היא הביטה בגופה שמאחוריה, ואז שוב בנערה שעמדה מולה, ואמרה שהכל יכל להיגמר אחרת אילו רק היו פועלות אחרת, והנערה שחשבה שזה הדבר הכי טפשי ומובן מאליו להגיד צחקה, אבל היה זה עוד צחוק אילם, שנשמע אך ורק בתוך ראשה. כי רק בינך לבין עצמך אפשר להודות באמיתות הנוראיות וגם זה לא תמיד, ומוטב היה לה שלא היתה קולטת בכלל שהיתה רוצה להחזיר את הזמן לאחור. כי אין נורא מין החרטה.
האישה ממשיכה למלמל והנערה עוצרת אותה,"מספיק לי במראה הגוף הריק, אין צורך גם במילים הריקות."
"כל המילים מלידתן ריקות " ממשיכה האישה בשלה " זה רק הדובר שבוחר למלא ולפטם אותן."
"גם השומע" מעירה הנערה, "בעיקר השומע" מאשרת האישה.
"אם כך" מגחכת הנערה, הפעם בקול רם " המילים הן לא יותר מאשליה"
"אל תשכחי שהאשליה לפעמים מתגלה כמציאות."
" האשליה הזו התגלתה כמציאת אכזרית ומרה"
"ועדיין היא המציאות." קבעה האישה והשיחה נגמרה, אבל לא באמת, כי דבר אינו נגמר כל עוד זוכרים אותו, ושתיהן עוד יהפכו במילים הריקות וישחזרו אותן במוחן ,לא בהכרח בצורה שבה נאמרו באמת כי הפיטום של המילים הפך כבר להרגל מושרש, ולמרות הדברים שנאמרו לפני רגע, אף אחת מין הנשים לא באמת חושבת שהיא לוקה בו.
אבל בינתיים עוד יש להן עבודה, הגוף המת צריך שיכינו אותו לחיי הנצח או מה שזה לא יהיה ואיך שלא יקראו לזה.
האישה רוחצת את ידיו של המת, אתמול היה זה זקן בן 70 והפעם נער בן 18, מגוון גילאי המתים רק מגלה שהמוות כנראה פיספס את השיעור שבו למדו לספור. כפות ידיו העדינות של הנער, אצבעותיו הארוכות והחינניות, הציפורניים שגזורות בקפידה והכריות הרכות כמו של פסנתרן, מזכירות לאישה את נפשה של הנערה והיא מביטה בה מבט מלא כאב וצער. ההיא מעבירה ספוג רטוב על פניו של המת , תנועות ידיה כמעצבות את פניו מחדש. "אילולא היית מה שהיית" אומרת פתאום הנערה "אולי יכל להיות הבן שלך" ובמקום דמעות על פניו שוב מעבירה את הספוג הרטוב. "אילולא היית מה שהיית" יורה האישה בחזרה "יכל להיות ארוסך". ורק הנער שתק, כי היה מת. ואילולא היה כזה יכל להיות בן וארוס וכל מה שרק היה רוצה. אבל המת אין מי שישמע אותו, לפחות לא בין החיים , גם לא בין החיים שיש להם נגיעה כל כך גורלית לחיים שאחרי, כמו שתי אלה למשל, שעד היום היו פותחות את הדלת למוות או מנקות אחריו, והינה היום הן עושות את שני הדברים. החידוש הזה בעבודה המיגעת לא מוזכר ולא מצויין כלל בשיחותיהן, כי בתפקיד הזה אין הרבה פנאי והקידום בו לא נחשב לדבר חיובי, מה גם שהמוות לא נוהג לקחת ימי מחלה, לכן שתי הנשים כבר עוברות הלאה אבל לא לפני שהן נותנות מבט אחרון במת, חורטות את תוי פניו במקום הכי עמוק בלב. סוג של כבוד אחרון.
הנערה עושה את זה תקופה קצרה או קצרה יחסית כי ביחס לאישה שמלווה אותה אין היא אלא טירונית למרות שבעיניה כל שניה היא נצח וכל גוף מת הוא עולם ומלואו .כן, היא מתחרטת אבל בשקט, מקבלת עליה את הדין, האחריות והאשמה . האישה לעומת זאת היא כל מה שהנערה אף פעם לא תוכל להיות, בעצם רק הגורל בכבודו ובעצמו יכל להפגיש שתי נפשות מנוגדות כאלה אחד עם השניה ועל אף החרטה שממלאת את שתיהן שונות הן . בעוד החרטה של הנערה אילמת החרטה של האישה היא חזקה וצעקנית. כל כך חזקה שלפעמים היא גוברת על זעקת האמהות הבוכות על המת.
כי ככה זה, חוסר הצדק ואי השיוויון תמיד נשמע למרחקים ולמרות שהן באמת יכולות לפרוש מתי שבא להן הן ממשיכות למקום הבא, למת הבא וקצת אחריו לזה שיבוא אחריו, וגם כשימאס כבר, וגם כשלא יהיה מקום בלב מרוב מתים, הן ימשיכו הלאה, כי מישהו צריך לעשות את העבודה, ויום אחד מעל איזו גופה הן כבר לא ירצו להחזיר את הזמן לאחור והחרטה תפרוש כנפיים, תלך לנחות במקום אחר. יום אחד הן יעמדו ויסתכלו וכל המחשבות על איך הן התחילו עם זה בכלל ולמה? יעלמו להן, כי מה שהיה היה ולפעמים רק רוצים שהכל יגמר.כמו הסיפור הזה למשל, לכן הנערה תעלה על שפתיה את השאלה המתבקשת "עד מתי ימשיך כל המוות הזה?" " עד שימשיכו האנשים להיוולד" תענה לה האישה ושנייה אחרי זה הן שוב יהיו בדרך כי המתים עומדים אצלן בתור, תור מהסוג שבו גם הן יעמדו יום אחד.
