פיתוי חלק ד'

פנחס נעל את דלת המשרד והתכונן להיכנס אל המעלית, קול נעלם הורה לו להסתתר בחדר המדרגות, וכך עשה.

דרך חריץ קטן שבין הדלת למשקוף ראה שני גברים גברתנים יוצאים מן המעלית ועומדים מול דלת משרדו, השניים לחשו זה לזה, בידו של אחד מהם היה אקדח עם משתיק קול.

בידו של השני היה צרור מפתחות גדול והוא היה עסוק בפריצת הדלת. זה הספיק לו די והותר.

פנחס ירד בשקט ובחופזה במדרגות כשבכל קומה הוא מציץ החוצה אל עבר דלת המעלית.

כשהגיע לקומת הכניסה התנשם בכבדות מן המאמץ הגדול שעשה, הוא חצה את הכביש ונכנס אל המסעדה שממול כשהוא מתיישב מול החלון הצופה אל הבניין שממנו יצא.

לאחר דקות אחדות של צפייה הבחין בשני הגברים היוצאים ממנו. מכונית ספורט אדומה נעצרה לידם בחריקת בלמים והשניים נבלעו בתוכה כשהיא דוהרת במהירות ונעלמת במעלה הרחוב.

פנחס הבחין היטב בנהג שישב לצד ההגה, היה זה בני.

"תזמין משהו?" נשמע לפתע קול מאחורי גבו.

פנחס הפנה מבטו וחייך אל המלצרית הצעירה שעמדה שם מצפה להזמנתו.

"אולי זה לא עסקי...שמתי לב שאתה מסתכל על המכונית...זו שעמדה בחוץ." אמרה בפנים רציניות.

פנחס ניסה להתחמק אך בסוף התחרט ושאל:" את מכירה את בעל המכונית?"

"כן..." ענתה לו בלחש והמשיכה." זה גילי קופטש...הוא.."

פנחס קטע את דבריה:"זה ממשפחת הפשע?" שאל.

"כן! כן!" הנהנה בראשה.

"ולי אמרו שקוראים לו בני" הרהר בקול.

"תזהר ממנו, הוא חלאת אדם." אמרה ודילגה לעבר שולחן אחר.

פנחס התרומם על רגליו ועמד לצאת מן המסעדה כשלפתע שמע קול פיצוץ שהחריד את הסביבה. עשן היתמר מחלונות משרדו.

חלפו שניות מעטות ועשרות ניידות משטרה חסמו את הרחוב כולו, כשהסירנות מחרישות אוזניים.

"הנבל הזה.." שמע את המלצרית לוחשת באוזנו כשהיא מביטה אל עבר הבניין הבוער.

"זה הבניין שלי...המשרד שלי שם." אמר פנחס כשהוא מתיישב על אחד הכיסאות.

"קח..תשתה" אמרה שוב כשהיא מניחה על השולחן שמולו כוס מים.

"תודה לך!" אמר כשהוא לוגם את הכוס בצימאון.

שני שוטרים נכנסו מבעד לדלת המסעדה והחלו שואלים את מעט האנשים שהיו באותה עת אם ראו משהו.

כשהגיעו אל פנחס ושאלו, השיב להם שזה הבניין שלו ושלא ידוע לו מה קרה.

אחד השוטרים הורה לו לגשת איתו אל אחת מניידות המשטרה שחנו לא הרחק משם.

פנחס צעד בעקבות אותו שוטר, ושוב אותו קול מסתורי אמר לו שיזהר.

הוא ניצל את אחד הרגעים שאותו שוטר ניגש אל אחת השוטרות , בצעדים מהירים התרחק מן המקום, מסתתר בתוך אחד הבניינים הסמוכים.

"...מה אני יכול לעשות גילי? אני לא אשם...בבקשה תאמין לי...הוא ברח ממני." שמע פנחס את אותו השוטר כשהוא משוחח בטלפון.

"כולכם מושחתים." אמר פנחס לעצמו בכעס, וכשראה שהשוטר התרחק יצא ממחבואו ובזהירות התרחק מן המקום.

הלילה החל יורד ופנסי הרחוב החלו להידלק, רוח קרה החלה מנשבת.

בעודו פוסע על אחת המדרכות תוהה בלבו מה לעשות היכן להעביר את הלילה, דירתו ששכנה באותו בניין נשרפה לבטח, והפחד מגילי העביר בו צמרמורת.

עצרה לידו מכונית כחולה בחריקת בלמים, פנחס נחרד ועמד לברוח כשקול נשי קרה לו לעצור.

הייתה זו אותה מלצרית חמודה מהמסעדה שבה ישב.

"בוא תעלה!" התחננה בקולה העדין.

פנחס בחן את המכונית בחשדנות וכשראה מרחוק ניידת מתקרבת ניכנס אל המכונית במהירות.

"אני מצטערת על מה שקרה." אמרה בעצב.

פנחס ישב ושתק כשעיניו תקועות במראה הצדדית, הניידת חלפה על פניהם, הוא הביט בשוטר שישב שם כשהוא משוחח אם שוטרת צעירה.

"לאן את נוסעת?" שאל כשהוא מצית לו סיגריה.

"תגור אצלי כמה ימים עד שתסתדר!" אמרה בקול מצווה והמשיכה:"אני יודעת שהמשרד והדירה שלך נשרפו..."

"למה את עושה את זה?" פנה אליה ברצינות כשהוא משליך את בדל הסיגריה מן החלון.

"סיפור ארוך...סיפור ארוך.." אמרה בעצב ולא פירשה.