פוסט טראומה

אני אומרת "תיגע בי"

למרות שקשה, ולפעמים יש איזו הסתייגות.

במצב שאני, בין שמנה לגדולה,

זה קשה לתרגל מיניות.

אני שונאת את גופי,

את צבעו, צורתו,

את גודלו, את ריחו, המרקם,

וזה לא משנה שאתה ילד יפה,

מתחשב, ורגיש ומושלם.

נרתעת בחושך, חובקת שמיכה,

ולוחשת  "תכבה את האור",

משתדלת למחוק מראשי אנשים,

מתלבשת בכדי לא לזכור.

ידעתי לקרוא לעצמי בשמות עוד לפני שנגעתי באיש

וידעתי לגעת בכל הבנים עוד לפני שידעתי לחצות כביש.

ועכשיו זה מוזר סתם לתת לו לגעת במה שנראה כה אסור

כי הרי מי ירצה למשש ולגעת בגוף ענקי וקעור?

בעין צרה, אסתכל במראה

לא אשאל את עצמי איך ולמה,

זה לא עניין של משגל,

זה עניין של משקל!

הפרעות אכילה הן פוסט-טראומה.