"יחסים מקולקלים"

 

 

"אין שום סיכוי בעולם. זהו, הכל נגמר, חשבתי, שום דבר כבר לא יוכל לתקן את מערכת היחסים המקולקלים בינינו".

 

עבר זמן ניכר עד שהגענו למצב הזה. לא האמנתי שכך יחסינו יהפכו לכל כך גרועים. הרמתי ידיים. עכשיו אני יודעת בבטחה, בתוכי הכל נשבר, אין לי עוד כח להתמודד, לעמוד על הקצה, להתנדנד.

 

לעולם לא נפסע עוד יחד. דרכנו לא תהיה אותה הדרך. לא תהיה תמימות דעים, לא יהיו עוד חוויות משותפות, לא נצחק ביחד, לא עוד.

הגעתי למצב נפשי, שברירי ועמוס, כל כך קשה, שאני על סף פיצוץ. מדשדשת בנהר העצב, לא מעוניינת ללמוד דבר פשוט כמו לצוף.

 

אני מודה ומתוודה, היו זמנים שהיתה לי אליו סבלנות רבה. היתה בי חיבה. בכל זאת היינו המון שנים ביחד, מילדות. ידעתי להוציא מתוכו דברים טובים. למדתי להתעלם מחסרונותיו, אמצתי את כל יתרונותיו אל לבי. לפעמים אפילו רקדתי בפנים.

התבגרתי. דברים השתנו בלי שארגיש. לא שמתי לב, לא הייתי מודעת. לא היה לי זמן לתהות, למה כל הרגשות שלא ידעתי להסביר לעצמי במילים מדוייקות, הפכו לטינה עמוקה ומתנכרת. מצאתי את עצמי משכשכת בביצה עכורה. רציתי רק דבר אחד באופן מיוחד: להתרחק, לא לשמוע, לא להרגיש.

מתעלם מכל רגשותי, על אף ולמרות כל מה שהחצנתי, רדף אחרי לכל מקום, נצמד ואינו מרפה, לא עוזב אותי כמעט לרגע. מציק ומפריע לי, משבש עלי את דעתי. הגעתי למסקנה שאין לו את היכולת להבנה, אטום, מתנהג בטבעיות מלידה, שתלטנותו ממש בלתי נסבלת. אני מתרחקת, מנסה לבודד את עצמי ממנו, לברוח, כמה שיותר רחוק, כמה שיותר גבוה. כלום לא עוזר. איך הוא תמיד מצליח למצוא את הדרך ואלי להגיע? תמיד, בכל מקרה, בכל מקום.

כשהוא בסביבה העצבים שלי על סף פקיעה. הלב הולם ומתכווץ, דקירות ועקצוצים בכל הגוף, כאבי-ראש ומגרנות ממש קשים. מסתובבת כמו ארי בסוגר, פוכרת ידיים מחוסר אונים מוחלט, מבקשת כמעט את נפשי למות.

מבלי שארגיש הפכתי אחרת, עצבנית, רגישה יתר על המידה, לא סובלת שום חריגה. חושבת עליו יותר מדי. המחשבות שלי הלכו הכי רחוק שאפשר, לצד הכי אפל. חשבתי על דרכים להתפטר ממנו, לחסל אותו אחת ולתמיד, להשמיד, להרוג, להעלים לנצח נצחים. הקדשתי לכך מחשבות ימים ולילות. חשבתי שמצאתי את הנוסחה הנכונה, היה לי רעיון אדיר, להשתמש בו, להפוך אותו למשהו אחר.

בהתחלה עוד חשבתי להתלונן. למצוא ערכאה גבוהה שאולי תושיט לי יד ואותי תציל מידיו. כשלא עלה בידי למצוא את הדרך הנכונה, התחלתי חולמת תדיר את עצמי על אי בודד, מוקף מים כחולים וצלולים, ירוק מסביב, ושקט שיש בו רק קולות מן הטבע: איוושת הרוח בעלים, ציוצי ציפורים במעופן, מפגש אוהב של החוף והים. החלומות הנפלאים האלו רק הגבירו את הצורך שלי, לא לוותר, להשיג לעצמי את החירות שנעלמה, בחזרה." אין ברירה, חשבתי, גם אם זה בניגוד למי שאני, למי שהייתי, הגיע הזמן שאעשה לו סוף".

עד כמה שכואב לי להודות, לא הצלחתי. נכשלתי.

 

 

 

צעקות, מריבות, קולות רבים בכל מקום. נקישות וצלצולים. הלמות פטישים כבדים. שריקות מקדחות ומפוחים. ילדים מפונקים צווחים וצורחים ללא הפסקה. צופרי המכוניות ממש זוועה, ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד..

 

דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

 

שונאת אותך רעש, אתה איום ונורא!

 

___________________________________________________________

 

קוראים לזה "פיברומיאלגיה", ואני אפילו לא ידעתי.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.