אי נוחות קלה עוברת בגופי כשהוא מניח את ידו על שלי. אני מרגישה איך כל פעם שרוכן כלפיי ברוך, הלב שלי דופק חזק ורוצה להפסיק, אז אני מנסה להתחמק באלגנטיות ומשנה תנוחות בכיסא, העיקר שלא ייגע כל כך הרבה.
הוא מתחיל לבאר לי את הסרט וחלקים שנדמה לו שאיני מבינה משום מה... אני מחייכת, ומנסה להתרכז גם בסרט, גם בו וגם באי הנוחות שהצטברה אצלי לנוכח כל החום שמרעיף עליי, העוף המוזר הזה שהכרתי לאחרונה.
יש לי חיבה אליו. באמת. אני לא רגילה לכל החום הזה, אני לא מכירה את זה, ובזמן שהוא שוב מתעקש להחזיק לי את היד אני שוב מרגישה את ההתנגדות שלי בפנים לכל החום הזה. אחד הסרטים המשעממים שראיתי בחיי, ועוד הבמאי החליט שנרוויח כל שקל ששילמנו ובאופן מיותר האריך אותו ליצירה בת שעתיים ויותר.
אני מנצלת את אחד מרגעי השעמום בסרט ונודדת לשנייה במבטי עליו, על העוף המוזר הזה שיושב לידי, רואה איך מחסל בתאווה גלויה את הפופקורן, מרגישה נבוכה מכל הרעש שעושה ליד ארבעת היושבים הבודדים באולם, ומתפללת בתוכי רק שיפסיק עם זה. "תיקחי את זה ממני לפני שאשמין", הוא מחייך חיוך נבוך כזה שמאיר את העיניים שלו, אותו חיוך שאני כל כך אוהבת היום, ואני נושמת בהקלה.
מייד אחר כך, קצת לפני שגמע כוס קולה שלמה (ברעש של ילד בגן...בכל זאת פופקורן זה מלוח), חשבתי לעצמי שהעוף הזה יהיה בעלי.
אני לא באמת חושבת על חתונה מעבר לפנטזיה ילדותית כרגע, אבל אני יודעת שהיצור הזה שיושב לצידי ישנה את חיי, ישנה אותי.
אני זוכרת מתי התחלתי לפחד. יומיים לפני שנסענו לצפון, לצימר הכי קסום ורומנטי שהייתי בו (למעשה הראשון...), אז הגיע הרגע שכל כך חששתי שיגיע.
זה הגיע אחרי חודשיים מקסימים ללא פחדים וחששות. הפחד. דפיקות הלב המואצות בחשש שמשהו רע יקרה. לא האמנתי שפגשתי אותו, את זה שלא משחק משחקים, שלא בוגד, שרוצה רק להעניק לי חום, שרוצה בטובתי, אמיתי.
לא יכולתי להאמין שמישהו כל כך רוצה. רוצה אותי. בילינו שם שלושה ימים, טיילנו, צחקנו, עשינו אהבה (והרבה...), וכל הזמן קונן בתוכי הפחד הזה שמאכל והופך כל דקה של אושר לקושי. "זה הכול בראש שלך", הרהרתי לעצמי שוב ושוב, ונזפתי בעצמי שהפעם לא אהרוס, התחננתי בליבי וגמרתי אומר שלעוף המוזר הזה לא אתן ללכת.
כל פעם מצאתי סיבה להישאר למרות שידעתי שהפחד הזה שקונן בתוכי בסוף ישבור אותי ובהמשך אותו, לא יכולתי להתכחש ללחץ שעבר בגופי בכל פעם שהרגשתי שאנחנו מתקרבים. כל פעם קצת, אבל דווקא אז חיפשתי מקלט. זה מה שאני מכירה וזה מה שאני יודעת עד היום.
עשיתי כמעט הכול כדי שיברח ממני, אפילו תקופה מעט קשה בחיי, בה עברתי הטרדה נשנית של שכן מהבניין שלי, לא הבריחה אותו. גם לא הסיוטים בלילות מהם התעוררתי לא פעם בבכי.
"איך אפשר לברוח מחוזק כזה מול הפנים?" חשבתי לפעמים, "איך נשארים מול כל החוזק הזה"?, כך חשבתי בפעמים האחרות.
כשנפרדנו בפעם הראשונה עמדתי קצת קפואה ונבוכה מול השפתיים הרועדות שלו כשבכה. ברגע הראשון זה הביך אותי לראות את הגבר היציב והגדול הזה רועד, ברגע השני הצטרפתי אליו, בעיקר כי לא יכולתי לסבול את המחשבה שכואב לו, אחר כך בגלל שהתרגשתי, הוא אוהב אותי! (חשבתי כך מחויכת ומבולבלת).
יצאתי מהאוטו בדרמטיות האופיינית שלי (שכמעט ונהרסה כי לא הצלחתי להוציא את השקיות המזוינות מהאוטו מספיק מהר בשביל הדרמה), "את רוצה ללכת לטייל בים"?, הוא שאל ודמעה בהזמנה זלגה על לחיו, החזרתי דמעה, סירבתי להצעה ופניתי לבית שלי. כמה רציתי הביתה. לאמא. היא הבינה ישר.
עד היום נדמה לי שאני רואה כתמים דמיוניים של בכי על הכרית שלי.
אחרי שבוע בו הייתי חולה, חזרתי למשקל הביקיני הרצוי, רצתי אל העוף שלי והחלטתי שהפעם אני נלחמת! כמו שאף אחת לא נלחמה עליו.
בתחושות חזקות לפחות כמו של זינה הלוחמת לפני קרב, ציידתי קודם לכן את עצמי בעידוד מחברותיי היקרות, אחותי בעלה, וכל מי שבעצם כפה עליי דעה, התיפייפתי במספרה עם חברה, ועם הארסנל המתבקש הלכתי אליו. הלכתי לה-י-ל-ח-ם!!!
העוף שלי קיבל אותי בזרועות פתוחות עם הרבה חששות והמון אהבה (אפילו נגע בי בכל הצורות ששכח כנראה שאני אוהבת קודם, אבל פתאום נזכר...). אחרי משא ומתן (שכלל רק את הצד שלי). חזרנו (וכמה פעמים באותו הלילה). אני אוהבת אותו, כך החלטתי באותו יום.
אחר כך הדברים כבר לא היו אותו דבר, במובנים מסוימים טובים יותר, באחרים, פחות.
הבנתי שעליו אני לא מוכנה לוותר, אחכה לו בסבלנות ואעבור איתו ביחד את הפחדים שלי, שכוללים התפוגגות פנטזיה ילדותית מסוימת שציירתי לגבי יחסים, אפנה מקום לפחדים שלו.
נפרדנו שוב, שוב בדרמטיות, (שלי כמובן), שוב בבכי, צל של אותו הבכי ממקודם, חלש יותר.
אני אוהבת אותו, לא זו הבעיה. אנחנו אפילו מתאימים, ואני אפילו מוכנה לחכות, אני כבר שלווה יותר, אין לי כוח יותר לשאוב ממנו כלום.
אם הוא היה יודע כמה נעימה לי נשיקה אבהית ממנו על המצח, או חיבוק חם (אלוף בחיבוקים ובבישול), וכמה נעים לי המגע שלו כשהוא בתוכי. כמה נעים לי שאני מאמינה בו וסומכת עליו.
כמה המגע של ראשו על חזי גורם לי לתחושות רגעיות של אושר אימהי, ומציף אותי באהבה אליו. אני רוצה שיילחם עליי, אני רוצה שיאהב אותי. אני צריכה שיגיד לי שאני יפה.
אני רוצה שיהיה שם בשבילי ושלא ייתן לי ללכת. אני מוכנה להילחם בשביל שילחם עליי.
אני מקבלת אותו כמו שהוא, עכשיו הבנתי. גם עם הבלבולים והפחדים וכל החששות שיש לו בעולם כולו.
יש לי מקום לכל זה. רק שיהיה לו מקום בשבילי.
אני הולכת לישון היום עם הדובי שקנה לי ושעל הקופסה שלו כתוב באנגלית: "אני אוהב אותך".
חושבת לעצמי שאני יודעת את זה, ומוכנה להסתפק כרגע בדובי אילם מפרווה שאומר לי את זה.
אולי הדובי האילם שלי יהפוך אנושי יום אחד ויוכל לדבר...
