דירת ארבעה חדרים ושרותים / רונן
משפחת זריאן מרחוב ברל כצנלסון חמש היתה משפחה רגילה בתכלית. לאלי זריאן, האב, בעל משרד עצמאי להנהלת חשבונות היו שני דברים להתגאות. הראשון ולאוו דווקא החשוב יותר היה שפמו. שפם דקיק כחוט הנמתח מהפסוקת שמתחת לאפו עד לקצותיו המחודדים. שפם שהחל מטפח עוד לפני שהתגייס לצבא. בכל הזדמנות היה מלפף אלי את אחד הקצוות. שואב מהתנועה הנאה וריכוז. אבל עיקר גאוותו היו שתי בנותיו. סיוון בת החמש ומורן בת השלוש עשרה. שתי בנות לתפארת שירשו מאימן, עליזה, את שיערן השחור והעקשן ואת נחיצותה של החסכנות מאביהן. כשאלי רכש את דירת ארבעת החדרים בקומה השניה הגשים חלום ילדות. מפצה את עצמו על שנים בהם התגוררו הוא, ארבעת אחיו, הוריו וסבתו מצד אביו בדירת שתי חדרים בשכונת מונטיפיורי. היה זה זמן רב לפני שהשכונה הפכה לנכס נדלני. חמש שנים מתגוררת משפחת זריאן בדירה ותבשילי האורז של עליזה וריחותיהם היו מוכרים כבר לכל דיירי הרחוב.
היה זה יום חמישי רגיל בתכלית. עליזה הביאה את סיוון מהגן ואיך שמורן הגיעה מבית הספר מיהרה לירקן להשלמות. בעיקר פטרוזליה ושמיר. עליזה חיה תחת החשש המתמיד שאין לה מספיק מהירק אשר בלעדיו לא יצלחו תבשילי השבת. סיוון ישבה מרותקת כתמיד לטלוויזיה. צופה בבוב ספוג או בוב הבנאי. מפתחת התמכרות בריאה לדמויות מצוירות תוצרת חוץ. מורן השלימה מידע חיוני באמצעות הטלפון עם קורל. היה נדמה לה שמקס הביט עליה בהפסקה והיה חשוב ללבן את הסוגיה עכשיו בטרם תיכנס השבת.
"סיוון תנמיכי קצת."
אלי לא האמין בטלפוניה אלחוטית ולכן הטלפון היחידי של המשפחה שכן לאחר כבוד בסלון. עובדה שהקשתה מאוד על ניהול חייה החברתיים של מורן.
"תנמיכי או שאני סוגרת לך."
"אני אגיד אותך לאמא."
"לא אכפת לי תנמיכי. איפה את עמדת בדיוק? ליד הברזיה? ואת בטוחה שראית אותו? יואוו אני לא מאמינה. ספרי לי עוד פעם. מהתחלה."
הצילצול בדלת קטע את התלהבותה.
"סיוון. תפתחי לאמא."
"תפתחי את."
"סיוון! את לא רואה שאני בטלפון?"
"למה תמיד אני?" רטנה הקטנה וקמה באי רצון. הולכת לאחור על מנת לא להפסיד אף פריים מצוייר. הדלת נפתחה ונשמעו קולות עמומים מהמסדרון. הדלת נסגרה וסיוון חזרה למקומה, לאותה התנוחה.
"אני אדבר איתך מחר בצהריים. כשההורים שלי הולכים לישון. אז יאלה ביי. תדברי גם עם שרון שתספר לך מה היא ראתה. ביי."
"א-מ-א! אני רעבה."
השקט הרועש של בוב היה מוזר. המשפט אני רעבה היה התניה בהיביוריסטית שהיתה אמורה להכניס את האם לפרץ פעלתנות מעוררת הערצה.
"א-מ-א. א-מ-א?!"
"סיון אמא לא באה?"
"לא."
"אז מיזה היה?"
"איפה?"
"בדלת. מי צלצל בדלת?"
"איש אחד."
"מי השכן?"
"לא."
"אז איזה איש? מי זה היה?"
"לא יודעת. לא מכירה אותו."
"מה?! מה הוא רצה?"
"מי?"
"מי? מי? האיש. מה הוא רצה?"
"הוא היה צריך לשרותים."
"ואיפה הוא עכשיו?"
"מאיפה לי לדעת. בשרותים אולי."
"מה את נתת לו להכנס?"
סיוון הרימה את מבטה לראשונה, לשניה, הביטה באחותה הגדולה בעיניים שחורות, תאומות, וחזרה להביט בטלויזיה. מורן פסעה על קצות אצבעותיה לכיוון המסדרון הצופה לכיוון השרותים. בקצה אחד שלו היתה דלת הכניסה, כמעט ממולה היתה הכניסה לסלון ואחר כך נמשך מסדרון צר וארוך שהוביל לחדרי הבנות, לחדר השינה של ההורים שבצמוד לו, בקצה המסדרון היתה הדלת לשרותים. הדלת שתמיד נשמרה בקפדנות פתוחה ואיפשרה לסיוון כאשר היתה יושבת שם לנהל שיחות עם אימה ואחותה, היתה עכשיו סגורה. אור נגה מבעד לזכוכית החלון האטומה. מישהו נמצא בפנים הגיעה מורן למסקנה הבלתי נמנעת. היא פסעה על קצות אצבעותיה. מתגנבת בתוך ביתה עד שהגיעה בסמוך לדלת. בזהירות הצמידה את אפרכסת אוזנה אל הדלת. תזוזה קלה בדלת הקפיאה את נשימתה. דממה דקה עלתה מהצד השני. לרגע חשבה לפתוח את הדלת וכבר שלחה את ידה אל הידית אבל לא עמד לה האומץ לכך. אובדת עצות עמדה קפואה ליד הדלת. חוששת מה יקרה כשאמה תגיע הבייתה. היא בטח תכעס עליה שעוד פעם היא דיברה בטלפון. מעניין איך היא תמיד יודעת מתי היא מדברת.
רעש המצויירים שהגיע מכיוון הסלון הדגיש עוד יותר את השקט שמעבר לדלת. כמה זמן הוא יכול להיות שם? אם הוא עושה פיפי אז הוא היה צריך כבר לגמור ובטח הייתי שומעת את הרעש. כשאבא משתין שומעים בכל הבית. אבל אולי יש לו קקי. אולי קצת ברח לו כמו שפעם, כשהיא הייתה קטנה והם היו בקניון, היא חשבה שהיא יכולה להחזיק עוד קצת. כי היא רצתה עוד סיבוב על המכונית הזאת בשתי שקל. ואז ברח לה, ואמא רצה איתה לשרותים ושמה אותה שם למעלה על השיש הקר כמו תינוקת. וכולם ראו אותה. והיא נורא התביישה. ואבא אחר כך כעס למה אמא זרקה את התחתונים לפח. וכולם שמעו את הויכוח. ואז היא עוד יותר התבישה. אולי לאיש גם ברח והוא מתבייש לצאת. ואין לו איפה לזרוק את התחתונים כי אמא כבר הרבה זמן מבקשת מאבא שיקנה פח לשרותים. מה הוא יעשה עם התחתונים? ישים אותם בכיס? ואז הוא ישכח שהם בכיס, כמו במיסטר ביין וכל היד שלו תלכלך. היא הבליעה צחקוק. מנסה לשמור על שקט שהאיש לא ישמע אותה. כמה זמן הוא בפנים? אולי הוא בדיוק סיים? ועכשיו הוא מרים את המכנסיים. לדלת לא היה חור של מנעול והיא לא יכלה להציץ. איך שהוא מוריד את המים אני רצה לסלון. אבל מה אם הוא לא מוריד את המים כי הוא מתבייש. כמו כשהיא התארחה בבית של דוד משה ובלילה הלכה לשרותים ולא הורידה את המים כי לא רצתה להעיר אף אחד. בבוקר, דודה אסתי ראתה את מה שצף שם בשרותים ולא אמרה כלום. בצעדים ארוכים פסעה לאחור. צופה בחשש לכיוון הדלת שבכל שניה יצא ממנה האיש ויתפוס אותה. כשחלפה על פני דלת חדרה ראתה את הילקוט הזרוק על הריצפה ואת הבגדים מההתעמלות בערימה ליד השולחן. היא סגרה בשקט את דלת החדר. האיש לא צריך לראות את הבגדים התחתונים שלה.
רעש המפתח בדלת הקפיץ את ליבה. היא לא זכרה מתי שמחה כל כך כשאמא חזרה הבייתה. עליזה נכנסה עמוסה בשקיות מן הירקן.
"מה את עומדת ומסתכלת עלי? את יכולה לעזור לי עם השקיות."
ללא מילים לקחה מידי אמה חלק מהשקיות ועקבה אחריה למטבח. עליזה הניחה באנחה את השקיות על הריצפה וכבר החלה להוציא את הסירים ולהערך לקראת מרתון הבישולים.
"חמודה את יכולה להוציא את הפטרוזיליה מהמקרר?"
מורן פתחה את הדלת ומהמגירה התחתונה החלה שולפת בזו אחר זו חבילות פטרוזליה.
"הוא עוד לא יצא."
"מותק ואחר כך תביאי בבקשה גם את השק אורז מהמרפסת. לא את הפרסי היום אני אעשה לכם בסמתי."
"את שומעת? הוא עוד לא יצא. כבר שעה שהוא שם."
"מי לא יצא?" הניחה שני סירים חבוטים שראו הרבה ימים טובים יותר והוציאה את בקבוק השמן מהארון שמתחת לכיור.
"האיש."
"איזה איש? מורן באת לבלבל לי את המוח. אין לי זמן לזה עכשיו. מחר דוד משה ואסתי וגם ירמי באים לארוחת ערב ואני אפילו לא התחלתי. אבא שלך רוצה ללכת היום לסרט. באיזה סרט חי אבא שלך. למי יש זמן לסרט. שיבוא קצת יותר מוקדם ויעזור לי עם הנקיונות פעם אחת."
"די אמא. באמת. האיש בשרותים. הוא אולי שעה שם."
"איזה איש? על מה את מדברת מורני. לפעמים את מדאיגה אותי. דיברתי על זה עם המורה שלך. שתדעי. זה בגלל שאני מודאגת. את יודעת כמה אני אוהבת אותך אבל זה לא בריא לדבר כל כך הרבה בטלפון ושמעתי שהקרינה יכולה לבשל לך את המוח. היא אמרה לי שזה גיל כזה. אני בגיל שלך לא דיברתי כל כך הרבה בטלפון."
"אמא! אולי מספיק. יש איש אחד בשרותים שלנו. אולי שעה. והוא לא יוצא."
"מה פתאום יש איש בשרותים שלנו. מי זה? זה השכן מלמעלה שאף פעם לא זוכר לעשות קניות. גברת עליזה אולי את יכולה הלוות לי כוס סוכר? קצת אורז. מהריח של הבישולים שלך לחברה שלי נהיה חשק לאורז. פעם עגבניה, חלב. מה אני מכולת? מלווה. אף פעם לא מחזיר."
"אני לא מכירה אותו."
"מורן! יש מישהו זר בשרותים שלנו?"
"לא יודעת."
"תגידי את רוצה לשגע אותי?"
"אני לא יודעת אם הוא זר. אני לא ראיתי אותו."
"אז איך הוא הגיע לשרותים מה הוא סופר נאני?"
"סיוון הכניסה אותו."
"סיוון? סיוון? אתן השתגעתן. פתחתם לאדם זר את הדלת?"
עליזה קינחה ידיה בסינר ומיהרה במסדרון הצר לכיוון השרותים. מורן מיהרה אחריה הפעם רגועה יותר.
"יש אור." לחשה עליזה.
"אני יודעת." ענתה לה מורן בלחישה.
האם חזרה על מעשיה של מורן והצמידה את אוזנה לדלת. הפעם כשהדלת רעדה קלות מורן לא נבהלה.
"איך הוא נראה?"
מורן משכה בכתפיה.
"כמה זמן הוא כבר כאן?"
"לא יודעת. כמעט שעה."
האם והבת התרחקו על קצות אצבעותיהן ונכנסו לסלון.
"אמא! למה כיבת לי."
"איך האיש נראה?"
"איזה איש? די. נו אני רוצה לראות."
"האיש בשרותים שלנו."
"לא יודעת. כזה גבוה ושמן. המכנסיים שלו היו קשורים לו לכתפיים עם כזה גומי שחור וכאלה ברזלים שתפסו את המכנסיים."
"למה פתחת את הדלת?"
"מורן אמרה לי." עליזה הביטה במורן במבט שאמר הכל והתישבה על הספה לחשוב. שתי הבנות התישבו משני צידיה מצפות להחלטה. משום מה המחשבה הראשונה שקפצה לראשה של עליזה היתה מחבל. טרוריסט אצלה בבית. אבל כשחשבה קצת יותר הבינה שמחבל לא נראה כך. ומה יש לו לחפש בשרותים שלהם. אפילו חלון אין שם והוונטה מקולקלת. כל פעם אחרי שאלי יוצא הוא שוכח להשתמש במטהר אויר והריח מגיע עד חדר השינה. בשביל מה היא צריכה את זה עכשיו. אפילו לא התחילה לסנן את האורז. בהחלטיות, קמה לפתע וניגשה לטלפון.
"אלי נמצא?, היי שלום לבנה. כן זו עליזה. מה שלומך. תגידי לו שזה דחוף. לא, לא קרה שום דבר. ברוך השם. כולם בסדר. טוב. אני מחכה."
"אלי. תבוא הבייתה עכשיו! אני לא יכולה להסביר. תבוא עכשיו. אם אני אומרת לך עכשיו אז תבוא עכשיו ולא אחרי שתגמור את ההתאמת בנק. אולי פעם אחת בחיים שלך תקשיב לי. הן כאן לידי. כן הכל בסדר. כי ככה אני אמרתי בסדר! אני לא רוצה להתווכח. לא עוד שעה עכשיו. כן עכשיו."
"אבא בדרך."
"מה נעשה אם האיש יצא לפני שאבא יבוא?"
"ניתן לו ללכת וננעל את הדלת עד שאבא יבוא."
"ואם הוא לא ירצה ללכת?"
עליזה קמה, נעמדה לרגע בפתח המסדרון, צופה לכיוון הדלת הסגורה, ואז במהירות רצה למטבח ולמרפסת. חוזרת עם מטאטא ומגב. אחד בכל יד.
"קחי תחזיקי." נתנה למורן את המטאטא.
"גם אני רוצה." יבבה סיוון.
"את לא צריכה."
"בשביל מה זה אמא?"
"אל תשאלי עכשיו שאלות."
"אפשר את המגב במקום."
"בחיי שאת תשגעי אותי. קחי ותהיי בשקט עכשיו."
"גם אני רוצה. גם א-נ-י רוצה."
"שקט סיוון!"
סיוון קמה ולפני שמישהו הספיק לעצור אותה נכנסה למסדרון ונעלמה מעבר לפינה. עליזה רצתה לרוץ אחריה אבל נעצרה ועמדה בפתח. לפני שהספיקה לקבל החלטה חזרה סיוון עם קופי, בובת הקוף שבלעדיה לא הסכימה ללכת לשון ועם שרביט של מלכת אסתר מהפורים. כשחיוך גדול על פניה חזרה להתיישב על הספה ואחר כך זזה קצת בכדי לתת לאמה מקום בניהם.
עשרים דקות מאוחר יותר מצא אלי את שלוש הגרציות כשהבעה חתומה על פניהן.
"אבא יש לנו איש."
"נו. אני כאן. מה היה כל כך דחוף ומה אתן עושות עם זה בסלון?"
"יש איש בשרותים." אמרה מורן. עליזה הביטה בבעלה ושתקה. תמיד היא שותקת כשהיא כועסת. כמו אמא שלה.
"מה יש לנו בשרותים?"
"יש אדם זר בשרותים שלנו ואני רוצה שתגיד לו ללכת." סיננה בשקט.
"איך הגיע אדם זר לשרותים שלנו?"
"מצאת לך זמן לשאול שאלות. הגיע וזהו! מה זה חשוב איך הוא הגיע. תמיד כל הזמן למה זה ככה ואיך ההוא ככה. אם היית קצת יותר עם המשפחה שלך אז לא היינו מגיעים למצב הזה. מה אתה חושב לך שאני חמור עבודה. לך תעשה את העבודה שלך. אני לא רוצה מישהו זר אצלי בשרותים."
"רגע. רק רגע, טוב? אני צריך לדעת מי זה. איך הוא הגיע. זה מישהו שאנחנו מכירים?"
"לא!" ענו שלושתן במקהלה.
אלי פסע אל תוך המסדרון ועצר. מתלבט מה תיהיה דרך הפעולה הטובה או הבטוחה ביותר. הביט לאחור וראה שלוש זוגות עיניים שחורות תלוייות בו בציפיה. סיוון קמה ממקומה ורצה אליו.
"אבא קח את קופי." מסרה את הבובה לאביה ומיהרה חזרה למקומה ליד אימה.
"אולי נקרא למשטרה?" שאל ומיד הבין שעשה טעות.
"אני רוצה אותו בחוץ עכשיו. אני לא צריכה שאחר כך השכנים יתחילו לרכל. למה היתה כאן משטרה. אולי אתה מרביץ לי או לילדות. אני לא צריכה את המבטים בסופר ואחר כך באספת הורים. חוץ מזה מה נגיד למשטרה. שמישהו מחרבן לנו בשרותים ואנחנו רוצים שהם יוציאו אותו."
אלי שקל את האלטרנטיבות והסכים שכדאי בשלב זה לוותר על המשטרה. הם לא באים כשיש גנב בתוך הבית. לקוח שלו סיפר לו. שהם הגיעו הביתה מאוחר והגנב סגר אותם בחוץ עם השרשרת. עד שהמשטרה באה הגנב כבר ברח. כולם גנבים. ההוא רצה להכניס את הגניבה להוצאות. אלי היה בטוח שהוא דיווח לביטוח גם על דברים שלא נגנבו. מה הוא יגיד למשטרה. שהאיש זר גנב להם קצת נייר טואלט?
"תדע לך שאני לא מנקה אחריו. מספיק לי עם הסרחונות שלכם. אני לא צריכה גם סירחונות של אנשים זרים."
"טוב. טוב." סימן לה אלי בידו שתשתוק כבר ובידו השניה החל ללפף את שפמו. לפתע זקף ראשו, ישר כתפיו ופסע בצעד בטוח לכיוון השרותים. שתי הבנות רצו והציצו מעבר לפינה. עליזה הגיעה מאחוריהן. שלוש נקישות רעמו בחלל הצר.
"אדוני. אדוני אתה שומע אותי?"
אלי המתין מספר שניות. וחזר על נקישותיו.
"אדוני! אני מבקש ממך לצאת מהבית שלי."
"מה אתה מבקש ממנו כל כך יפה? מה זה האדוני הזה. שילך וזהו."
"לא עכשיו עליזה. את רק מפריעה."
משפחת זריאן השתתקה. מקשיבה רוב קשב לאות או לסימן חיים מעבר לדלת. אלי הצמיד את אוזנו לדלת ושתיהן המתינו לרעידה הקטנה. מבט מוטרד עלה בעיניו ומהירות ליפוף השפם גברה.
"אדוני, אולי אתה רוצה את קופי?" הקול הדקיק של סיוון העלה חיוך על פני הוריה.
"אולי קרה לו משהו." הציעה מורן.
עליזה הרגישה שגם היא חייבת לקחת חלק ולשקם את השליטה בביתה ניגשה אל הדלת וצעקה. "אתה בסדר שם? קרה לך משהו?"
דממה. משפחת זריאן עמדה צפופה במסדרון הצר. מביטים בדלת הסגורה. באור הבוקע מבעד לחלון האטום. כל בני המשפחה באינטימיות הדוקה מאחורי דלת השרותים.
"טוב אין לי את כל היום. אני חייבת להתחיל עם האורז." אמרה וניתקה מהחבורה. סיוון התלבטה עם עצמה ואז לקחה את קופי מאביה וחזרה לבובים שעל המרקע. רק מורן נשארה לתת גיבוי לאב הזנוח. אולי הרגישה קצת אשמה במצב שנוצר. הם עמדו שם דקות ארוכות. אב וביתו. מנסים לא להביט זה בעיני זה. אלי חש בחוסר האונים שלו שהתגבר לנוכח ביתו הבכורה. תמיד חשב שיגן עליה מהכל. אבל כאן אין שום סכנה מוחשית. הוא לא היה בטוח בכלל שיש שם מישהו מאחורי הדלת. אבל בכל זאת היא נעולה מבפנים. עליזה הזהירה אותו לגבי המנעול הזה. היא פחדה שסיוון תנעל את עצמה ולכן תמיד הדלת היתה פתוחה. בהחלטה פתאומית שלח ידו וכיבה את האור בתוך השרותים. במבט מנצח הביט לרגע בעיני ביתו. הוא ראה ככה בסרטים. האף. בי. איי. תמיד מכבה לפושעים את האור.
חלפה עוד רבע שעה של שקט מתוח. קולות וריחות החלו לצאת מן המטבח ולולא העמידה הקפואה של השניים ליד דלת השרותים, נראה כי החיים חוזרים למסלולם.
"יש לי שעורים." תרצה מורן ועזבה. חוזרת אחרי שתי שניות עם המטאטא והמגב. למבטו המשופם של אביה השעינה אותם ליד הקיר ונכנסה לחדרה. שעת הערב הגיעה. אלי יצא לגיחות קצרות למטבח וחזר למשמרתו.
"בנות, אלי! ארוחת ערב."
אלי נכנס מרוגז למטבח. "מה ארוחת ערב?" אני לא יכול להשאיר אותו ככה שם לבד."
"אז אל תאכל."
"אמא אני לא אוהבת ביציה."
"אז אל תאכלי גם את. כאילו שאתם עושים לי טובה. מחר באים הדודים שלכם ואפילו לא ניקיתי את הבית."
"תתקשרי אליהם שלא יבואו."
"תתקשר אליהם אתה."
"מה אני יגיד להם."
"מה איכפת לי מה תגיד להם. תגיד להם שהשרותים מקולקלים ושיבואו ביום אחר."
"באמת אמא. מה יהיה עם אנחנו צריכים לשרותים?"
"אמרתי לך לא לקנות את הדירה הזו. אמרתי או לא אמרתי. מי שמע על משפחה עם שרותים אחד. לא אבל אתה הכי חכם. אתה תמיד יודע הכל."
"אמא אני צריכה לשרותים."
"לא עכשיו סיווני."
"אבל אמא אני צריכה עכשיו."
"מה נעשה?"
"תבקשי מהשכן."
"מצויין הוא חייב לנו. בואי סיווני נעלה לשכן."
"אני לא רוצה לשכן. אני רוצה לשרותים."
"בסדר. נלך לשכן."
"לא רוצה. ולא רוצה ולא רוצה."
סיוון! די!" הרעים אלי את קולו. המצב החל לחלחל גם לעצביו. "תעשי מה שאמא אומרת."
סיון התחילה לבכות.
"אתה רואה מה עשית עכשיו." אלי לא יכול לסבול יותר או חוסר האונים שלו רץ אל הדלת הנעולה וחבט בה פעמיים בכל כוחו. "אתה יוצא מכאן עכשיו או שאני פורץ את הדלת."
שקט השתרר. סיוון נעצרה באמצע הבכי ולאחר מספר שניות חידשה אותו ביתר שאת. היא הטיחה את הקוף על הריצפה והחלה קופצת עליו בשתי רגליים. צורחת "לא רוצה. לא אכפת לי. לא רוצה."
עליזה אספה אותה בזרועותיה, פתחה את הדלת ועלתה לשכן. קולות הבכי נבלעו מאחורי הדלת כאשר הטלפון צלצל.
"מורן תשימי עין בבקשה" אמר אלי וניגש לענות לטלפון.
"הלו, היי שלום אסתי."
"טוב תודה."
"לא היא עלתה לשכן."
"לא צריך. באמת שלא צריך. את יודעת איך עליזה מבשלת. אפשר להאכיל גדוד. אז זהו בקשר למחר. חשבנו שאולי נדחה את זה לשבוע הבא או משהו כזה. אני יודע שירמי בא מהצבא. לא. לא קרה כלום. רק בעיה קטנה עם השרותים. לא משהו גדול. לא. לא. לא. כן. שלום משה מה שלומך. לא באמת משה, באמת לא צריך. גם לי יש אינסטלטור טוב. זו לא בעיה לאינסטלטור. לא חשוב משה. עזוב את זה. אני יודע שאתה האח הגדול שלי. כן אני יודע שהבטחת לאמא. למה לעשות מזה עניין? דבר קטן אני בטוח שזה יסתדר. לא. לא נזילה. נו די. ננעל לנו איש זר בשרותים. זהו! עכשיו אתה מרוצה. איש זר אני אומר לך מאיפה שאני אכיר אותו. לא צריך. תעשה לי טובה לא צריך. טוב ביי."
"מורן! תגידי לי את השתגעת."
"אולי ככה הוא יצא."
"ככה את רק תשרפי את המנורה. נו מספיק אמרתי. זה לא טוב לחשמל להדליק ולכבות כל הזמן. את יודעת כמה עולה נורה חדשה?"
"שלום!"
"מה הוא עושה כאן?"
"הוא אומר שהוא יכול לעזור."
אלי לקח את אישתו ביד ולחש לה באוזן. "בשביל מה סיפרת לו בכלל?"
כעת הצטופפו חמישה אנשים במסדרון. "נו, מה אתה אומר?"
"כמה זמן הוא בפנים?"
"מהצהריים." ענתה מורן.
"אני אפתח." אמרה עליזה וניגשה לפתוח את הדלת.
"מושמוש איזה מגניב. מה באמת יש כאן מישהו?"
אלי הביט בעליזה מעל ראשי כולם והיא הניפה את ידיה לצדדים בחוסר אונים. שיתמודד אמרה לעצמה.
"תראו, יש לכם עיתונים ישנים?"
"אני חושבת שעוד לא זרקתי את המוסף מיום שישי."
"בשביל מה אתה צריך עיתונים? חוץ מזה אני עוד לא קראתי אותו."
"ראיתי פעם בדיסקברי איך מבריחים חפרפרות מהמחילות שלהן. מכניסים להן עשן ואז בכדי לא להחנק הן בורחות החוצה ואז תופסים אותן."
"תגיד לי 'דבונה', אתה השתגעת? אתה רוצה לעשות לי פה שריפות."
"אולי הוא בכלל מת."
סיוון התחילה עוד פעם לבכות.
"את אף פעם לא חושבת לפני שאת פותחת את הפה?" הטיחה בה עליזה ולקחה את סיוון שוב בידיה.
"הופסס, סליחה. אבל יכול באמת להיות."
"שמה?" שאל אלי.
"שהוא מת." לחשה החברה של השכן. "יש מקרים כאלה. אתם יודעים. קראתי על אחד שקיבל דום לב באמצע הנהיגה ועשה תאונת שרשרת."
"אתם יודעים. יש משהו בדבריה. מחהא השכן להגן על החברה. אולי היתה לו עצירות וככה מהלחץ פתאום. נו אתם מבינים. הוא נתן לחיצה אחת חזקה והלב שלו."
"אני דווקא חושבת שהיה לו שילשול." אמרה מורן שכל הדיבורים האלה על מוות אצלה בבית קצת הפחידו אותה. מעניין איך מקס יגיב כשישמע מה היה אצלהם. היא תספר ככה לידו שישמע ויסתקרן.
"אולי מספיק כבר עם כל ההפרשות האלה אצלי בבית."
"אני אפתח." אמרה עליזה בהשלמה.
אל תוך המסדרון העמוס נכנסו משה אח של אלי ואישתו אסתי.
"רק זה הי חסר לי." מלמל אלי לעצמו. משה פילס את דרכו עד שהגיע לדלת.
"מה?" שאל
"נו אתה לא רואה?"
"לא יוצא?"
אלי נד בראשו ביאוש.
"אז אנחנו נוציא אותו." קבע משה בפסקנות. "זוזו קצת אחורה בבקשה."
כולם הצטופפו לאחור משאירים מטר פנוי לפני הדלת. סיוון הפסיקה לבכות והלכה להתנחם בחיבוקה של דודה אסתי שלחשה משהו באוזנה. החבטה הראשונה הרעידה את אמות הסיפין. חבטה שניה לא אחרה להגיע אחריה.
"משה! מה אתה עושה?"
"אם הוא לא יוצא אני נכנס אליו."
"תזהר על הכתף שלך." קראה אליו אסתי.
" אתה צריך לרוץ ככה בכל הכוח עם הכתף והלשאר צמוד לדלת. לא לעוף אחורה. אחרת זה לא שווה דבר."
"תפסיק לבלבל לנו את המוח עם הרעיונות שלך. משה מספיק. אתה שובר לי את הדלת. תראה מה עשית כל הטיח נופל."
משה שחוסר הפירגון והכאב בכתף ריפו את ידיו עמד לצד אחיו חוכך בראשו. זה בשפמו וזה בשערותיו.
"אתם רעבים?" ניסתה עליזה את התרופה האולטימטיבית.
"אני קצת. אמר השכן מלמעלה. "את רעבה פושפוש?"
"טיפה."
כך ננתשה הדלת המוגפת למען חויה יהודית מלכדת. מורן חזרה בשקט על עקבותיה וכיבתה את האור.
"אבא, אבא!"
"מה קרה סיווני?"
"אני לא מוצאת את קופי."
"סיוון מתוקה של אבא. עכשיו שלוש לפנות בוקר נמצא את קופי מחר."
"קופי מפחד לבד."
"מה קרה." התרומם משה בבהלה. שניהם הסתדרו בקושי על המזרון הצר שהונח לפני דלת השרותים."
"שקט. אתם תעירו את סיוון." נזפה בהם עליזה מחדר השנה.
"משה. תיהיו בשקט." חיזקה אותה אסתי.
"אבל סיוון פה היא העירה אותנו." ניסה אלי להתגונן.
עליזה יצאה מחדר השינה עם טרנינג ועליו חלוק. "אתה רואה. אמרתי לכם שתעירו אותה."
"משהו חדש?" יצאה גם אסתי מחדר השינה לבושה כמו עליזה.
"מה זאת התלבושת הזאת?" חקר אלי.
"איך אתה מצפה שאני אתלבש לשינה כשיש גבר זר בבית." אסתי הנהנה לחיזוק דבריה.
"מה קורה? הוא הלך?" יצאה מורן מחדרה משפשפת את עיניה.
"תחזרו כולם לישון ועכשיו." התרגז אלי ותלה מבט מבקש תמיכה מאחיו.
שבת בצהריים. מורן חזרה מהצופים. פוגשת את המשפחה המורחבת ליד דלת הכניסה. שולחן האוכל הוזז ממקומו כך שאיפשר צפיה נוחה על דלת השרותים.
"משהו חדש?" חקרה.
"אני מרוקן את אבא שלך." אמר השכן מלמעלה והניח את הקלפים על השולחן.
"זה לא על באמת. אמרת רק גפרורים." רטן אלי ומרט את שפמו.
"מי שאין לו מזל בקלפים יש לו מזל באהבה." אמרה אסתי והניחה יד על גיסתה.
"עוד אורז משה?"
"די אני מפוצץ." נאנח משה.
"אני חושב שיש לי מקום לעוד קצת." אמר השכן מלמעלה. את גם רוצה קושקוש?"
"אתה אכלת מספיק." התרגז אלי.
"די אלי. יש מספיק לכולם." שלחה אליו עליזה מבט רך. מזכירה לו ימים נשכחים.
"סיוון. סיוון תצאי משם."
"מה אכפת לך. תן לילדה לשחק."
"היא לא חייבת לשחק מתחת לשולחן. יש כאן ארבעה חדרים שהיא יכולה לשחק בהם."
"ארבעה חדרים ורק שרותים אחד.", לא פיספסה עליזה את ההזדמנות.
לפתע השתתקו כולם. עליזה עוד אוחזת את הצלחת הריקה של השכן מלמעלה. הוא חדל למנות את הגפרורים שבהם זכה. חברה שלו הפסיקה לשחק בבדל אוזנו. אלי עזב לשניה את שפמו. משה הביט באחיו הצעיר ונדרך כולו. מורן רצה להתחבא מאחורי אמה. רק סיוון המשיכה את מלמוליה אל קופי מתחת לשולחן. רעש המים בניאגרה היה חד וברור גם מבעד לדלת הסגורה. בדממה שהשתררה נשמע בברור הקליק המשחרר את המנעול והדלת נפתחה לאיטה. מאחוריה היתמר אדם גבה קומה ושמן מאוד שהיה עדיין עסוק בסידור בגדיו. בשתי בוהניו החליק לאורך הגומי מעלה ומטה ומשך במעט את מכנסיו כלפי מעלה. כשהיה מרוצה הזדקף, פוגש את שבע זוגות העיניים שהיו נעוצות בו. בחיוך רחב על שפתיו ניגש אל המסובים לשולחן וטפח בידידות לאלי על כתפו.
"באמת. תודה רבה לכם."
ולפני שמישהו הספיק להגיב פתח את הדלת ונעלם לעולמים. החבורה שתקה במשך דקות ארוכות.
ואז אמר אלי. "ראיתם מה זה? אפילו לא רחץ ידיים"
© כל הזכויות שמורות לרונן
