האושר הוא פשע מושלם / רונן
והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה... כל הפעמים שחשבה על המשפט הזה. אולי בגלל זה הלכה ללמוד ספרות באוניברסיטה. גלי אמרה אז שהיא טפשה. לשרוף את הכסף של השחרור. ומה אחר כך? אף פעם לא עצרה לחשוב על מה אחר כך. לוגמת את החיים. שלוקים גדולים ומהירים. לפעמים משתנקת. מעולם לא חשבה שתזכה במנת אושר משלה. לא, לא מעולם. מאז גיל אחת עשרה. אחר כך היה המשפט והמשפחה האומנת והילדים בקיבוץ. לא הילדים הנערים שאיך שהוא גם הם גילו. ישנם כל כך הרבה תנאים מוקדמים בכדי להיות מאושר. תמיד מדובר עליהם. הם חיו... על מנת להיות מאושר, ראשית, צריך להיות בחיים ושיהיה אתך עוד מישהו. מאיפה היא תמצא עוד מישהו. מי ירצה אותה. זה ברור גם שאושר ועושר הולכים ביחד. עושר? בדיחה טובה.
בהתחלה הצדיקה את זה בשביל הלימודים. הכסף נגמר אחרי סימסטר וחצי. היא כבר התרגלה שזה קורה למישהי אחרת. גופה לא היה ברשותה מאז... אולי פעם כשהייתה ממש קטנה. פעם היתה מתוקה ויפה. אחר כך רק יפה. ועכשיו אפילו לא זה. לא עם השחורים האלה מתחת לעיניים והגוף הרזה – שדוף. בסוף השנה השניה עזבה. לא בגלל שהיה קשה או שלא נהנתה מהלימודים. ויסאם התעקש. בכל פעם שויסאם התעקש פחדה שזה יגמר במיון. כמו אז שלא רצתה להפרד מגלי. אבל כמו כל דבר אחר גם לויסאם מצאה הצדקה. יותר נוח ככה ומימלא הגוף שלה לא ברשותה.
לא, היא לא ויתרה על החלום להיות סופרת. להיות זו שתוביל אותם עד לעצם היום הזה. על זה לא ויתרה אבל עכשיו היא צריכה לשלם בעצמה על הסם. כשהעזה להתלונן בפניו שאין לה כסף הוא סובב את הגב ואמר אז תעבדי יותר. את כל פני הגברים שגהרו מעליה היא זוכרת. היא כבר תשתמש בהם בספר שהיא תכתוב. החל מאותם פנים מוכרות כל כך, הראשונות. לא פעם, ניסתה לתהות מתי הם מגיעים אל האושר. כיום היא מאוד מיומנת בכך. איך גוף שגורם לכל כך הרבה אושר לא מאושר בעצמו? מהו מקור האושר? האם האושר זה רק הנאה גופנית? לאחרונה החלה לדמיין את האושר כחום. פשוט חום. כל כך קר לה כל הזמן. פעם דמיינה אותו לעצמה אחרת. האם זה אותו האושר? אולי ישנם כמה סוגים של אושר. אריסטו טעה. לא כל אדם זכאי להגיע לאושר ובודאי שזה לא רק תלוי בנו. הדבר האחרון שחלמה עליו היה שהאושר כרוך בכאבים.
האושר יגיע באביב. יתחיל להיות יותר חם. ריח של פריחה, התחדשות. היא בדיוק תשמע ברדיו את השיר ההוא שהיא אוהבת של יהודית רביץ. הגוף שלה פתאום יהיה קטן מדי מלהכיל את כל מה שהיא מרגישה. היא בטח תצעק. אולי אפילו תצרח. פתאום היא תרצה לשתף את כולם. כמה אפשר להדחיק? היא תחזור שוב לרחבת הריקודים. היא תחבק שוב את הדוב הגדול עם האוזניים החומות. לפני שהיא תבין למה באמת קבלה אותו. בסך הכל הוא רצה שהיא תיהיה מאושרת. כולם רצו. אז למה זה לא מצליח לה? כי 'אושר' זה לא דבר פשוט. לאושר יש תנאים מוקדמים ועכשיו חורף. כבר חמש שנים רק חורף.
פעם כשקראה. זה לא היה כל כך מזמן ובחיים אחרים. פעם הטרידה אותה השאלה הזו. לא נותנת לה מנוחה. אם כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו מה זה אומר על המשפחות שלא מאושרות? האם כולן אומללות באותה הדרך? כעת החזיקה בדעתו של צ'כוב: "אין אנו מאושרים והאושר אינו קיים. אין אנו יכולים אלא לרצות בו." בעוד האתנן התורן מזיע לתוך עיניה חשבה על צ'כוב ועל איך זה שהוא מזיע ולה כל כך קר. לא היה איכפת לו מהבטן התפוחה שלה. גם לויסאם לא. האם ויסאם מאושר? תמיד הוא מוצא פתרונות ותמיד יש לו כסף. לפחות הוא עומד בחלק מהתנאים המוקדמים. בהתחלה הוא כעס אבל אחר כך גילה שיש כאלה שמעדיפים אותה במצבה ואפילו מוכנים לשלם יותר. אבל מה יקרה אחר כך? היא לא תוכל להחזיק בו. איך? ואם הוא זו היא? מה זה משנה בכלל.
אם חשבה שהיא יודעת משהוא על כאב גילתה שיש לה עדיין הרבה מה ללמוד. כל הספרים שקראה לא הכינו אותה לכך. זה אחז אותה בצבת אימתנית מאחור ומבפנים כמו מנסה לקרוע אותה לשניים. "תנשמי!" צעקו עליה. איך אפשר לנשום בכאבים כאלה. כמו שזה התחיל זה גם הפסיק – בפתאומיות. מותיר אותה מתנשמת בכבדות. בזהירות. מפחדת מהרגע שזה יתחיל שוב. בהפוגות שהלכו והתקצרו לא הרפתה ממנה התובנה הזו של הכאב. כמו משהו שנדבק לך לנעל ואת לא מצליחה להפטר ממנו. אולי גם האושר שהיא קראה עליו אינו כמו זה שבחיים האמיתיים. אולי היא היתה מאושרת ובכלל לא ידעה את זה? אולי... ושוב נקרע האויר מריאותיה. הפעם חשה שמשהו ניקרע. פקע בתוכה. "תלחצי חזק!" צעקו ליד אוזנה. שיפסיקו לצעוק – חשבה.
"מספיק!" היא שמעה אישה צורחת. "די, די, מספיק עם זה."
ריקה. כבר הרבה זמן שהיא ריקה. אבל עכשיו הבטוי הזה קיבל משמעות חדשה. אפילו קצת נעימה. הרופא הגביה אותה. היא ידעה שזאת היא לפני שהוא אמר לה. לקחו אותה לרגע וניקו אותה מכל הדם ושרידי השלייה ואז היא התחילה לבכות. מהרגע הזה הכי חששה. פחדה שהיא תתקשר, שיהיה לה קשה להפרד ממנה. העובדת הסוציאלית הסבירה לה את התהליך. אבל גם עכשיו זה לא היה כמו בספרים. היא לא חשה דבר כלפי היצור הסגול עם השיער השחור. גם לא כשהתפעלו ממשקלה ומאורך שערותיה. "זה ינשור" אמרה מישהיא משמאלה והיא גילתה שלא ממש איכפת לה כי היא לא תראה את זה. הרופא הביט לרגע במילדת שהחזירה לו מבט ואז הוא הניח אותה בחיקה. מופתעת לא ידעה בדיוק מה לעשות אז היא שלחה אצבע חוששת לגעת ואז כף יד זעירה תפסה את אצבעה. מרתקת את האצבע אליה. היתה עוצמה ביד הזעירה. עוצמה שהפתיעה אותה. הראש הזעיר נח על השד הערום. היא הגישה את הפיטמה לשפתים הזעירות שמיד נצמדו אליה ברפלקס יניקה. התחושה שלה, נחה על חזה הערום, היתה שונה. היא חיפשה בעיניה את הצוות הרפואי אבל הם עברו לחדר אחר. בהתחלה המילים כמו חששו לצאת החוצה. חלודות מחוסר שימוש. מאובקות ומלאות בקורי עכביש שניסו לחסום את גרונה. אבל המנגינה אחזה בהן ושיחררה אותן לחופשי. לאט אבל בביטחה קולה התיצב והתגבר. חוזר שוב ושוב על הפזמון החוזר שנלחש לתוך אוזנה של התינוקת היונקת שאחזה באצבעה.
"הם רקדו את עצמם לעצמם
כמו היו לבדם בעולם
הקלפים הטובים בידם
כל הלילה
על רחבת הריקודים
רחבת הריקודים
האושר הוא
האושר הוא
האושר הוא הפשע המושלם."
היא בכלל לא שמה לב שנהיה לה חם והיא מזיעה קצת.
© כל הזכויות שמורות לרונן
"רחבת הריקודים" – מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן : יהודית רביץ
