לדעת אישה / רונן
"או שאני אומר לה עכשיו על הכסף או שאני אומר לה פנים אל פנים"
לא יכולתי שלא לשמוע אותו. לא שהייתי מעוניין לשמוע אותו. רציתי רק מקום שקט ללקק את פצעי. ארט קפה. כמה פלצנות בשם אחד. דווקא התאימה לי השיטה הזו של החדר אוכל בקיבוץ. לקחת בעצמך את המגש לשולחן. לא היתה לי שום אנרגיה לריטואל הזה עם איזו מלצרית/סטודנטית רבע משרה שלא בזין שלה לשרת אותי אבל היא תעשה את זה בנחמדות מלוקקת, מלאכותיות מעושה, רק בכדי לזכות ממני באתנן של עשרה אחוז בערך. הבעיה בשיטת חדר האוכל היא אותה הבעיה כמו בקיבוץ – לתפוס שולחן טוב. הרבה פעמים אתה עומד כמו אדיוט עם המגש, ניחוח הקפה מטריף לך את השכל, אתה כבר מת לאיזה ביס מהקרואסון, אבל אין איפה לשבת. בפוקס תפסתי כורסא אסטרטגית ליד החלון. ישבתי מביט החוצה. העוברים והשבים עשו לי טוב. מותיר מאחורי גבי את כל המתפלצנים האחרים, הפגישות העסקיות, הגיקים עם הלאפטופים והמזכירות בהפסקה. אולי זו כוס הקפה האחרונה שאוכל להרשות לעצמי בתקופה הקרובה. כוס אמא שלו הקפה לא מספיק חם. במקום שמתימר להיות בית של קפה ניתן לצפות שידעו דבר או שניים על קפה. לא לדבר על מקום שמתהדר בנוצות של אומן הקפה. מה הסיפור שלהם. רק צריך לכוון את הטמפרטורה הנכונה במכונת האספרסו ולעשות את הטיפולים הנכונים. בעוד אני שוקל צעדים קיצוניים לטיפול במשבר התיישבו מאחורי זוג גברברים. רק התיישבו והקרוב אלי שישב פחות מחמישה סנטימטר מאוזני נבח לתוכה את המשפט הזה. אנשים לפעמים מדהימים אותי. מודה, זה קורה לי לא מעט וכמעט אף פעם לא לטובה. הם יכולים להחתים את העולם ואחותו על סודיות ו-NDA והשם יודע מה עוד. אחר כך אין להם שום בעיה לשוחח בחופשיות על הנושאים הכי חסויים בעולמם. כאילו כשהם יושבים בבית קפה, מסעדה, או משוחחים בטלפון הנייד יש מסביבם מין מעטפת שקופה של הפרדה שאף אחד לא יכול לשמוע. אתה יכול לשבת שם ולהאזין לכל העסקאות חשאיות, לשמוע את האישה שבוגדת בבעלה ועל שניים שמתכננים איך להעלים הכנסות. איזה דפוקים!. דוקא עניין אותי לשמוע מה יש לגברבר שהשתכן בסמוך לאוזני. שיחה על כסף תמיד מענינת. היה כאן פוטנציאל לשיחת אנשי מכירות. נושא מאוד קרוב לליבי. קרוב כמו סכין.
"אתה יכול לשלוח לה a fucking e-mail וככה כאילו דרך אגב גם תצרף את זה ותפוצץ"
הקול השני, המרוחק מאוזני בערך חצי מטר, היה של האנשים המעצבנים האלה שחושבים שהם יודעים את הכל. היה משהו מתבכיין בקולו שהצביע על נפש חלשה במוח סוער. אחד שחייב לחוות דעה על כל דבר כאילו הוא יודע הכל. ישר לוקח את הפוזה של המנוסה בעוד אין לו מושג ירוק. כמה חבל שהשוק מוצף באנשי מכירות זבל. כאלה שהורסים את המקצוע לשניים שלושה הטובים. כל המחונכים האלה עם התואר באוניברסיטה ובלי טיפת הבנה מה זה מכירות. כאילו שמכירות זה תוכנת מחשב. מכירות זאת אומנות. אבל כנראה שכל אחד היום חושב שאומנות זה עניין של מיתוג. אפילו בקפה.
"אני רוצה לשלוח לה mail אבל איך אני אכתוב את זה. זה שקוף, כאילו שיש כאן קומבינה. היא תעלה על זה מיד."
"למה שהיא תעלה על זה?"
"תראה היא אמריקאית"
"ואל תשכח שהיא גם אישה. וואי איזה סרט היה לי."
"מה?"
"אני יושב ככה ותופר את הפרזנטציה וכמו אידיוט אני נופל למקום הזה. פעמיים. אתה מבין פעמיים קראתי לה אישה"
איפה הם חיים החברה האלה? נשים כאלו הן זאבות טורפות. כמו זאת שהייתי אצלה עכשיו. הייתי בטוח שאני מזיין אותה במחיר אבל פתחה אותי יפה יפה. ככה בנחמדות. התחילה לדבר על הכסף ותשלומים. כמו אידיוט נתתי לה הנחה. כמו איזה מתחיל. אסור, פשוט אסור, לרצות את העסקה יותר מהלקוח. ממתי אני נותן הנחה מבלי לקבל משהו בתמורה? ממנה דווקא הייתי יכול לקבל תמורה יפה. סתם חלומות. סיפורים אורבניים. פנטזייה לאנשי מכירות מתחילים. 'איזה בונוס קיבלתי ממנה'. 'חתמנו את העסקה אצלה בבית' הכל חרטא. למה אני אף פעם לא מקבל איזה בונוס. אני צריך לעלות עכשיו למעלה. המזכירה בטח הלכה. אני חייב את העסקה הזאת. טוב, תן לי לחשוב על זה. אם יש משפט שמוציא אותי מדעתי זה המשפט הזה. מה יש לחשוב על זה, מה? חסר לך מידע? אני פה! מה עושים כל הלקוחות? יוצאים לקבוצות חשיבה מרוכזות. אבא אתה יכול לקרוא לי סיפור? לא חמודה אני חושב עכשיו על ההצעה שקיבלתי היום. מותק גמרת? לא אני פשוט צריכה לחשוב קצת. משה אתה יוצא מהשרותים? האסלה בטח כבר דבוקה לך לתחת. עוד מעט, יש לי עוד קצת חשיבה לעשות. אם כל הלקוחות היו חושבים כמו שהם מבקשים אז היינו כולנו כבר צווינשטיינים. בלעתי רוק ולקחתי נשימה עמוקה. מה שהחמיר את המצב עוד יותר כי היה לה ריח מטרף. מבושם קלות וטיפה ארומה של זיעה נשית.
"על מה את צריכה לחשוב?" שאלתי
"תראה ענית יפה על כל השאלות. עכשיו אני צריכה קצת זמן לעכל את זה" מה לעכל ? איזה לעכל, מה אני שניצל? אתמול היא קנתה לקסוס בשלוש מאות חמישים אלף שקל. אז בשביל ארבעים היא צריכה פתאום לעכל את זה. היא יכולה לסגור את העסקה מקופה קטנה.
"לא, אההה.. פשוט תראי, אם יש לך עוד שאלות, אני, אני אשמח, זאת אומרת"
"אתה חמוד."
מה זה צריך להביע שאני חמוד? מה אני צעצוע שלה?" גברת אם את לא סוגרת את העסקה אני סיימתי את דרכי. את מבינה את זה? חלאס, פיניטו לקומדיה. אין אוטו, אין נסיעות לחו"ל, אין בונוסים, אין מיקוש. היא לא תחכה לי יותר. ומה להתחתן בלי גרוש על התחת? לחזור לקיבוץ?
"תראי אם זו שאלה של מחיר?"
"אבל אמרת שאי אפשר לרדת במחיר."
"תראי אולי אני אוכל לעשות משהו" כמו איזה אידיוט עם הזין בחוץ.
"אני דווקא מאוד הערכתי את זה שהתעקשתם על המחיר" התעקשתם! התעקשתם? פתאום זה לא אני זה נהיה אתם כזה, חסר אישיות. הבנתי מייד שעשיתי טעות. אבל מה אפשר לעשות.
"תראי אני רואה בך לקוחה אסטרטגית. אני צופה לעוד עסקאות וגם כשלקוחות אחרים ידעו שרכשת, זה יקל עליהם לקבל החלטה" יצאתי מזה איכשהו. לפחות ככה חשבתי. איזה אסטרטגית ואיזה נעליים. הייתי בכיף שם אותה בפוזיציה אסטרטגית אבל...
"זה מאוד מחמיא לי. על איזו הנחה חשבת" תרגיל מספר שלוש בספר של המתחילים. לתת לצד השני לדבר.
"עשרה אחוז נשמע בסדר?"
"טוב, תן לי לחשוב על זה" איזה מטומטם. איפה כל המשפטים שאתה כל כך גאה בהם. 'חצי נלסון', 'הסכם ג'נטלמני'. כאילו שהמוח שלי נשאר באוטו. כשהזין עומד השכל בתחת.
"כל הזמן חשבתי לעצמי מוטי אל תלך לשם. אל תיפול לבור הזה. ומצאתי את עצמי עוד פעם. לעזאזל למה הייתי צריך להגיד שנשים דווקא מאוד..." לא הצלחתי לשמוע את סוף המשפט של המתבכיין שיודע הכל כי המלצרית החליטה שזה הזמן לפנות את השולחן שלי. מה זה כאילו רמז שאני אתפנה מכאן?
הלכה העסקה. כשנפרדנו, לא במקרה היא אספה את כל הניירות וככה סידרה אותם, מעמידה אותם על השולחן ליישר את הערמה ומראה לי, כאילו במקרה את הלוגו של המתחרים. בת זונה אמיתית. שמרה את כל הקלפים צמוד לחזה.
המעלית בישרה את יעדנו בפינג עליז. מה היא כל כך שמחה? המזכירה הכניסה אותי פנימה. מבזיקה אלי חיוך ואוספת את חפציה. משאירה אותי ואותה לבד במשרד. פסעתי לכיוון הדלת הגדולה שבקצה המסדרון. חוכך בדעתי מה להגיד. איך אני משכנע אותה. גם בכוח עם צריך. התלבטתי אם להקיש על הדלת או להכנס. שתלך להזדיין, ופתחתי את הדלת ונכנסתי לתוך המשרד. תפסתי אותה בפוזה מאוד לא מחמיאה. היא עמדה. רגלה על אחד מכסאות העור וידיה עמוק מתחת לשמלתה מסדרות את הגרביונים. נימה אדומה של lingerie הציצה. היא הסמיקה ואחרי זה הסומק הפך לכעס.
"מה לכל הרוחות.." היא לא הספיקה להשלים את המשפט ושפתי היו על שלה. היא התנתקה ממני בכוח שלא ידעתי שיש לה וסטרה על פני. הכל נהיה שחור. אני לא יודע מה השתלט עלי. העפתי אותה ממני. היא התרחקה בפחד ומעדה על הכיסא שעמד מאחוריה ונפלה אחורה על הרצפה. מיהרתי אחריה מעיף את הכיסא לקצה השני של החדר. הפחד שבעיניה הגדולות מילא אותי סיפוק. רציתי לשאול אותה עם היא רוצה לחשוב על זה? רכנתי מעליה תולש את חזית שמלת הפשתן חושף חזיית תחרה אדומה.
"חכה!" היא צעקה. עצרתי והיא אספה את רגליה ונעמדה פושטת את קרעי השימלה. מדהימה בסט האדום שלה התקרבה אלי. מביטה הישר לתוך עיני. לשניה אחת חשבתי לפסוע לאחור צעד אחד אבל בלמתי, ואז היא נצמדה אלי כמו ניילון נצמד על סנדוויץ'. נשמתי. שניה לפני שהיא נמרחה עלי. ניצלתי כל פרודת אויר עד תומה לפני ששפתיה ניתקו משלי. השטיח העבה קלט בשמחה את שנינו.
פסעתי לכיוון הדלת הגדולה שבקצה המסדרון. חוכך בדעתי מה להגיד. איך אני משכנע אותה. התלבטתי אם להקיש על הדלת או להכנס.
"כןןן" נכנסתי בלב כבד. היא עיינה באיזה מסמך ומשקפי קריאה על חוטמה. היא נראתה הרבה פחות מאיימת. יותר פגיעה. עיניה הביטו בי מעל לעדשות המשקפיים. יש לה עינים כחולות הבחנתי בהפתעה. לא שמתי לב לכך קודם. חיוך קטן הפציע בפניה. מקנה להם ארשת אחרת לגמרי. אנושית, אפילו אמהית הייתי אומר.
"ידעתי שתחזור" זה בלבל אותי. למה היא מתכוונת? איך היא יכלה לדעת? "יש לי טביעת עין לאנשים"
"תראי, אני חייב לך התנצלות"
"התנצלות? על מה?"
"זה היה מאוד לא מקצועי. כל כך לא מתאים לי. אבל את מבינה" היא הביטה בי בסקרנות. כאילו מגלה שהכלבלב שלה למד לעשות טריק חדש. קמט הופיע בין גביניה. יחד עם המשקפיים היא... "העסקה הזו מאוד חשובה לי. אני הצעתי לך הנחה שהיא למעשה העמלה שלי. תראי אני, אני לא יודע איך להגיד לך את זה. אז אני אמשיך להיות לא מקצועי ואני פשוט אספר לך את האמת. העסקה הזו, היא... היא פשוט ההזדמנות האחרונה שלי. היו לי כמה חודשים לא כל כך..." פרשתי את ידי לצדדים בחוסר אונים. לא הצלחתי לפרש את החיוך שלה. זה לא היה החיוך שבע הרצון של הלביאה לאחר שהכריעה את הטרף, גם לא החיוך של אשת העסקים הביצ'ית. היה זה חיוך חם שחשף את שיניה. חיוך שעודד אותי להמשיך. "פשוט קיוויתי, חשבתי, לא יודע מה חשבתי.." הרגשתי מחנק בגרוני והשתתקתי. היא קמה ממקומה וניגשה אלי. הניחה יד רכה על כתפי. המחווה הזו ריגשה אותי. לא היה בה שמץ של התנשאות. סתם בפשטות מחווה חברית.
"אני ידעתי שתחזור. ראיתי שיש בך את זה."
"יש בי מה?"
"תדע לך שאתה בדיוק כמו שקיוויתי"
"מה?" הרגשתי נבוך. חשוף בפניה.
"אני אף פעם לא רוכשת אלא אם כן איש המכירות באמת רעב. יחד עם זאת הייתה לך התובנה לפנות לצד הנשי שלי. התיחסת אלי כמו אישה וזה החמיא לי."
"חשבתי שזו טעות"
"בדיוק להפך. ובכך שחשפת את עצמך זכית אצלי בהרבה נקודות. צריך הרבה אומץ לעשות מה שעשית"
"זאת אומרת שאת מאשרת את העיסקה?"
"המעטפה עם הצ'ק על השולחן" לקחתי אותה. שמי היה עליה. השם שלי לא של החברה. ניגשתי אליה ללחוץ את ידה אבל היא רכנה אלי ונישקה אותי על הלחי.
© כל הזכויות שמורות לרונן
