יומו של הסתמי / רונן
וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם (ויקרא כו, פס' – יד')
כמו היה בור בבטנו. מהבוקר חש ברעב שהשתלט עליו. תאווה עצומה לסינבורגר. אפילו התבדח עם מזכירתו שאולי הוא בהריון. היה זה יום ראשון והצטברה על שולחנו עבודה מסוף השבוע. שווקי העולם אינם נחים לרגע והשערים נכנסו לתזזית עצבנית. למעלה ממאה וחמישים אי מיילים חיכו לתשובתו - הדחופה, המיידית והבהולה. מסך המחשב קיבל, משום מה, מין גוון חום עכור והכל נראה כאילו דרך גרב ניילון. ללא כל התראה פלט גיהוק שהשתיק את עמיתו באוסטרליה באמצע שיחת ועידה. בעודו מתגבר על טעם הביצה הרקובה שפיו התנצל ואמר שיחזור אחר כך. גיהוק מחריש אוזניים נוסף פרץ ללא שליטה ועימו שוב הטעם המבחיל. בקושי בלע רוק על מנת למנוע מגלי הבחילה להתפשט. מתיק את עצמו מהמחשב נכנס לחדר ההסבה ומזג לעצמו כוס מים מינרליים מהמיתקן. בארב, באלץ' אנד קו. התפארו כי הם עדיין מספקים מים מינרליים לעובדים. אחת החברות הבודדות שעדיין יכולה לאפשר זאת. כוס המיים היתה בזמן. מטביעה גיהוק נוסף ומונעת מהטעם לעלות למעלה. בעודו לוגם כוס נוספת חייך לעצמו, ניזכר במאורעות הלילה הקודם. אולי כדאי שיתקשר אליה. הוא יוכל להפגש עמה שנית לקראת יום חמישי בערב.
"היי אווש זה אני אנדרו. רציתי פשוט להודות לך על אתמול בלילה. מקווה שנהנת כמוני. תרימי טלפון אולי נקבע משהו ליום חמישי. אני פשוט לא יכול לפני. טובע בים של עבודה. נשיקות"
עקב תקלה בלתי מוסברת לא הצליח לשמוע את אווה שענתה:
"בן זונה מסריח. איך אין לך בכלל טיפת בושה להתקשר אחרי מה שעשית לי אתמול. תמות לפני שאני אפגש איתך שוב. חתיכת סוטה."
גיהוק נוסף שיכנע אותו סופית.
"אני יורד לחטוף משהו אני אחזור עוד חצי שעה." אמר בחיוך למזכירתו. "תנסי לחפות עלי אם באלץ' יחפש אותי." גם את את מבט ההקלה שלה פיספס ואפילו לא מצא כמוזר את העובדה שהוא יוצא להפסקה בעשר בבוקר. המעלית הגיעה במהירות לקומה השישים ושבע ונפתחה ברחש נחשי. לבדו עשה את דרכו אל קומת המבואה. בדרך זימזם לעצמו את הפרסומת האחרונה:
"סינבורגר, סינבורגר לאכול רק אחד זה חטא."
בראשו כבר דמיין דאבל סין עם הרבה קטשופ פילפלים חריף. המחשבה על הסינבורגר הקרוב הרגיעה במעט את סערת ביטנו והפסיקה לבנתיים את הגייזר בגרונו. עמד מול המראה הגדולה שעל קיר המעלית ובחן בסיפוק את עצמו. מקטורן דמוי עור ירקרק, מכנסי ברמודה ורודים כשעליהם רקומים שושנים סגולות ואדומות. חולצת סקין מקורית עם תעודת מקוריות שתלויה אצלו בלופט. שיערו הבוקר שוב התמרד ובשני צידי ראשו הזדקר מעט מקנה לו מראה של תיש צעיר. לאחר שליקק את כף ידו הימנית בליקוקים ארוכים ורטובים ניסה ליישר אותו או להדביקו חזרה למקומו. לחרדתו חש בשני בליטות גרמיות מתחת לשיער. צלצול המעלית המגיעה ליעדה השכיח ממנו את הדאגה ובצעד קליל החל עושה דרכו לדוכן הסינבורגר הקרוב.
אנשים מעטים נראו בשעה זו ברחוב. כל אחד מהם פסע בתכליתיות לכיוון מטרה שנעלמה מתודעת האחרים.המכוניות הבודדות שחלפו במהירות קבועה ואחידה הזכירו יותר את ההולנדי המעופף מאשר מכונית נוסעים. בטרם הספיקו להעלם ברחוב הבא או מעבר לפינה הן התפוגגו. לא שמישהו שם לב או שלמישהו היה איכפת. ריח הבשר הנחרך הגיע מרחוק וגרם לו להאיץ את צעדיו ומילא את פיו ברוק. נער כבן חמש עשרה פסע לקראתו כשהוא מכדרר כדור סגול. בחיוך סר מדרכו חושב רק על הארוחה הקרובה. הדלתות כמו הריחו אותו ומיהרו להתחבא במשקופיהן.
"דאבל סין עם הרבה קטשופ פילפלים חריפים. לא! אתה יודע מה? שיהיה טריפל.שים שים הכל. כן גם בצל."
עד שהמנה תהיה מוכנה נכנס לשירותים לשטוף את ידיו. משום מה לקח לו הרבה זמן לעשות זאת. בזמן שהחל לסבן אותן ראה כי העור בקצות אצבעותי נעשה גבשושי ומקומט וידיו היו בעל גוון אדום חיוור. הצריבה בעת שסיבן אותם הציקה לו עד שראה את הקשקש על כתפו. קשקש כזה גדול לא ראה בחיים. חייב להתחיל ולהשתמש בשמפו נגד קשקשים רשם לעצמו הערה מנטלית. כשרצה לסלק אותו מעל דש המקטורן הבחין בשניים נוספים על הכתף השניה. בטח בגלל היובש הזה באוויר. חשב לעצמו. כבר כמעט שנה לא יורד גשם. שיערותיו ניצבו עכשיו הרבה יותר זקופות מאשר היו במעלית. כשהושיט את שתי ידיו על מנת לשטח אותן חשב בבליטה גרמית הרבה יותר גדולה. בהתחלה ניסה ללחוץ אותה פנימה אבל הכאב היה גדול מדי. הקרקפת גרדה לו בטירוף. בעיקר באזור הבליטות. בדחף כמעט בלתי נשלט החל לגרד אותן. בהתחלה עם כריות אצבעותיו ולבסוף בציפורניו. אחת הציפורניים ננעצה חזק מדי בעור הקרקפת המתוח וקילפה חתיכה גדולה ממנה. למרות הכאב העצום לא יכול היה להשתלט על הדחף. לא עברו מספר שניות וגם מעל הבליטה השניה נבקע העור. נוזל עכור החל זולג במורד צווארו מותיר בגופו סימני צריבה אדומים. לפתע ניתק חצי משיערו ונותר תלוי על בלימה מעל אוזנו הימנית. השיער היה צמוד לעור ראשו ובמראה יכול היה לראות את שורשי השיער מן הצד השני. לנוזל העכור היה גוון ירוק שקוף בעל צמיגות רבה. הוא הביט בעצמו בסקרנות של חוקר טבע המגלה זן חדש של חרקים. מבלי להקדיש לכך מחשבה נוספת תלש את קרקפתו והשליך אותה לפח הנייר שניצב מתחת לכיור. תנועת הצל הבוקעת מראשו ענינה אותו יותר. שני מחושים ענקיים פרצו כעת מהמקום שקודם לכן היו בו רק בליטות. לאחר שלא הצליח לעשות זאת בידיו ובציפורניו חיפש משהו חד. לידו, תלוי על הקיר, היה מיתקן מגבות נייר. שפתו המשוננת התאימה בדיוק למטרתו והיתה בגובה הנכון. החבטה הראשונה לא היתה מספיק חזקה ולא במקום הנכון. בחבטה השניה נבקעה הגולגולת ונושא המחושים הצליח לחלץ את עצמו לאויר העולם. הנוזל העכור פרץ מתוך ראשו בגלים גלים. היה עליו לנקות אותו מעיניו ופניו על מנת שיוכל לבחון את תוצאות מעשיו. לאחר שגילגל את הנייר שבעזרתו ניקה את עצמו לכדור גדול והשליכו לפח יכל להבחין ביצור שבקע מתוכו. ציבעו היה חום על סף השחור. חלקו החיצוני היה מעין קליפה קשה ומבריקה קלות ששיקפה את אור הנאון. שני המחושים רטטו ואחר כך פרצו בסידרת תנועות אקראיות כמו אדם המתמתח כשהוא מתעורר. מתוך ראש מאורך אשר בקצהו פתח משונן בעל צבת החזירו לו מבט שתי מנסרות מרובות פאות.
"שלום לך מר איד."
"מי אתה? ואיך אתה יודע את שמי?"
"נו באמת מר איד או שאתה מעדיף להקרא בשמך הפרטי? אנדרו. זו שאלה קצת טיפשית אתה לא חושב?
אנדרו הסכים לחלוטין פשוט הוא לא הצליח לחשוב על שאלה טובה יותר.
"תבקש ממני לשאול אותך להחלטתך."
"תשאל אותי מה החלטתי."
"אנדרו יקירי, מה החלטת?"
"אני לא יודע. מה החלטתי בקשר למה?"
"נו באמת אנדרו." אמר ופיו נפער במין גיחוך עד כמה שזוג צבתות פעורות יכול להחשב כגיחוך.
"באמת שאני לא יודע."
שני המחושים זזו במהירות ועצרו.
"אני לא רואה! אני לא רואה כלום! מה קרה לי?" צעק אנדרו בפניקה.
"אז מה אתה מחליט?"
"לראות! כן, בבקשה לראות."
"אתה בטוח?"
"כן, כן. אני בטוח. תן לי לראות."
אנדרו לא ראה את תנועת המחושים אבל הראיה חזרה אליו. בהתחלה לא היה בטוח בכך. מולו ניצבה מראה סדוקה שחתיכות בה היו חסרות. השיש היה שבור לכל אורכו ומכוסה בשיכבת ליכלוך עבה. הכיור היה סתום ומים טיפטפו ממנו לריצפה. הוא נפנה לבחון את תאי השרותים מאחוריו. בשניים מתוך שלושת התאים היתה חסרה הדלת. בתא האמצעי התגבעה מתוך האסלה ערימה שהחלה מטפטפת אל הריצפה בגושים בצבע חום בהיר מרובד בנקודות אדומות. שלולית מיים מעופשים ששיכבה עבה של קריש שחור צף מעליהם התפשטה מהתא השני והחלה עושה דרכה באיטיות לכיונו. הוא פסע בבהלה שתי צעדים לאחור חושש להרטיב את רגליו המסונדלות. הדלת של התא השלישי היתה תלויה על ציר אחד. מבעד לחרך שבדלת הבחין בזוג רגליים. על פי החיטוב והנעליים הסיק כי אלו הן רגלי אישה. בזהירות פסע לכיוון התא וניסה לפתוח את הדלת. בקול קריעה חדה נפח הציר את נשמתו והדלת הוטחה אל הקרקע מתיזה כתמים חומים וצהובים על מכנסי הברמודה ועל רגליו. המראה שנגלה לו מבעד לדלת החסרה גרם לתכולת קיבתו להצטרף לבליל הצבעים שעל הריצפה. שניים מאחיו הקטנים יותר של עמיתו בקעו מעיניה של נערה צעירה ואדומת שיער. חצאית המיני שלה היתה רטובה כליל ונדבקה לרגליה. על פניה היה נסוך חיוך המשלב אושר והקלה.
"תגיד, בא לך עליה?"
גל בחילה נוסף עלה בו. אבל כבר לא נותר לו מה להקיא.
"לא יפה ככה להתיחס אל אווה."
אנדרו הביט שוב ומבעד לזוועה הבחין בתווי גוף ופנים מוכרות. הוא נמלט אל מחוץ לשרותים ונותר תלוי בקושי על הדלפק. תומך את עצמו בכדי שלא יתמוטט.
"ההזמנה שלך אדוני. טריפל סין עם קטשופ פילפלים חריפים."
אנדרו הביט מבועת בעיסת הקרטון המזוהמת שהחילה בתוכה פרוסת קרטון קצת עבה יותר שמעליה התנוססו שלוש קציצות. הוא לא האמין ולכן הביט פעם שניה בקציצות והצטער על שעשה את זה. הקציצות רחשו והתפתלו. הוא רצה להימלט אבל משהו עצר בו.
"אני רעב." הודיע קול שבקע מראשו. "קודם נאכל ואחר כך נלך."
אנדרו ניסה להתנגד אבל גופו לא שיתף פעולה. ידיו דחפו את העיסה הרוטטת לתוך פיו ושפתיו ליקקו את אצבעותיו מכל רבב.
"מי אתה? מה אתה רוצה ממני?"
"אני זה אתה. מר איד. אני רק ממלא את הבקשות שלך."
"אתה זה לא אני. זה לא יכול להיות. איזה בקשות אתה ממלא. אין לי שום בקשות."
"באמת? מכיוון שבקשת לראות אז עכשיו תוכל באמת לראות."
החדר נראה כמו המשרד שלו רק ערימות האשפה המרקיבות לא היו צריכות להיות שם. מבחוץ, במקום גורדי השחקים הסמוכים חדר לחדר ערפל צהוב ועכור. ריח חזק של אמוניה וגופרית שיתק את חוש הריח שלו.
"אני רעב." צעק לחלל האוויר. צל אישה הדומה רק בקושי למזכירתו נכנס בחשש לחדר. הוא תלש את חתיכת הבד המזוהם שבחזית גופה ונצמד בשקיקה לשד החשוף. צעקות הכאב החנוקות שבקעו מפיה רק עודדו אותו להתעמר בו יותר.
"אני רעב. אני יורד לאכול."
ברור היה לחלוטין שמי שהכריז את ההודעה היה היצור בעל המחושים. לאחר שהפליץ פעמיים וגיהק בפניה של מזכירתו יצא אל הרחוב. לכל העוברים והשבים היה תאום סיאמי כמו שלו. חלקם דיברו אליו חלקם נעו כבובות מכניות מפקירות את השליטה בידיו. נער כבן חמש עשרה פסע במדרכה ממולו בידיו החזיק גולגולת אדם מרקיבה, שמדי פעם השליך לגובה וקלט שוב בחיוך. כעס ממקור לא ברור מילא את אנדרו. הוא התנפל על הנער והחל מטיח את ראשו לתוך אבני המדרכה המטונפות. כאחוז אמוק לא חדל עד שנותרה בידיו רק עיסה מדממת. הוא נכנס למקום העלוב ביותר שראה בחייו. לרוב האנשים שישבו ליד הפלטות הגדולות והמלוכלכות היה חבר בקודקודן. לחלק היו שניים קטנים יותר שלעסו את עיניהם. שלושה אנשים. שתי נשים וגבר היו היחידים ללא היצור.
"אחד מהם הוא עיוור באמת." שתי הנשים האחרות שיכנעו את עצמן שהן לא רואות. אנדרו הבחין בסימני הדקירה המרובים שעל ידיהן.
"אתה לא רוצה לראות ממה מכינים את הקציצות?" שאל היצור וטון אכזרי נלווה לשאלתו.
"אני לא רוצה." צעק אנדרו.
"מה אתה לא רוצה?"
"אני לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה." יבב כילד. בעודו שוטף את הדם והשרידים מעל ידיו.
"גם את זה אתה לא רוצה."
אנדרו מצא את עצמו בדירתה של אווה. שתי דמעות גדולות התגבשו בזויות עיניו. גדלות וגדלות אך מסרבות להינתק ממקורן ולשחרר אותו.
"לא. לא. אווה. לא." יבב אנדרו. "רק לא אווה."
"אבל זה מה שאתה רצית."
"זו היתה רק פנטסיה. חלום. זה לא אמתי."
"אתה בטוח. אם זה רק חלום אז מה אני עושה כאן?"
"לא רוצה. לא רוצה יותר."
"אנדרו יקירי, מה אתה לא רוצה? אתה כבר מבין שרק צריך לבקש."
אחרי כמה זמן כמעט ולא הרגיש יותר בכאבים. גם רעש הכירסום כמעט ולא היה מורגש יותר. הוא ידע שבעוד זמן לא רב לא יוכל להבחין בו יותר. חיוך טיפשי נמרח על פניו. תערובת של אושר והקלה.
שבע עשה את הדרך חזרה למישרד. ורק השיר הטיפשי לא נתן לו מנוחה.
"סינבורגר, סינבורגר לאכול רק אחד זה חטא."
© כל הזכויות שמורות לרונן
