חזרה ליצירות
סיפורים

אינדיגו

תום | (06/03/2008 19:33) | 59 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
אני מתעוררת בבוקר עם רגשות אשם שבמצב רגיל, היו מכלים אותי.
מתרוצצת בין החדרים, מקרצפת את הבית, שוטפת כלים, מטאטאה את הרצפה ומכבסת בגדים בכיור.
מסדרת, מעלימה ראיות ואז עוברת לקרצוף העצמי.
משפשפת את העור עד שמרגישה את הכאב, מים רותחים, שמפו.
אני סותמת את החור של האמבטיה בפקק, ממלאה את המים עד הסוף, מוסיפה קצת סבון, ומטביעה את עצמי בפנים.
העולם מתמוסס כשהאוזניים שלי מתמלאות בקצף, אני מתפתה לפתוח את הפה, לנשום פנימה את הווניל, שייכנס לתוך הריאות ואז אולי אני אריח ככה גם מבפנים.
כשהמים כבר קרים מדי, אני יוצאת החוצה, לא עוטפת את עצמי במגבת, נותנת לעור לטפטף על הרצפה בזמן שאני בוחנת את הסימנים החדשים שצובעים את הפנים שלי.
כחול אינדיגו – זה הצבע של ההילה שלי – לכל צבע יש משמעות, וצבע ההילה משתנה בהתאם לאישיות שלנו ומה שאנחנו חווים ומרגישים, ככה הסבירו לי פעם – ואצלי, ההילה שלי לא משתנה, אולי כי ככה היא מרגישה תמיד.
רגועה מהטקס אני יוצאת לעשן, במרפסת, בתחתונים בלבד, למי אכפת השכנים.
אני עוצמת את העיניים, מנסה לא להסתכל על הרגלים והעור שלי, ששינה מרקם ומזדהה עם ההילה הכחולה שלי פתאום.

תגובות

חזרה ליצירות