול ללכת לשום מקום במצבי זה".

"המצב שלך בסדר גמור. ניתזת מהחלון אל תוך הר השלג הזה. אתה יכול ללכת כמו כל אדם".

"את בוודאי צוחקת, האוטובוס התרסק לתוך תעלה, כל הנוסעים מתים. למה שארצה לבוא איתך?"

"כרצונך". אמרה, סובבה את גבה לעברי והחלה ללכת. "אני לא מעוניינת להכריח אף אחד". ראשי הסתחרר במחשבות. פריסטין מכה באוטובוס שוב ושוב, האוטובוס מתרסק. האנשים שהיו חיים רגע קודם, מתים! בבית החולים ודאי ראו מי הביא אותי אליו חי, יקשרו אותי אליה. אם אחד הנוסעים נותר בחיים, הוא יזהה מי עשה זאת. הם ידעו את מי היא חיפשה, עבור מי כל זה קרה. יאשימו אותי, יצלבו אותי בעודי בחיים!

"חכי!" צעקתי. היא נעצרה.

"לאן את מתכוונת ללכת?" שאלתי.

"כנראה שלעולם לא תדע, הא?" היא השיבה, גבה עדיין מופנה אליי.

"ומה אם אני רוצה לדעת? מה אם מעולם לא רציתי לדעת דבר שכזה יותר מעכשיו?"

"אז למה אתה עדיין מחכה? האוטובוס הזה כבר לא יעצור עוד".

ידעתי מעט מאוד בזמנו מה טמן בחובו המפגש המקרי הארור עם פריסטין. הייתי חייב לעשות את השינוי.

                                                            פרק 2

ישבתי במושב האחורי בין שני בריונים, השמיים היו עכורים בשלג אפרפר. השמש הסתגרה מאחורי ענן קודר. פריסטין ישבה במושב הקדמי ליד גאס, הנהג, בחור חסון ונאה שהתחרה על ליבה השחור והמר.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי, בעוד חשש נשמע היטב בקולי. ניסיתי שלא לגלותו, אך לא עשיתי עבודה טובה בכך. "אנחנו הולכים לבקר את סבתא מוות", אמרה פריסטין, צועקת במלוא גרונה, מחצית גופה פלש אל מחוץ לחלון – "ווווווואוו!", בעוד הרכב מגביר את מהירות מעבר ל-140 קמ"ש. הרכב גמע את המרחק כאילו טסנו במעבורת חלל. היו רגעים שחשתי שאנחנו עומדים להתהפך, שהנה, הגיע סופנו, אך זה לעולם לא קרה; גאס, כך מסתבר, היה נהג פזיז, אך מיומן. עצרנו בחריקת בלמים בשולי היער. מבחינתי יכולנו לעצור בכל אזור אחר על הכביש, כי כל הדרך נראתה לי אותו הדבר. "קדימה, לצאת", פריסטין פתחה את הדלת ומשכה את זרועותיי. מאוחר יותר גיליתי שעדיין לא ניגבתי את הדם ממצחי, כאב הראש דפק את הכרטיס לעוד מספר שעות נוספות. הם הובילו אותי במעלה היער, בין שיחים ועצים ירוקים שבסבך היער נראו שחורים ומפחידים. כאילו ענפי העצים היו זרועות מרובות ועליהם ציפורניים חדות הנעות במקצב מהפנט. הייתה פעם שרגלי נתפסה בשורש עץ ונחבטתי ברצפה, כאב הראש גאה עד בלי סוף, ואחד הבריונים של פריסטין משך אותי על רגליי בעוד פריסטין קוראת מרחוק – "בלי להתעכב. יש לנו עוד דרך לפנינו, לעזאזל". חצינו גשר מעל גדות נהר סואן, ועברנו שבילים לא מסומנים עד שהגענו לבקתה רעועה בלב קרחת היער. "עכשיו," התחילה פריסטין להגיד כששמה את אצבעה על פיה. "...שקט".

הבריונים נשארו מאחור, וגאס זז הצידה, מפנה לפריסטין את הדרך אל עבר הדלת. היא משכה אותי בידיי לכיוון הפתח ואז עצרה אותי באגרסיביות מהוסה. "אתה בטוח שאתה מוכן להיכנס?".

"יש לי ממה לחשוש?" שאלתי.

"הו, כן. סבתא מוות טורפת את כל מי שפוחד", אמרה בצחוק חרישי ומלגלג.

"אני לא פוחד", השבתי.

"אם כך, הבה לא נבזבז עוד רגע מיותר אחד", אמרה והציתה אש בעששית שהסירה מן הוו שלצד הדלת.

הדלת נפתחה בקול חריקה צורם. "סבתא גרטה, זו פריס", ואז אמרה בקול היתולי – "היכן את מסתתרת?". חרש נשמע מבעד לחשיכה, דמות חלפה במהירות על פני הצלליות, דבר שגרם לי להירתע לאחור על גבי מחבתות מתכת תלויות, רעש. "שקט!" לחשה לי פריסטין ברוגז. "אתה עוד תבהיל אותה".

"נראה מי יבהיל את מי קודם", לחשתי, ספק לה ספק לעצמי.

"זה ברור לי," אמרה פריסטין. "אבל הייתי חייבת להביא אותו, את יודעת, כדי לקבל את אישורך". לא נשמע שום קול חזרה, ופריסטין המשיכה בשלה. "כמובן, כמובן. לא בחור רע, אבל אני יכולה לעצב אותו במו ידיי, את לא סומכת עליי?".

"סליחה, אבל-" אמרתי. "אל מי בדיוק את מדברת?"

"שקט, תומס, אתה לא מכבד את סבתא כראוי". ואל הכיסא הריק פנתה ואמרה – "הוא לא מחונך עדיין".

"פריסטין, עם כל הכבוד," התחלתי להגיד, "אני לא מוכן שיעשו ממני צחוק".

האור מבחוץ כבה, ודבר כלשהו חלף במהירות מולי, העששית נפלה ואש עיצבה את הרצפה בתרעומת, הרגשתי משהו לופת את גרוני, רחש מתכתי חלף ונע, רעש של מפעל תעשייתי פעם ברקע, קודח, רומס.

"הרוג אותי", אמר קול מחוספס.

"פריסטין?" דרשתי, אך היא רק עמדה לצד הכיסא, פניה צלליות מעוותות של טירוף מבעד ללהבות האש. התקרה נעלמה, כאילו כוח חיצוני קרע אותה מתוך קירות הבקתה. יכולתי לשמוע צעדים אימתניים  רומסים את הדשא מבחוץ, מכים בעצים ומפלסים דרך כשהשמיים נחשפו בפניי, קודרים, חשיכה ניבטה כחור שחור שואב-כל. משהו נע שם בחוץ, גוף עצום מימדים - היו לו זרועות וגוף משולש והוא נישא לגובה של לפחות חצי קילומטר. מביט בי מלמעלה, עיניים כבדולח בוער של תודעת אי-שפיות קודחת, שולח את אצבעותיו החדות כדי לתפוס אותי ולבתר את גופי בציפורניו, להכניס את גופי לפיו גדוש השיניים הנוראיות, ולרגע, רק לרגע קט יכולתי לראות דמות מעורפלת יושבת על הכיסא לצד פריסטין. החנק נטש אותי ונפלתי על הרצפה, ברחתי החוצה כל עוד נפשי בי, מותיר את פריסטין בהבעה עמומה רחוק מאחוריי בעוד אור היום העמום חודר לתודעתי, מציף את עיניי בחופש אפוף תקווה שלא חוויתי מימיי.