השעון הגדול על הקיר ממול, הניע בעצלתיים מחוגיו. עמדנו במבואה, בשדה התעופה "קנדי", ארבעת המזוודות לצידנו. מדי פעם התיישבנו, נשענות עליהן, וסקרנו ללא הרף את המקום והאנשים, תרות ומחכות בפליאה לבואו של מארחנו, איציק, אחי רותי.
שעה שלמה, מלאה ועגולה המתנו, בטרם החלטנו שמשהו כאן ממש לא תקין. אז ניגשנו לתיבת הברזל המוזרה בסמוך. הרמתי את האפרכסת, ואחרי דקות ארוכות של נסיונות התמודדות עם המכשיר, וההוראות שבקעו בקול נשי, אוטומטי, בתוספת כמה קללות עסיסיות, הצלחתי לחייג. הטלפון בבית של איציק צלצל וצלצל, לשווא. לנייד הוא בכלל לא טרח לענות.
רותי הלכה והחווירה. עיניה היו פעורות בתמיהה, פניה איבדו את צבען, למרות המק-אפ, כל הזמן מלמלה, "זה לא יכול להיות...! הוא לא יעשה לי 'ברז', אולי קרה משהו? אולי לא הבין? אולי יש פקקים?, אולי, אולי, אולי...". אני, הייתי בשוק גמור. ציפיתי ששמה יוכרז ברמקול, שתקרא לטלפון, משהו. חלום ליל-קיץ, כלום לא קרה.
אחרי שעתיים, כשעצבינו מרוטים כנוצות, פשפשה רותי בתיקה ושלפה את מספר הטלפון של אבי, הדוד. רחל, אשתו, ענתה, רותי בכתה. "אל תדאגי, הרגיעה אותה רחל, הכל בסדר. מה הבעיה?, קחו ספיישל ובואו אלי. אני אארח אותכן. הייתי שולחת את אבי להביא אתכן, אבל לצערי הוא בעבודה".
משכנו בשתי ידינו, כל אחת, את רצועת המזוודות ופנינו לעבר דלת הזכוכית הענקית, לכיוון היציאה. הדלתות נפתחות, מטח רוח נוראה, מעורבת בפתיתי שלג חדים, פוגשת את פנינו וגופנו בשאגה, זורקת אותנו בכח לאחור, משל היינו קנים רצוצים. נדהמות מהקור ומעוצמת הרוח, נסוגנו מבוהלות בחזרה לאולם. שלפנו מהמזוודות ציוד לחימה בקור, נשמנו עמוקות, ויצאנו שוב, נלחמות כנגד הרוח, על כל שעל וצעד שעשינו, ובקושי רב, הצלחנו לעבור את הדרך הקצרה, למונית שהמתינה בחוץ.
נהג המונית, אמריקאי אדום לחיים ושמנמן, צחק כששאלתי אותו על הטמפרטורה."את שואלת על מזג האויר?! חמישים שנה לא היה מזג אויר כזה. סופות שלגים עזות, והטמפרטורה, 22 מעלות מתחת לאפס!" אמר בחיוך.
בלעתי את רוקי וכמעט שבלעתי גם את רותי.
"תגידי, שאלתי, כשאחיה הנחמד מקנן לו אי-שם ברקע, תוך שאני מפנה את מבטי אל עיניה, בין כל הבירורים שלך, טרחת אולי לברר גם מה מזג האויר?! אני לא זוכרת שדיברת או הזכרת מזג אויר מיוחד". היא ישבה מצונפת בקצה המושב והניעה את ראשה ללאו.
"בטח! אמרתי בקול רם, משמיעה את כל מי שיכול לשמוע, אך במיוחד את היקום, חמישים שנה! חמישים שנה הוא חיכה! חמישים שנה הוא, מזג האויר, חיכה רק לי! לאילנה קוסטיקה הנכבדה, שתגיע לארצות הברית. מסכן, כל כך הרבה זמן חיכה שסוף סוף אגיע, ואז הוא יוכל לצאת ולפגוש אותי! מה? 22 מעלות
מ ת ח ת לאפס? לא פחות ולא יותר. מה אני עושה כאן בכלל? מבצע? ויזה? אמא'לה, אני רוצה הביתה!".
רותי שתקה והצטנפה עוד יותר בפינה, מחייכת במבוכה, אבל עיניה בוכות.
רק זה היה חסר לי. אחרי המטורפת מנחלת יצחק, אחיה הלא נחמד, מזג אויר מופלא ונדיר.
הרחוב שבו גרים אבי ורחל במרכז ברוקלין, היה כולו לבן. ירדנו מהמונית ועלינו לבית, שמדרגות חיצוניות הובילו הישר לדלתו. מבוססות בשלג המתערם בכל פינה, סחבנו את המזוודות המסכנות, שבניגוד לייעודן, עשו מסלול סללום. רחל כבר עמדה בפתח ומיהרה לעזור. נכנסנו לבית החמים, רחל מיהרה חיבקה ונישקה את את רותי, וגם אותי.
התיישבנו במטבח שלה, שבמרכזו עמד שולחן אוכל ארוך ופשוט, מכוסה במפה משובצת בצבעי אדום וירוק. פשטנו את רגלינו, בעת שהיא הכינה עבורנו כוסות תה עם נענע מהבילות. רותי הרגישה לגמרי חופשיה. היא כבר התארחה אצלם בעבר, לא מעט פעמים, קמה וניגשה אל הטלפון וניסתה שוב, להשיג את אחיה, בדאגה. כשחזרה מאוכזבת והתיישבה, רחל אמרה: "רותי, לא נעים לי ממך ומאילנה. איציק לא בא לאסוף אותכן בכוונה. הוא לא רצה לארח אצלו בבית הקטן שלו, מישהי זרה". רותי פערה את פיה בתדהמה, הפעם אני הצטנפתי,דמעות התגלגלו מעיניה וקולה רעד: "מה?!!!! איך הוא לא אמר לי? דיברתי איתו כל כך הרבה פעמים מהארץ, הוא אמר שישמח לארח אותנו ביחד. איך הוא לא מתבייש???!" ופרצה בבכי נורא. קפאתי על מקומי, מובכת ומבויישת, וחיש קל הצטרפתי לבכי בזעם.
שעה קלה אחרי, הציעה רחל שנתקלח. רותי עלתה ראשונה. כשחזרה, העיניים שלה ננעצו בעיני. הבנתי שרצתה לומר דבר מה, אבל לא יכלה. נכנסתי לחדר האמבטיה, התפשטתי ונכנסתי לאמבטיה עצמה, סוגרת מאחורי את דלתות ההזזה. קפאתי על מקומי כשנחו עיני על המקום. גוש גדול, נפוח ושחור מילא את מתקן הסבון הקבוע בקיר. החריצים בינות לחרסינה הירוקה והמזעזעת היו לגמרי שחורים. עמדתי עירומה ונעצתי עיניים, מצפה וממתינה שתיכף יצאו משם תולעים. גוש בחילה וקבס עלו במעלה קיבתי המסכנה והעצבנית. לבסוף כשכל כולי מכווצת, התקלחתי במהירות ונמלטתי.
אבי הגיע והביא איתו את בנם הקטן בן הארבע. האיש, כמו אשתו, חם ולבבי, הקסים אותי בחיוך הקבע ששרה על פניו ובסיפורי בדיחותיו.
חצי לילה רותי ואני לא נרדמנו. שכבנו במיטה הזוגית, בחדר שרחל הקצתה לנו, דיברנו על אחיה ועל המאובנים באמבטיה. מדי פעם הזלנו ביחד, דמעות של אכזבה וכעס.
בבוקר, אחרי הארוחה, למרות מחאותיה של רחל, כבר עשיתי כלים וטאטאתי את הבית. רציתי לצאת, רחל אמרה שלא כדאי, נורא קר, ומדי פעם משתוללת סופת שלג. התעקשתי, שהרי למה אני כאן, בשביל לשבת בבית, ועוד לא בשלי? רחל הסבירה לנו מהיכן לקחת אוטובוס, התלבשנו חם ויצאנו. בסרטים, השלג נראה רך ומזמין, במציאות של אותה עת, השלג הזכיר לי את הקרח ב"אמקור 10" בבית הורי, פעם, לפני המון שנים. הלכנו לאט לאט ובזהירות, אחרי שמיד כשיצאנו מהבית, התחלנו להחליק, ואלמלא תפסתי במהירות את הגדר ואת היד של רותי בעת ובעונה אחת, שתינו היינו על הישבן, או שאולי בבית חולים. העצים היו מדהימים, קרח שקוף ונוצץ הקיף אותם לגמרי, כאילו היה חלק מהם, ונראה כקריסטל. המדרכות כבר היו סיפור אחר. רק בהליכת זחילה, נתמכות בגדרות ובעצים, הצלחנו להתקדם.
שבוע שלם בניו-יורק יצאנו רק 4 פעמים מהבית ל"מולים". ראיתי שתיים וחצי רחובות, ובאלה היה כמעט בלתי אפשרי להסתובב ובטח לא לטייל. בשאר ימי השבוע נשארנו בבית, מכותרות בידי הבן הקטן, שרץ, צרח, צעק, השתולל, קופץ עלינו בלי סוף, דורש תשומת לב, מריץ לנו על הרגליים והגוף מכוניות צעצוע ושואל אלפי שאלות. השתגענו. בין לבין הייתי עסוקה: לא הפסקתי לעשות כלים בכל ארוחה, טאטאתי ושטפתי את הרצפה. לא יכולתי אחרת, מינימום של הכרת תודה.
סוף סוף חלף השבוע. נפרדנו מרחל בחום, בתודה ובנשיקות ויצאנו עם אבי לשדה התעופה. לוס-אנג'לס, הנה אנחנו באות, בטוח יהיה מזג אויר נעים, פה נעשה חיים! ציפינו בכל מאודנו לרגע שבו נתארח בברלי-הילס, אולי נראה בדרך כמה כוכבי קולנוע. הגיע הזמן לקצפת!
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
