***

הדבר הראשון ששמתי לב אליו, הוא האף שלך.
האף המעוגל, חסר הפינות הזה, שגרם לי עיקצוצים בקצות האצבעות.
כשחייכת אלי, השיניים שלך קרצו לי.
ילד קטן מלא שאיפות שכבר זרות לי, אמיתות שלא הכרתי, שעות העברתי את היד שלי לאורך תוי פניך התמימים מבלי להתעייף.
השם שלך, כ"כ התאים, בכל פעם שהעזתי להעלות אותו על שפתי, נפלט לי חיוך בלתי נשלט.
בלילות היינו אוחזים אחד בשני בנואשות, מתוך ידיעה שמי מאיתנו מרפה ואנחנו מתפוררים.
אני שוכבת על הרצפה, אתה רכון מעלי.
כל אי הנוחות הזאת זרה כ"כ לשנינו.
אתה מרים לי ידיים בעדינות, מכין את השטח נזהר שלא לגעת במקומות שכבר אסור.
העיניים שלך משדרות לי כאב שנזנח כבר ממזמן.
מפזר סליחות סתמיות בכל פעם שנוצר בטעות מגע שיכול להתפרש כאינטימי.
גופים מתערבבים, עמוק ככל האפשר, צמוד עד כמה שהטבע נותן לנו, לא משאירים מקום לאוויר.
הלשון שלך, השפתיים, חסרות מנוחה מטיילות על כל מילימטר בגוף שלי.
כל תא בגוף מתמכר אליך, מתמקד בעכשיו, בביחד, לא נותן לשום מחשבה להסתנן ולקלקל את הרגע.
משתדל לא להסתכל לי בעיניים, אתה מנסה לחייך חיוך שלא מצליח אפילו להיות מזויף.
דמעות מתנקזות לי בקצות העיניים והשפה נשוכה.
כשהיא עוברת במקרה, אני רואה אותך מרים מבט מחייך, בזוויות של הפה, נזהר שלא יראו.
ידיים נשלחות, מלטפות גם כשאסור, בודקות גבולות ומושכות אותנו לקצה יכול האיפוק.
עיניים מתלכסנות ברגעים שלא מכילים אף אחד שנמצא בחדר.
שפתיים מרפרפות על קצות האוזן והצוואר, מסתתרות מאחורי היד, שני ילדים שמשחקים בסודות.
"את אוהבת אותי?"
בעוד עשר שנים מעכשיו, אתה תיזום פגישה משותפת.
משפחה קטנה, אישה מוצלחת וילדים שמעריצים אותך.
על כוס יין במטבח, מציגה סימפטיה שלא קיימת בי, אני אספר לאשתך איך כולן היו מאוהבות בך.
היא תתנפח מגאווה ואתה תנסה להראות מובך.
"ואת?" היא תשאל, מחייכת, בלי להבין שאני שברתי את הלב שלך רק שנייה או שתיים לפני שאתה שברת את שלי.
"אני חושב שאנחנו מדברים הכי טוב עם הגוף"
והצורך הזה שלך, לתקן כל דבר שנשבר, יגרור אותך לספר את הסיפור על הפעם ההיא שהיית צריך לבדוק אותי  ואיך כולם צחקו ואמרו שרק חיפשתי סיבות להתפשט לידך. ואני אשלים שכל הבנות קינאו בי.
ונחלוק חיוך אמיתי אחרון, וכשתבין שזה נכון, אתה תחזור אל החיים שלך, ואני אל הלבד שלי.
ואני חושבת שאם רק לא היית כ"כ אתה, הכל היה יכול להיות הרבה יותר פשוט.