ליל הצבוע / רונן

ליל הצבוע / רונן

בלילה יכולתי להרשות לעצמי להסתובב ללא הרעלה. זו היתה סיבה מספיק טובה בכדי שאני אעדיף את הלילה על היום. אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה. הלילה מכניס את הדברים לפרופורציות הנכונות. מהותם האמיתית של הדברים נראית רק בחושך. בהעדר אור השמש העולם מפסיק להתחלק כמו לוח שחמט. משבצות של שחור ולבן שממסגרות את קיומנו ומגדירות את מקומינו. נדמה כי ברגע שהיום עוטה את רעלתו בני האדם מנמיכים את ההגנות והמסכות המסתירות את פניהם. רק אז ניתן להסתכל  אחד לשני בעיניים ללא חשש. כשסיימתי את השרות, היה לי ברור כלילה חסר ירח, שעלי למצוא עיסוק הרחק מאור היום. זו גם היתה הסיבה שהייתי מאוד לא שבע רצון מהתיק הנוכחי. מצאתי את עצמי עובד בעיקר בצד השני של השעון, ולאור, כך גיליתי, מחיר משלו.

זה התחיל, כמו כל סיפור טוב,  בליל ירח מלא. אני מעדיף להשאר במשרד בלילות כאלה. הקשבתי לנגינת הסקסופון המופלאה של יאן גרברק כאשר נשמעה הנקישה בדלת. הנחתי בזהירות את כוס היין על השולחן וניסיתי ליישר את הכיסא. תנוחת הישיבה המועדפת עלי היא כששתי רגלי על השולחן והכיסא המשרדי מוטה לאחור ככל שמאפשרת לו המכניקה הבסיסית שלו, הוא כבר מתקשה לחזור ולהתיישר לישיבה רגילה. הקפיץ האחראי לכך פקע מזמן והכסא ברמטיזם אופייני של כיסאות לא ממש התלהב מהשינוי בתנוחה. מכיוון שהיה זה בקבוק היין השני גם גופי לא שש לכך. לאחר תמרונים מסובכים הצלחתי להתיישר ולקרוא "כן בבקשה, הדלת פתוחה"

היא טופפה פנימה, נותנת לי שהות להתרשם מגוף חטוב במיוחד העטוי על פי צו האופנה בקצף פלורסנטי מבריק. איך שהיא נכנסה הרחתי צרות. הייתי צריך לעצור את זה באותו הרגע. אבל היין האט את תגובותי והיא כבר פסעה והתיישבה. ניסיתי לנשום דרך הפה. אני ממש לא סובל את הבושם הזה.

שתי נקודות יאמרו לזכותה והם אולי הסיבה שלא סילקתי אותה. למרות שמנסיוני ירח מלא וצרות לא הולכים היטב יחד, בחנתי בתשומת לב רבה את פניה. היא לא עטתה רעלה ואיפשרה לי לבחון אותם. כבר ממבט ראשון ניתן היה להתרשם מהחינוך המעולה לו זכתה. הבגדים, הרביד על הצוואר, טבעת האיזמרגד כולם שידרו עושר עמוק, אבל ההבעה הקפואה על פניה הנה אך ורק תוצאה של בתי ספר טובים ויקרים מאוד. לא פלא שהיא מסתובבת כך.

"אתה בלש פרטי ?"

מכיוון שמקצועי היה כתוב באותיות קידוש לבנה על הדלת מתחת לשמי וברור שאחת כמוה לא נקלעה במקרה לסביבה, לא עניתי. נותן לה את הזמן לגייס את האומץ. מנסיון של הרבה שנים, רק סבלנות תחלץ מפיה את הסיבה לבואה. קיוותי שלא יהיה  לה את האומץ. הקטע הבא היה הקטע הכי טוב בדיסק ואני שומע אותו רק כשהירח מלא.

"אולי כדאי שקודם אציג את עצמי. שמי  הוד אקרמן" היה לה קול נעים ומאומן. היא המתינה רגע לראות כיצד משפיע עלי שמה ואחר כך חשפה את שדיה.

שתקתי. מנסה להבין מה היא מחפשת אצלי ומתעלם מהמחווה. התאורה העמומה בחדר והסהר המושלם שמאחורי, הותירו לי עוד קלף, ג'וקר, שהעדפתי להשתמש בו ברגע המתאים.

היא הראתה לי שבמשחק שלי יכולים לשחק שניים.

"במה אני יכול לעזור לך גברת אקרמן?" הפעם אני הייתי זקוק לזמן למחשבה. משפחת אקרמן היתה הכוח שהניע כמעט את כל גלגלי התקשורת במדינה. בין אם זה היה כתוב, מצולם, משודר מעלי גלי האתר או באופן סלולרי משפחת אקרמן גזרה מזה קופון. למזלי אני מנוי על עיתון צהבהב שנמלט לעת עתה מהרשת האקרמנית וכך גם ידעתי כי היא הבת הצעירה שנישאה לא מזמן ועומדת כנראה לרשת את עמדת הכוח המרכזית בחברה. עם המשאבים העומדים לרשותה היא יכלה להפעיל ארמיה של תחקירנים.  הסיפור הסריח כמו בואש על קרבוסילן. ריח הצרות היה צריך לשמש לי אזהרה מספקת. אני מודע לשם שיצא לי. מאחורי גבי מלעיזים עלי רבות, חלק גדול מהדברים אפילו נכון, ומה שלא נכון אני מעמיד פנים שהוא נכון, זה מסייע לתדמית ומונע מזייני שכל מלהגיע למשרדי. גברת אקרמן, לא נמנתה עם אף אחד מהקבוצות והיא הצליחה לעורר את סקרנותי. חולשה אנושית, שלו היתה נודעת ברבים, היתה פוגמת קשות בתדמית שכל כך עמלתי לבנות. הנשק היחידי שנותר לי הוא שמי ומה שהוא מעורר באנשים. אבל רגע של חולשה מנע ממני לשלוח את גברת אקרמן כלעומת שבאה. היא ניסתה לבחון את תגובתי למשך מספר שניות נוסף. בוודאי מנסה לחקור, למרות העדר התאורה, את שליטתי בשרירי פני. החזה שלה עלה וירד בנשימה עמוקה . מי שפוצה את פיו ראשון מפסיד אלו היו כללי המשחק.

"תראה, אני לא מאושרת להיות כאן." הפסקה של כמה שניות. " אני חושבת שבעלי בוגד בי. " היא חיכתה עוד כמה שניות "בררתי עליך. ברחוב אומרים שאתה משונה אבל דיסקרטי. אי אפשר לדעת מראש אם תקח את התיק. אני, אני ..."

בגידה זה דבר מסוכן. עד היום נמנעתי מטיפול בתיקים העלולים לסכן את חייהם של לקוחותי. ידעתי גם מה היא לא הצליחה להגיד. כמי שקיבלה חינוך כל כך יסודי וברמה כזו גבוהה היא לא הייתה אמורה להצליח אפילו בחצי מהדברים שאמרה ועשתה. גברת אקרמן בהחלט הצליחה להרשים אותי ולא רק בזכות שדיה היפים. נותר רק המבחן האחרון. קמתי ממקומי והכסא במחאה צווחנית חזר לסורו. פסעתי לצד שני של החדר. הרגשתי את עיניה על גבי כאילו היא מריחה את פחדיי. נעמדתי במרכז שלולית האור שהגיר הירח מבעד לחלון. היא הסתובבה במקומה בכדי לעקוב אחרי. למרות החולשה הפתאומית בברכי, נעתי כשחקן מיומן באופרת לוויה, כרעתי על ברך אחת נותן לפני לספוג את כל עוצמת האור. עיני שהיו כבר רגילות לתאורה העמומה יכלו לקרוא כל תו וזיע בפניה, ואז היא זכתה בנקודת הזכות השניה. למעט עצירה לחלקיק שניה של נשימתה והתרחבות קלה של אישוניה, לא הבחנתי בשום תגובה.

קיוויתי שהצלחתי להיגמל. חשבתי ששנים של התבודדות במגדל הבוץ שבמרכז ביצת רמת אביב ג' חיסנו אותי מנשים יפות ומחונכות כהלכה. לא תארתי שאחת כמוה תסתכן ותצלח את אחת מהשכונות המסוכנות בעיר על מנת להגיע עד אלי. לא האמנתי שהיא תקלף ממני בקלות כזו את הקליפה, את השריון המחוספס שהגן עלי. רוב התיקים שהגיעו לטיפולי היו  מדיירי הסביבה. ישוב סיכסוים והשבת אבדות  סיפקו לי כמה שקלים נוספים בחודש. תרומות הדם יחד עם הקצבה החודשית איפשרו לי מדי פעם גם איזה יין טוב. לא בכדי מיקמתי את משרדי כאן. השם רמת אביב ג' היה יעיל הרבה יותר מאשר סוללה של מזכירות ובוודאי זול יותר.

אבל ישנם פגמים באישיותו של כל אדם המונעים ממנו לקיים את ההבטחות שהבטיח לעצמו. השקרן הכי גדול הוא זה שמשקר לעצמו. אחרת לא ניתן להסביר את מעשי במרכז בני ברק במעקב פעיל אחר בעלה הטרי של הגברת אקרמן. הוא נכנס למסעדה ידועה, כנראה פגישת עסקים, ואני נותרתי במכוניתי בחוץ. אור היום הכאיב לעיני גם מבעד למשקפי השמש והרעלה. למרות החום והלחות הגבוהים לא הרשתי לעצמי לפתוח את החלונות הכהים. המזגן לא עבד כי חסכתי בדלק. לא שלא יכולתי להרשות לעצמי. גברת אקרמן שיפרה מאוד את חשבון האשראי שלי. מספיק בכדי שלא אצטרך לתרום דם בשנים הקרובות. חיסכון הדלק שלי היה מסיבות אידאולוגיות. בתור אידאליסט מומחה ידעתי שאהנה מערכיי ככל שאסבול יותר. שילמתי בזיעה על חוסר היכולת שלי לעמוד בנדרי. התרווחתי במקומי נזכר כיצד גברת אקרמן עירסלה את חלצי לפני שנפרדנו. מחונכת ותרבותית. הכרתי את המסעדה. לא מבפנים. זו היתה מסעדה יוקרתית הפועלת רק בשעות היום. לא שיכולתי להרשות אותה לעצמי אם היתה פעילה גם בלילה. ניסיתי לדלות ממוחי המתבשל את כל מה שאני יודע על המקרה. הארוחה הטכסית שבפנים תמשך לפחות עוד שעתיים. דבר שהותיר לי די זמן לעשות סדר במחשבותי. השענתי את ראשי לאחור ושלחתי רגליים ארוכות שנשענו על לוח המחוונים בתנוחה החביבה עלי. זקיר חוסיין והטוואלה נשאו אותי למחוזות קרירים יותר.

אוטובוס חשמלי  עבר חרש לידי. שני חתולים. אחד שחור והשני ג'ינג'י הביטו זה בזה. בתחנת אוטובוס קיימו במרץ יחסי מין שלושה צעירים. זקנה שישבה לא הרחק ליטפה מהורהרת את אשכיו של אברך שניסה למצוא טיפה צל. כנראה חיכו לאטובוס אחר. פרסומת לקרם מקשיח פנים רצה על חזית הבנינים שמולי. צמד ממשמרות הצניעות פסעו בצל. בוודאי כבר מזיעים בתוך מדיהם הכהים. הם בחנו לרגע את שלושת הצעירים והמשיכו בדרכם.  הטמפרטורה בתוך המכונית החלה לטפס לכיוון השישים מעלות והסבלנות עמדה בפני התמוססות מוחלטת. חדר המדרגות הצר הוביל למעבר חשוך וקריר. קצת הפוגה מהשרב. גמעתי את המדרגות שנים שנים מעביר את גב ידי על השיש סופג קצת מקרירותו. המשימה, כנראה בעקבות הלשנה, לאתר חתרנים שהבריחו גז צחוק. קומה שלישית, דלת ירוקה, ידית פליז עם פיתוחים. צבירם נשאר במכונית משגיח על חזית הבניין. עצרתי, מחזיר את נשימתי, מוחה את הזיעה. דלת ירוקה, מתנשף מוחה את הזיעה. דלת ירוקה, מתנשף, מוחה את הזיעה.

זיכרון אחרון מחיים קודמים. נולדתי מחדש קשור. חבל הטבור החדש שלי ריתק את ידיי ורגליי באופן בו היו פרושות לצדדים. הזפת רותחת ונוזלת בגבי. השמש מבשלת את אישוניי כמו היו ביצי עין. מאוחר יותר הבנתי שהייתי ערום. שני מכוות אש הבעירו את לחיי. חורצות את פניי ואת חיי לעולם. צחוק אסור שרף את לילותי. צוחק העלו אותי למסוק המשטרתי. הרופא הסביר שכמעט ולא הצליחו להציל אותי מהרעלת גז הצחוק. דלת ירוקה, שלוש נקישות, מוחה את הזיעה. דלת ירוקה, שלוש נקישות.

שלוש נקישות. הבטתי אל החלון. מבעד ללכלוך הבחנתי בחלק הנשי של הזוג ממשמרות הצניעות. היא חבטה שוב באלתה בחלון בחוסר סבלנות. התישבתי באנחה. החלון התגולל לאיטו כמו מותח את סבלנותה.

"כן?"

"אדוני, אתה מוכן לצאת בבקשה מהמכונית?" ידעתי שאין טעם להתווכח. כמה שאמשוך פחות תשומת לב זה יגמר מהר יותר. נעמדתי לידה מביט לכיוון בן זוגה שאיבטח אותה ממרחק של שתי מטר ליד קצה המכונית. שניהם דרוכים ומוכנים. באיטיות שלפתי את ארנקי וללא תנועות חדות הגשתי לה את רשיונותי. אומנם לא היו מכוניות חונות רבות ברחוב אבל חשתי שלא במקרה שלפו אותי ממכוניתי. משב חום מבשר רע עבר כשאוטובוס ניתק מהתחנה.

"אדוני מתבקש להרים את הרעלה" אמרה כשהיא בוחנת את התמונה שבמסמכי.

"אפשר לדעת מה אתם רוצים ממני? יש חוק שאוסר על אזרח לנוח במכוניתו?"

"את הרעלה אדוני!"

ידעתי מה הסכנה ברגע ששומרת הצניעות תביט בפני. שיחקתי בתפקיד הזה כל כך הרבה פעמים ובכל זאת לא הצלחתי להתמודד איתו. תגידו קשה עורף, טיפש, לא לומד מנסיון העבר. אולי תצדקו בכל מה שתגידו. ישנן תהומות אשר אדם לא מוכן לרדת אליהן גם אם הן במסגרת החוק. מי כמוני יודע זאת. פעם הייתי נלחם על זכותו של החוק, כמשרת את הכלל, לפגוע בחרות הפרט. לעומת זאת, מצידו השני של המתרס ... בחושך הדברים הרבה יותר קלים.

"אני מצטער שהטרחתי אותך" היא עמדה מעבר לדלפק, יפה ובלתי מושגת כמו גביע אירופה לאלופות. מחכה שאשלים את ההליך הבירוקרטי ואאסוף את חפצי. יכולתי לפנות לגורמים אחרים שישחררו אותי אבל זה היה לוקח הרבה יותר זמן. אולי פשוט השתוקקתי לראותה שנית. ישבתי נהנה מצינת המזגן בזמן שהיא החזירה אותי לבני ברק לאסוף את מכוניתי.

"תראי, אני עוקב אחרי בעלך כמעט שבוע" השהתי את דבריי מעט, מביט בצדודית הקפואה שלה. בתוך המכונית היא הסירה את הרעלה. בטחונה העצמי הרשים אותי. חשקתי בה וזה הפתיע אותי. חשבתי שאיבדתי את זה. "לא מצאתי שום ממצא שהוא בוגד בך" המילה צרבה את לשוני.

היא הביטה בי לרגע ושבה להתרכז בנסיעה. מכוניתי  חנתה בדיוק במקום שהשארתי אותה. כחפץ ללא דורש. עמדתי להודות ולצאת. מתלבט אם להגיד לה עכשיו שאני פורש מהתיק או לשלוח לה כמו פחדן הודעה. ידה עצרה אותי קרירה ונעימה מהמזגן.

"מצאתי את הכתובת הזו בכיס המקטורן שלו. אני חושבת שזה המקום שהוא הולך אליו בימי שלישי." היה משהו במבטה שגם החינוך המעולה ביותר לא יכול להחניק. מסוג המבטים שגורמים לפרחים לפרוח, לשמש לשקוע ולגברים להמשיך לעשות שטויות. הניגוד בין קרירות המזגן ושפתיה החמות היה מדהים. שערה היה רך ועשיר כשהדקתי את ראשה בידי ואחר כך התפוצצתי. גם שנים של התנזרות לא גרמו לה לאבד שליטה. לפני שנפרדנו נענתי למחווה וחפנתי קלות את השד שחשפה. גברת אקרמן ידעה איך להשיג מה שהיא רוצה.

צפיתי על הוילה במשך כשעה. כל עשר דקות לערך הגיעה מכונית ופרקה את מטענה בחזית. בודדים או בזוגות בחנו המגיעים את סביבתם ואחר כך נקשו על הדלת. לפני שהם נכנסו הסירו את הרעלה. מישהו מבפנים כנראה בחן אותם לפני שהדלת נפתחה והם נבלעו בתוך הבית. נסיתי לזהות איזשהו סימן מוסכם או אות שאיפשר לזהות את הבאים. לא מצאתי כזה. בשתיים ושלושים הגיעה המכונית שפרקה את מר אקרמן. לאחר שגם הוא נבלע בתוך הבית ידעתי שאני הולך לבצע מהלך ממש מטופש. ספרתי עד מאה ונגשתי לפתח, מסיר את הרעלה מעל פני. זה היה אחד הדברים הקשים שבצעתי בחיי. נעמדתי לפני הדלת והקשתי באמצעות המקוש. שלוש הקשות, בדיוק כמו אקרמן. למרות שלא נשמע שום קול הרגשתי שמישהו בוחן אותי מן העבר השני. נעצתי את ציפורני בתוך כף ידי עוצר את עצמי מלרוץ בצרחות אל מכוניתי. הדלת נפתחה ומצאתי את עצמי בפנים. אדם כהה לבוש מדים הוליך אותי במסדרון ארוך וצר. בקצהו היתה דלת כפולה שהובילה לגרם מדרגות שירד למטה. ירדתי לבדי. בתחתית שוב היתה דלת כפולה. כשפתחתי את הראשונה הגיע לאוזני שמץ מאותו רחש אסור. כשפתחתי את השניה טבעו אוזני בהמולה אנושית רוויה בזוהמה מוסרית מהסוג הנחות ביותר. נכנסתי לתוך חלל גדול שהיה פעם מרתף. הקירות כוסו בחומר מוקצף שכנראה היה אמור למנוע מהצלילים לצאת החוצה. איש לא שם אלי לב. לפחות לא בהתחלה. התאורה היתה חזקה במיוחד והרגשתי לגמרי חשוף. בכל רחבי החדר היו פזורות כורסאות וספות נמוכות בהן התבצעה פעילות מינית על כל גווניה. הבחנתי בהרבה פנים מוכרות מהמדיה. קולות הצחוק, רחמנא לצלאן, התערבלו בגניחות והאנקות ואף גברו עליהם. על אחד הקירות נמתח מסך קולנוע. הוקרנו בו כל הקטעים שהועדה למוסר ציבורי צינזרה. בזה אחר זה הופיעו קליפים ממיטב הסדרות והסרטים המושמצים ביותר. בין קליפ לקליפ הופיעה כתובית שכנראה היתה לה משמעות נסתרת "ועכשיו למשהו שונה לגמרי", כי היא עוררה פרצי צחוק מהחבורה שצפתה בהם. חיפשתי את אקרמן. כל דבר שיקצר את שהותי כאן למינימום. מצאתי אותו מתגודד בקבוצה של כשבעה. גברים ונשים שהאזינו לאדם שניסתר מעיני. התגברתי על הבחילה שתקפה אותי למראה ולמשמע הסחי התרבותי שפשה במרתף. הנעתי את עצמי לכיוון הקבוצה. מדי פעם הרים מישהו את ראשו והחזיר לי חיוך מאולץ. כשהתקרבתי יכולתי לראות שבמרכז הקבוצה עומדת אישה קטנה שציחקקה בטבעיות ללא הרף. מדי פעם היא אמרה משהו שהעלה חיוכים וצחוק בין חברי הקבוצה. הצטערתי בשביל גברת אקרמן. בליבי קיוותי שחשדותיה לא יתאמתו. סרבתי באדיבות לזוגות וקבוצות שהציעו לי להצטרף. הייתי עסוק בצילום כל ההתרחשות, למרות שלא ידעתי אם יהיה לי את האומץ להראות לה את זה אחר כך. הסכנה שבנשיאת חומר כזה עלולה לעלות לנו בחיינו. במשך השנים נחשפתי לרבים ממצבי העליבות של הקיום האנושי, לסטיות הגרועות ביותר ולמרות זאת, דבר לא הכין אותי למה שחוויתי באותו המרתף. עד מהרה התגלתי על ידי יותר מדי אנשים שהקיפו אותי וניסו לחקות אותי. לאסוני ולחרדתי הפכתי לאטרקציה המרכזית. דחפתי את ידי עמוק לתוך כיסי. הרעלה נשארה ברכב. עשרות אנשים שהתגודדו סביבי שיקפו לי את מה שבכל יום עובר ניסיתי לשכוח. נמלטתי משם לדירתי מחביא את עצמי מפני העולם.

דואט של פסנתר וסקסופון. מחול ארוטי של צלילים המושכים זה את זה, מתפתלים, מתמזגים. נוגסים נגיסות קלות בתודעה. כמו דגים בפתיון.

היא שלחה את המכונית להביא אותי. המעלית הגיעה הישר לקומה הארבעים היכן שהשתרעה דירת הגג. היא קיבלה אותי כרגיל ללא הרעלה והפעם הגבתי ללחיצת אשכי בליטוף ידידותי של השד החשוף. לא רציתי להראות לה את הסרט שצילמתי למרות שהבאתי אותו. אבל עד מהרה גיליתי שללא ספק שהיא ירשה את הנחישות המשפחתית. היא מוססה את רצוני כמו כפית סוכר במים רותחים. חשבתי שמה שהיא ראתה ישמש לי כיתרון אולי מנוף שאוכל להשתמש בו מאוחר יותר. יאמר לזכותה שהיא צפתה בשלווה במראות ובצלילים הקשים. ידעתי שיכולים לעצור אותי ולכלוא אותי להרבה מאוד זמן רק על החזקה של סרט כזה. מבט אחד מעיניה הבהיר שגם היא מודעת לכך. ההגנה היחידה, אם היינו נתפסים, היו האנשים שהופיעו בסרט. עבורם הסרט היה גזר דין מוות.

"איך הצלחת להכנס?" ואז ראיתי שבעצם היא כבר יודעת את התשובה. אולי היא ידעה אותה לפני שבאה אלי. הרגשתי כמו הפתיון בקצה החכה.

היא הדליקה את כל האורות וידעתי מה עומד לקרות. הרגשתי את התגברות היובש בשפתי והזיעה שהחלה מטפטפת במורד גבי. כמו ארנבת המסומרת למקומה בפנסי המכונית שעומדת לדרוס אותה. חשבתי שהיא תבקש וניסיתי לנסח את התשובה ההולמת. איך אומרים לא לאישה כמוה. אבל היא כבר הייתה שלושה צעדים לפני. היא ניגשה והורידה בעצמה את הרעלה מעל פני. למרות החינוך המוקפד היא כמעט ולא הצליחה להסתיר את הבעת הגועל. לרגע היא הבהבה על פניה ורגע לאחר מכן היא הסתלקה. אל השרותים כנראה. לאחר דקות ארוכות שבהן עמדתי רועד ומבוייש היא חזרה.

"אני מבקשת את סליחתך חשבתי ש... זה היה כל כך לא מנומס מצידי"

לא ידעתי אם היא מתכוונת שהסירה את הרעלה מפני ללא רשותי או לתגובתה לאחר מכן.

"מגיל צעיר אבי דאג שארכוש את כל המיומניות הנדרשות. תמיד אמר שאני היא זו שתצטרך לנהל את הכל. הוא תמיד האמין שכל מה שהוא יכול לעשות כאב זה להכין אותי לחיים"

"ומה אימך אמרה?"

"אמא" היא ביטאה את השם ברכות לא אופיינית "אמא נלקחה מאיתנו במאורעות המוסר השניות. הרבה אנשים טובים נלקחו אז" שתקתי. הייתי ילד וזכרתי במעורפל את התקופה שנחשבת לאחת הקשות בתולדות אומה שידעה רגעים קשים.

"בכל אופן" אמרה ואחזה בידי נושאת את עיניה על מנת לפגוש את עיניי. הפעם ללא כל רתיעה. "חשבתי שאני יותר חזקה. הפעם היחידה שלא הקשבתי בקול אבי היתה כנישאתי ללא יוצלח הזה שקורא לעצמו בעלי. "

טובי המלמדים גידלו ולימדו אותה. אבל כשידי אחוזה בידה יכולתי לחוש ובכאבה. הכיפוף הקל במותן, הכתף השמוטה ואותו חלל שמאחורי העיניים. חלל שאני נושא אותו עימי כבר הרבה מאוד זמן.

בערב שלמחרת התעוררתי תחת הרושם הבל ימחה של תודתה. בהתחלה חשבתי שזו הדרך שלה לגמול לבעלה על מעשיו. אבל היתה זו תודה שלא נאמרה במילים. תודה שכסף לא יכול לקנות.

פסעתי למקלחת והדלקתי את כל האורות. משהו שלא עשיתי מעולם. הוצאתי את כלי הגילוח והתחלתי במלאכה. אחת המלאכות שהייתי דוחה ככל שניתן. לכל אורך התהליך סרבתי ממש להסתכל בדמות המשתקפת. היד המורגלת לעבוד בחושך איבדה ממיומנותה וחתכתי את עצמי פעמיים. סיימתי ועדיין לא הבטתי לעצמי בעיניים. כיבדתי את מברשת השיניים בכמות נכבדה של משחה והתחלתי לצחצח. מראות מחוותה לפני שנפרדנו שוב ושוב מסיחות את דעתי. דלת ירוקה, שלוש נקישות. ידעתי לאיזה תעצומות נפש היא נזקקה. מעולם לא גמל לי גבר או אישה באופן כל כך אינטימי. דלת ירוקה, מתנשף, מוחה את הזיעה, יד מיוזעת על ידית פליז עם פיתוחים, דלת נפתחת. הדמות שמולי בחנה אותי ללא מורא. סוקרת את תווי הפנים והמזכרת הנוראה שחרוטה בהם. באותו קור הרוח שאני בחנתי את פניה אתמול. עין מול עין. אף מול אף. פה מול פה. הבל פי מרעיד את ריסיה. כמו ברעידת אדמה כשאתה מרגיש שמשהו שונה אבל לוקח לך הרבה זמן לעכל שהאדמה זעה, ככה ניבקעו פניה. הרעד בגופה והזיעה שהופיעה על מיצחה שיקפו את מאבק האיתנים. מוחה את הזיעה, מתנשף. כבהתפרצות הר געש שמבקעת את האדמה נבקעו פניה. לחייה כמו נשברים בתנועה שנאסר על שריריה לבצע. עקב בצד אגודל היא ניתצה  את כל המחסומים. החיצוניים, ואלה הקשים יותר. כל אותם האיסורים שהוטבעו בה מהיום שנולדה. האיש שבראי הביט בי ללא מורא. בפעם הראשונה הבטתי בו בחזרה. דלת נטרקת מאחורי.

האומץ חושל בתנור היסורים ורוקע במקבת הידיעה שאני לא לבד. במבט יציב עמד אדם, סוקר את האדם שמולו וחיוך חרוט לו על פניו. מזיע, מתנשף וזהו...

© כל הזכויות שמורות לרונן