לעולם לא חשבתי שאוכל להקשר כך למישהוא מעודי לא הייתי חובבת אהבות גדולה שכזו,הייתה לי אהבה ,אהבה ראשונה של גיל טיפש עשרה ואני סברתי שזה הכל שזוהיא פסגת אהבותי,שאיפותי מחשבותי..אך סבורה אני שטעיתי כשם שפרצת לחיי כרוח סערה ביום סגרירי שכזה,ביום שבו חשבתי שהכל כבר הרוס ואין סיבה בכלל..
זה היה במועדון היה חושך אני הייתי קצת שתוייה ,הרבה מתוסכלת..כמה טעויות שעשיתי באותו היום שאיני יכולה למנות במספר,אם רק הייתי חושבת פעמים,מתגברת על החופש שהעניק לי האלכוהול ,סברתי לתומי, חשבתי ,על אהבתי הראשונה והכואבת ועד כמה שזה היה קשה ,וכמה זה קשה עכשיו..למרות שלא נותרה בי טיפת אהבה לאדם הזה שחשבתי שהיה כל חיי ,כל מאודי..
ואז פתאום כמו משום מקום הוא הופיע..יכולתי להשבע שהבחנתי בו כבר מקודם אך ,אולי לא הבטתי כראוי הוא היה שם תמיד אך לא הבחנתי והנה הוא מולי ואני רואה אל מול עיני את אהבת חיי.יכולתי להשבע שזו הייתה אהבה ממבט ראשון כעת ידעתי..שיש אמת בדברים הללו בקסמים הללו ,בניסים שכולם מדברים עליהם.
הבטתי בו דקות אחדות עד שגם הוא הבחין בקיומי והביט לעברי בחזרה ,יכולתי להשבע שגם הוא התאהב בי ממבט ראשון מפני שבמבטו היה קסם,אותו הקסם שהיה בעיני כאשר הבטתי בו..
מאז הכל היסטוריה..הנשיקה הראשונה,הפזיזה באותו הלילה שלא יכולנו להתאפק לשמור על הליכים מסודרים,פרצנו גבולות התאהבנו,רקדנו,נסחפנו אך ידעתי איכשהוא,או לפחות חשבתי שישאר לעולמי עולמים למרות שלא הכרתי אותו בכלל,הכרתי את כולו את כל כולו הכרתי
אולי זו הייתה המהירות..כמו רכבת שנוסעת במהירות אדירה עד שמתרסקת בהר ונופלת לתהום או כמו ילד קטן שמתלהב ורץ מהר אך פתאום נופל ופורץ בבכי אדיר.
הכל קרה כל כך מהר ..הפגישה עם ההורים,החברים,הבתים הטלפונים כשהיית בצבא,המחוייבות האדירה הזו אחד לשני ,מחוייבות כל כך גדולה לאדם שאתה בקושי מכיר ואולי בכלל לא..
זה כמו לקחת את הלב שלך,להביא אותו לאדם זר לומר לו "קח,תשמור עליו בשבילי.."אבל הייתי מאושרת,דווקא בגלל ההתמסרות הטוטאלית הזו..דווקא בגלל שבאמצעותו למדתי אהבה אמיתית מהיא..ודוקא בגלל זה היה קשה מנשוא כשעזב אחרי 4 חודשים.
"זה לא את זה אני"תביני קשה לי שם ,הוא אמר לי ..קשה לו בצבא קשה לחזור הביתה כל יום ולדעת שיש לו עוד משימה שקוראים לה אני..קשה לו עם המחוייבות הזו,האהבה שלנו היא פשע ,ככה הוא אמר..אני לא יכל להרשות לעצמי לאהוב ככה מישהוא ,לא עכשיו,.
והמילים שלו חדרו לתוכי כמו סכין,כמו סכין הם חדרו פילחו את נפשי את כל מה שעוד נותר שם הם פילחו.
האיש הזר הזה שהפקדתי בידו את ליבי שלי ,את נפשי,לקח את כל מה שהייתי את כל מה שאני ופילח את ליבי לנגד עיני ,בהמון אהבה ..
כמה שאני בכיתי כמו תינוקת קטנה ,חסרת ישע,חסרת הגנה פגועה,כואבת,מנוצלת..
כך הרגשתי .שום מילה מעודדת,שום הסבר הגיוני לא הצליחו להשכיח את האמת הכואבת,את העובדה שהלך.
לא ראיתי אותו מאז..
והיום אחרי שעברו כמה חודשים אני לומדת..לאט לאט..לאחות את ליבי שברים שברים..שאוספת בדרך ע"י סגירת מעגלי האי וודאות האלה..
החיוכים נעשים יותר כנים ורגעי העצב מתחלפים ברגעי האושר הקטנים הללו..
לאט לאט הסיוטים מתחלפים בחלומות והאמת משתקפת דרך זכוכית לא ברורה שאמריק עם הימים ואגלה..את בבואתי מביטה לעברי ומחייכת בלב שלם.
אך תמיד אזכור אותו.,לנצח,אני יודעת שכך,
לא משום שאוהב אותו..אותו בוודאי אשכח עם הזמן..
אלה משום שכמו זר נכנס אל ליבי,
וכבש את כל מה שהייתי..
על כן נעם לי מאוד..ואהבתי אותו.
