המיפלצת / רונן
לנסוע ברכב של מישהו אחר זה כמו לבגוד באישתך. טרחה מיותרת סביב מפגש אינטימי חד פעמי. באמת שהוא ניסה. בדק את כל האפשרויות, עד שלבסוף נכנע, לא נותרה לו ברירה.
"מותק מה את עושה מחר?"
"בבוקר קצת ספינינג ואחר כך קבעתי עם ליאורה בקפה הלל. למה אתה שואל?"
"שמעון מהמוסך התקשר. הרכב לא יהיה מוכן ואני חייב מחר להיות בירושלים."
"אז אתה רוצה את שלי. סבבה. אני אבקש מליאורה שתאסוף אותי"
הוא יכול היה להרגיש בחיוך שבע הרצון שלה דרך הטלפון. כמה פעמים ניסתה לשדל אותו לקחת סיבוב. מכוניות זה בדרך כלל שיגעון גברי. גלגלי מגנזיום, ספוילרים – נושאים שמעולם לא ענינו אותו. הספיק לו להגיע מנקודה A ל-B בלי לדעת את יחס העברה וכמה זמן לוקח להגיע מאפס למאה. תירצה יכלה לדבר על זה שעות ולפי התגובות היא דווקא גילתה בקיאות רבה. בהרבה מאוד מפגשים חברתיים שתירצה גררה אותו אליהם, היתקבצו סביבה דוקא הגברים. מהר מאוד החלו הוויכוחים, משווים ומפנטזים. לו, הספיק להביט בהם מרחוק ולהתגאות. בעוד הוא לגם בזהירות מהג'ין אנד טוניק הסתכל על התירצה שלו. תום בוי שאחרי עשר שנים עדיין החישה את פעימות ליבו. לולא עצרה לו אז עם הויליס הישן שלה לא היו נפגשים. מיואש, בשתיים בלילה, עם סיטרואן C5 , ובלי אף טיפת מים בקרבורטור. לא שהוא ידע לפני כן מה זה קרבורטור עד שתירצה הסבירה לו. באלגנטיות החליק הויליס לידו ועצר ליד הסיטראון פעורת מכסה המנוע.
"צריך עזרה?"
מה אפשר לענות בשתיים בלילה באמצע כביש הסרגל לחתיכה כמוה. הוא ניסה להסביר שהמחוג הקטן שליד הציור של המדחום הגיע עד למעלה. ברגע שהבינה עם מי יש לה עסק לקחה את הפיקוד. בהתחלה הביט מעבר לכתפה, מנסה להביא תועלת. אבל מהר מאוד הבין שכדאי שימתין בצד וייתן לה לעשות את העבודה. מהר מאוד גם התברר שנתפס הראש (של מי) וצריך לגרור את האוטו.
"בוא אני אקפיץ אותך ובבוקר תזמין גרר."
כשהבינה שהוא בדרך חזרה לבאר שבע הזמינה אותו אליה. הוא הודה לה מאוד על נדיבותה ולא תאר לעצמו עד כמה לבבית תהיה הכנסת האורחים שלה. כשסיים את התואר והתקבל לאחד מהמשרדים המובילים בארץ התחתנו. כשהתקבל כשותף קנתה את המפלצת.
בחששות כבדים נכנס אל החניה. מזמן לא היה כאן. את הפאסאט שלו נהג להחנות בחוץ. לא היתה לו סבלנות לחכות עד שהדלת החשמלית תיפתח. האמת, בינו לבין עצמו, חשש להחנות אותה ליד המפלצת. לא סומך על עצמו שלא יסרוט או ידפוק את הרכב. הוא לחץ על השלט והציפצןף הקפיץ אותו ממקומו. בחלל הסגור זה נשמע יותר כמו 'שחר אדום' מאשר ניטרול האזעקה. בניסיון השלישי הצליח לפתוח את הדלת. בשביל רכב כזה חייבים חדר כושר צמוד. איך תירצה מצליחה לפתוח ולסגור את הדלת הזאת. דלת שמתאימה יותר לכספת. מביט כלפי מעלה לכיוון מושב הנהג וההגה וכמעט מחליט לוותר. אולי יודיע שהוא חולה. בלתי אפשרי. החוזה חייב להחתם היום. מחר המנכ"ל של החברה האמריקאית צריך לטוס. בנצי סומך עליו שהוא יסגור את הפרטים הקטנים בפגישה היום. אחר כך יקראו על בנצי במדורים הכלכליים ואולי אפילו בחדשות בטלוויזיה. עסקאות בסדר גודל כזה לא נעלמות מעין התיקשורת. בחוסר חשק החל להעפיל לתוך המיפלצת הצהובה. בשתי ידיים משך את הדלת עד שנטרקה. התחושה היתה כמו של אלדין לאחר ששכח את הסיסמא לפתיחת פתח המערה. ליתר בטחון פתח את הדלת וטרק אותה שוב. טוב, מה עכשיו? אפילו המפתח היה מעוצב כמו טופר צהוב. מוציא מכיסו בחוסר חשק את הפתק עם הקוד. בפעם השלישית הקיש אותו כראוי. בחשש רב התניע והיא התעוררה לחיים. כל גופה רטט לקול הבסים הנמוכים. גרגור אימתני על סף השמיעה שלו. איך מקרבים כאן את הכיסא? למרות שהיה גבוה מתירצה אהב לשבת קרוב להגה. המושב אצלו היה תמיד זקוף. מעולם לא הבין איך מצליחים נהגים אחרים לנהוג כמעט בשכיבה. ככה אנחנו יותר קרובים לכביש אמרה לו פעם תירצה והוא בכלל לא הבין בשביל מה צריך להיות קרוב לכביש. כאן למשל אי אפשר להיות יותר רחוק מהכביש. אולי רק במשאית. הוא חיפש את השלט. עשר דקות לקח לו לגלות שהוא תפוס על מגן הרוח מעל עיניו. דלת החניה נגללה באיטיות. בחשש מה העביר לדרייב ונרגע כאשר המפלצת לא החלה בשעטה החוצה. כשהיה כבר חצי בחוץ ניזכר כי שכח לשחרר את מעצור היד. למרות המרחב הגדול שסביבו חש בתחושה קלסטרופובית. החלונות הקטנים לא הקלו על הרגשתו. באיטיות יצא לאורך שביל הגישה ואל הכביש שיוציא אותו מהכפר. בראשו כבר התווה את הדרך עד גלילות ומשם דרך אילון לירושלים. עכשיו רק שמונה וחצי. עד אחד עשרה יש לו מספיק זמן התרגלות. לאור לקחי העבר בחן בעיון את המחוונים השונים בלוח השעונים. היו שם שלושה שלא היה לו מושג מה תפקידם. את מד המהירות זיהה מיד. הוא חיפש את מד הטמפרטורה. כשמצא אותו נרגע לראות שהוא מצביע על החלק התחתון אבל אז גם גילה שמד הדלק מצביע על כמעט מיכל ריק. לא היה לו מושג לכמה זמן יספיק לו הדלק. כל מני מסלולים רצו בראשו כשהוא מנסה לחשב מהי תחנת הדלק הקרובה ביותר. לא נורא זה סיבוב לא גדול ויש לו מספיק זמן. הרכב התנהג בנתיים למופת. לא מפגין במאום את תכונותיו. הצבעים בתוך הרכב היו הרבה יותר רגועים ושפויים. עם הצהוב הזרחני שניבט אליו ממכסה המנוע האימתני יאלץ לחיות. הדוושות היו גדולות ונוחות אבל בכל זאת חסרה לו העדינות הסימפטית של הפאסאט שלו. בדרך לתחנת הדלק שקל אם להוריד את שלל הבובות שהטלטל מתחת למראה. בסוף החליט לא להתעסק עם זה. למה לאנשים בכלל יש רצון לתלות שם משהו. מה יש במקום הזה שמפרנס תעשיה שלמה של שטויות. האם יש כאן איזו אמירה אופנתית? משהו כמו תראו אני אוהב מוסיקה אז תליתי דיסק. למי איכפת. בחיים לא היה חולם לתלות שם משהו או להחליף את המראה המקורית במראה פנורמית. המראה הציקה לו. תורמת לא במעט לתחושת חוסר הנוחות שלו. כל הזמן המבט שלו נמשך מהדרך שלפניו אל הדרך שמאחוריו. התחושה היתה כאילו הוא סוחב איתו את כל הכביש בתוך הרכב. לא שלא היה מקום. בשביל מה היא היתה צריכה את המיפלצת הזו? זו בכלל לא היתה שאלה של כסף. הוא היה מעדיף להוציא פי שתיים על איזו מרצדס סולידית.
מרוב הצהוב כמעט ופספס את הצהוב של תחנת הדלק. בשביל רכב שטח הוא הרגיש יותר מדי את הכביש, גם את התעלות הקטנות שבתחנה. לרגע נעצר, ניסה להזכר באיזה צד מיכל הדלק. כבר הצלחנו להטיס אדם לירח ולפצח את הדנ"א, למה אי אפשר להחליט שפתח המיכל יהיה תמיד מימין, או משמאל, העיקר שיחליטו על מקום קבוע. אז לא יצטרך להכנס לפניקה בכל פעם שהוא נכנס לתחנת דלק. אחת הסיבות שהוא לא מחליף את הפאסאט ברכב אחר היתה בכדי שלא יצטרך לזכור מחדש היכן נמצא מיכל הדלק. חבל שלא חשבו על דרך להגיד לנהג חדש היכן נמצא הפתח. בלי ברירה הימר שהפתח נמצא מימין, כמו בפאסאט. מימין גם היה פנוי. הוא נסע באיטיות ועצר ליד המשאבה. עשר דקות לקח לו למצוא היכן פותחים את המיכל. במהלך החיפוש מצא מתחת למושב חזייה ורודה של תירצה ובקבוק ריק של מים מינרלים. בכלל הרכב מבפנים היה די מטונף. המושב שליד הנהג היה מלא בכל מני פרוספקטים שחלקם גם גלשו לריצפה, הפח מאחור היה מלא. מבעד לחלון ראה את המתדלק סוקר את המיפלצת בעיניים כלות. בתחילה הדלת לא נפתחה, עד שנזכר ודחף אותה בכל הכח, ואז כמעט ונפל. בשניה האחרונה נאחז בהגה וגישש ברגלו אחר המדרגה. כשיצא החוצה התאכזב מאוד לגלות שפתח הטנק נמצא בדיוק בצד השני.
"בצד השני," אמר לו המתדלק.
"כן אני רואה. תוכל להגיע?"
"אני אנסה."
היתה לו תחושה שהמתדלק עושה את זה בשביל הרכב ולא בשבילו. איכשהו הוא הצליח לתמרן את הצינור ולדחוף את הפניה בזוית משונה לתוך הטנק.
"כמה?"
"מלא."
"פזומט?"
"מה?"
"פזומט? נו איך אתה משלם? מזומן או אשראי?"
"אשראי." אחר כך הבין שהוא מחכה לקבל את הפלטינה שלו.
"חתיכת 'פוסי מגנט'," אמר המתדלק. מנסה להכניס כמה מילים בדממה הארוכה שהשתררה בניהם. בזמן שהמיפלצת לגמה בשקיקה את הנוזל המסריח.
"חתיכת מה?"
"פוסי מגנט. כמו בסרט בוראט. תגיד איך הולך לך עם בחורות. עם צעצוע כזה זה בטח קלי קלות. אתה רק צריך ללחוץ קצת על הגז והם בטח ישר מורידות את התחתונים"
מכיוון שלא מצא חן בעיניו הכיוון של השיחה הוציא את הפח המלא והלך לחפש היכן לרוקן אותו. בנתיים החל המתדלק לסבן את השמשות במיי סבון מעופשים מתוך דלי. תנועותיו נעשו בחן ובריכוז כאילו המיפלצת היא סוג של אלה מיתולוגית וניקוי השמשות הינו חלק מריטואל הסגידה אליה. תנועה מאחוריו גרמה לו להסתובב. לא מבין בהתחלה מה הוא רואה. נער כבן שלוש עשרה או ארבע עשרה, עמד על ברכיו והעריץ את המכונית. יד אחת צמודה לו לחזה והיד השניה מחככת את קרקפתו. לרגע נפגשו מבטיהן והוא ראה בעיניו הערצה. מעולם לא זכה לתגובה רגשית כל כך חזקה וגלויה ממישהו. מופתע הרחיב את מבטו וראה שכמעט כל באי התחנה מביטים בו. מהצד השני של המשאבה עמדו שני גברים ליד טנדר איסוזו עמוס בכלי עבודה והביטו במיפלצת. הוא לא שמע מה דיברו אבל לרגע אחד נדמה שהצליח לקרוא את שפתיו של המשופם מבין השניים. "בן זונה" זה מה שהוא אמר. מאחוריו שמע את המתדלק סוגר את פתח הטנק וניגש למשאבה להביא לו את הקבלה לחתימה. נדהם קרא בפעם השלישית את הספרות על גבי המשאבה. שבעים ליטר? שבעים ליטר נכנסו עכשיו לבטן הרעבתנית של המיפלצת. כמעט חמש מאות שקל לטנק דלק. נבוך חתם ומיהר לצאת מהתחנה ומהמבטים הסקרניים שליוו אותו.
"למה בן זונה? למה?" הציקה לו המחשבה בעודו עולה על הכביש לכיוון ירושלים. תחושת הקלסטרופוביה חזרה. למה כל כך חשוך כאן? החלונות הקטנים והכהים כמעט ולא נתנו לאור להיכנס פנימה. זאת הולכת להיות נסיעה ארוכה, ניסה להרגיע את עצמו. הוא חיפש את הכפתור של הרדיו והדליק אותו. קווה לתת מיפלט לתחושת הבחילה עם קצת מוסיקה מרגיעה. סדרת התפוצצויות הגיעה לאוזניו מכל עבר. לקח לו זמן לזהות שזהו סוג המוסיקה שתירצה מאוד מחבבת. זה בטח אחד הדיסקים שלה, ניחש וניסה לברר מי מכל הכפתורים יעביר את הרעש לרדיו. מרחוק קלט בזוית עינו את המחלף הפונה לכיוון ירושלים. מוט האיתות היה דוקא קטן ונוח לשימוש אבל התיקתוק המודיע כי הוא מאותת היה מעצבן. כל מה שקשור לצהוב המגודל הזה היה רועש ומעצבן. מעולם לא התגעגע יותר לפאסאט הקטנה והשקטה שלו. כשניכנס למיחלף החל שוב לחפש אחר הכפתור של הרדיו. לרגע הפכו הפיצוצים לשאגות בלתי ניסבלות והוא חש בדפיקות וממש חש איך הכל מטלטל עד שהצליח להנמיך חזרה את הווליום באופן משמעותי. בשקט שהשתרר שמע לפתע את הצפירה מבחוץ. המראה במראה הפנורמית גרם ללחוץ בחוזקה על הבלמים. המיפלצת עצרה כמעט מייד. מוטרד ונרגש ירד מהרכב וניגש אל הפג'ו ומה שנשאר מהדלת הימנית שלה. נהגת המומה ישבה ליד ההגה כשדמעות בעיניה.
"את בסדר?" שאל בקול דואג.
"כמעט הרגת אותי." אמרה בקול חלול.
"אני באמת מצטער. לא ראיתי אותך."
"מה זאת אומרת לא ראית אותי? מה אני אוויר? אני... אני..."
"לא פשוט חיפשתי... תראי אני לא רגיל ל..."
"תגיד לי?" אמרה בכעס כשהבינה שחוץ מלרכב לא קרה לה כלום. "מי אתה חושב שאתה? נוסע עם כזה אוטו. שופוני יה נאס."
"לא.. לא... באמת" גמגם לא יודע כיצד להסביר. במקום זה ניגש להוציא מתא הכפפות את מסמכי הרישוי והביטוח וחזר במהירות אל הנהגת. היא בנתיים יצאה מריכבה ובחנה את הנזק.
"בעלי פשוט יהרוג אותי"
"אל תדאגי. הנה כל הפרטים שלי והנה גם כרטיס הביקור שלי. אני אשלם לך עבור הנזק. רק תשלחי לי את החשבונית על התיקון. את יכולה לשלוח למזכירה שלי. אני כבר אדבר איתה. אני נורא מצטער, פשוט לא ראיתי אותך" חסר אונים עמד לצידה ממשמש בידו את שולי המיקטורן שלו. מחכה, מקווה לסימן של התרצות מצד האישה. כשלא ידע יותר מה לעשות חזר וטיפס לתוך המיפלצת. כל הדרך לירושלים רדף אחריו מבטה כפי שהשתקף במראה הפנורמית. הוא חזר והביט במראה פעמים רבות במהלך הנסיעה גם הרבה אחרי שהפג'ו נעלמה. רק בעליות האחרונות לפני הכניסה לעיר החליט שהיה זה מבטו של אדם שהגורל הכה בו לפתע. מבט של אדם הנפגע בפתאומיות על ידי כוח טבע ולא בטוח שהוא ישרוד אותו. הוא ראה פעם מבטים כאלה בחדשות ובאינטרנט אצל אנשים שניצלו מהצונמי. כל הדרך עד לפגישה וגם בדרך חזרה לא יכל לשכוח את המבט הזה, ואת הבן זונה מתחנת הדלק, ואת הנער הכורע על בירכיו או שפשוט לא רצה לחשוב על המשמעות של חבילת הקונדומים הפתוחה שבתא הכפפות.
© כל הזכויות שמורות לרונן
