אותיות האו"י \ רונה נבון
"שתיקה. ששתיקה. שתתתתיקה. את מכירה את המושג הזה? שתיקקקה?"
"מה קורה לך אמא , שתי את הקפה שלך ושבי כבר בשקט!"
"לא בא לי, בא לי שתתתיק ק ק ק ה. את בכלל יודעת מה זה שתיקקקקההה עם מלא קופי"ם, וה"א נחה בסוף. את יודעת? את בכלל מבינה מה זה ה"א נחה? מה את מבינה? את מבינה את הנקודה בסוף משפט?"
"אמא בחייך, זה לא הזמן ובטח לא המקום לשיחות האלה: שטות של אפאחד שלך, כולם פה שומעים אותך שבי כבר בשקט ותסתמי!"
"לא בא לי לסתום, מה תעשי לי? בא לי לדבר על סופי משפטים, והפסיקים שבאמצע. ועל כל השמות האלה מסביב, השנים שנמצאות פה מכל עבר. וכל התאריכים האלה, אוףףףף כמה עומס בעיניים, אותיות ומספרים ועלים יבשים מקומטים זקנים עייפים דהויים מעומעמים עצובים, שלא לומר נבולים. כמה זקנה יש פה, אפילו הצעירים פה לקו בזקנה. מה לנו ולכל עייפות החומר הזאת?"
גליה משכנעת את שריריה להזדקף ולהושיב את רוחק'ה בכח.
האחרונה לא הניחה לגליה למרוד בה ושינסה את שלל המוטיבציות של גופה לא להשיב אותה ריקם.
"שבי כבר אמא, תעשי טובה לרעש, ותשתקי. כולם ישנים פה את לא רואה? את מפריעה לחלומות שלהם. הם זזים עכשיו בשקט בתוך העיניים".
"בבארות של העיניים, התכוונת לומר, בבתים של האישונים והקרנית, והלובן שמסמיק בסוף ימיו.איזה ישנים? נראה לך שאפשר לישון במקום הזה?"
"הם ישנים פה כבר כמה שנים, גם הגבר שלך ישן פה שכחת? כבר שנה הוא שומע רק שקט, ודממות"
"ואנחות רווחה וכאב, ודמעות, גרונות ניחרים, וציוצי צער, וידיים שמלטפות ברעש גדול, ושריטות עדינות, כאילו בשקט רק בכאילו. צער שמתחפש ל " הכל בסדר" המפורסם הזה של כולם.
תהלוכות האנינות טעם, בטורים מאורגנים, שלא יתבלגן פה, אף אחד לא מעז להגביה את העיניים שלו מעל למרצפות החצץ שנהיו למוסיקת רקע בעל כרחן. כמו שאסור להסתכל על עיוורים וצולעים או על אלו בכסא גלגלים, או כמו על ילדה שנשרפו לה חצי פנים, ונכה צה"ל בלי שתי ידיים, עם ברזלים שהשחילו לו בִּמקום, כי זה לא נעים. מה הם לא מסתכלים, ממי הם מתביישים תמיד כל תהלוכות הצער האלה זה הרי הבית השני שלנו. שלהם. של כל מי שיש לו חבר, או בן משפחה שגר פה. לא, ממש לא. מה פתאום. הפעם דיברתי שטות. אוי ואבוי איזו שטות. מה פתאום. זה הבית השני של כווווווווולם. שלי, שלך, ושל אותו תינוק שבוכה עכשיו, את שומעת? הנה הוא צורח עכשיו, לבוש בדם של אמא שלו, מקבל שטי סטירות בטוסיק הנבער שלו. כן, גם של זה שעכשיו בצעו ממנו את חבל הטבור, נשטף בברז של בית החולים, והנה אמא תופסת אותו בשתי ידיה כמו צופה במיצג אמנותי נדיר של לפני 900 מיליון שנה במוזיאון הלובר, כן עוד לפני שיש לו בית ראשון יש לו כבר בית שני. לכל בני האדם, גם האומללים ביותר, ההומלסים, המגורשים הפליטים, חסרי הבית, המוכים, כל מי שאין לו איפה להניח את הגוף בלילה, יכול להיות רגוע שתמיד יש בית שני לחזור אליו. פה. ממש איפה שאנחנו עומדות. אז מְמָממהה? מממממממממממממה? ממה? אה? אולי את תסבירי לי? ממָה כולם מתביישים כשהם מורידים את העיניים כאילו שמישהו רואה אותם פה ממטר. את הנשים עם חצאיות המיני שבאות לבקר עם כובעי השוליים השחורים, אני עוד יכולה להבין, כי אפשר לראות מ-3 מטר מתחת לאדמה טוב טוב מה יש להן מתחת לרגליים. אבל האחרים. ממה הם כל כך מתביישים, מנומסים כאלה שקטים, שלא ירגישו בקיומם. גם ככה אף אחד פה לא מרגיש בקיומם.
"כוס קפה חמישית כבר ונלך. נראה לי שמיצית פה את עצמך."
"את לא רוצה להפרד מאבא שלך? להגיד לו יפה שלום?"
"כתבתי לו מכתב, אני מקווה שהוא יקרא אותו בזמנו הפנוי. קשה לי לדבר אליו פנים אל פנים, או פנים אל אבן. התחפושת הזו שלו, עדיין לא הבנתי למה הוא התחפש."
"הוא תמיד הייה עושה שטויות האבא הזה שלך. כל לילה הייה מתחפש למשהו אחר אפפעם לא הייתי מזהה אותו. הנה את רואה? "
"מה? את מה אני רואה? "
"את ההא' הזאת."
"איזו הא' אמא?"
" ההיא שנחה, עכשיו היא התעוררה. בדיוק במילה הזו. מזהה, לזהות, יזהו, כל ההאי"ים האלה קמו לתחייה, דווקא פה בבית המת הזה. "
רוחק'ה, פתחה את תרמוס הקפה, מבקשת מגליה בשקט מדאיג למזוג לה עוד כוס של קפה, אל תוך המכסה הספלוני. מתבוננת בספל הפלסטיק, מסובבת אותו על כל הפרופילים, ממששת בעיון את המרקם, והצבע הלבן, אגודלה מתלטפת על ידית האחיזה, מחייכת, צובטת בשיניה הקדמיות העליונות את שפתה התחתונה, בצחוק זוויות. נושכת את קצה הלשון של עצמה ומתכוונת לכל לעיסת השפה המדודה הזו, שנעשתה בכוונת תחילה אמביציוזית. קורט דם, הגיח על בדל הלשון, קינחה אותו בשפתה העליונה, לאחר מכן בתחתונה, לבסוף בפינות השפתיים, המתארכות תמיד בצחוקה המתפקע והעצום.
גליה פוקחת את ריאותיה לנשימות אקסטרה לארג', בניסיון להרגיע את עיניה מהבלתי צפוי של רוחק'ה. רוחק'ה צפתה בספל הלבן המושט על ידה לעבר דיוקנה הצבעוני, טיפסה איתו אל אפה שלה, עוד 2 ס"מ, אל הפסוקת שבין הגבות, עוד קצת, אל פסגת מצחה, עוד 21.5 וחצי ס"מ צפונית מערבית לאבן הראשה שלה עצמה. עם טפטופי הגשם האנמיים, הסתרג לו מטר חום, כהה, מהבּיל, עשוי גרגירים מרים, בייחוד לצוחָקים הגדולים, או לבוכים העצומים, שיפהקו ללגום בשוגג את הגשם הזה. כמה יֵמר בפיהם, של המתפקעים מהעצב, ושל אלה המופקעים ממנו. פה בפה של כוווווולם, לא משנה מה אוכלים, הכל אותו טעם. שמואל רוזניק 1952-2005, 20\09\1952 א' בתשרי, התשי"ג, שבת קודש, עד 24/04/2005, ט"ו ניסן התשס"ה, ערב פסח. קושט בניחוח קולומביאני של פולים טחונים, בריח הזה שלא נפרד ממנו גם במותו.
"מה עכשיו את עושה? למה את כל הזמן צריכה להיות משוגעת כזו. חייבת תמיד להיות משוגעת. את אוהבת להיות משוגעת. לשחק אותה מול כולם מופרעת, עם חוקי קיום אחרים, לפנים משורת הדין. למה?, פעם אחת אולי תעני לי כבר למה?"
"מה זאת אומרת למה?! אני דואגת לאבא שלך שלא יתגעגע לריח הגוף שלי שהוא כל כך אהב, לארומה המצחינה מהפה שלי, לריח החד של הבוקר הצהריים והלילה. כשהוא הייה משוחח איתי בטלפון הוא הייה מתלונן על זה ומתגעגע בד בבד. ב-15:00 אחה"צ הוא כבר רצה לחזור הבייתה לגיחת הרחה קטנה, של הפה הזה שלי. איך הוא נרדם כל לילה בלי הניחוח המר הזה ,כבר שלוש שנים, אני עדיין לא יודעת. אז הבאתי תרמוס קטן שיהייה לסופשבוע הקרוב לפחות. ועיסיתי לו את הבית הזה, בריח שיידבק כמה ימים למותו."
רוחק'ה הוציאה מתרמיל הספורט שלה, תרמוס קטן, מעוטר בהקדשה: "לשמואל של עצמו, שאהב את ריח הפה של רוחקה,
שגם הייתה של עצמו, אפילו לא של עצמה, רק שלו, ולא של אף אחד אחר מלבדו, גם לא מלבדה."
"אז תגידי.....מממ, אה.., אממ, אהההה, אה איממא, לְמה אבא הייה מתחפש בלילות?"
רוחק'ה אהבה לדבר על הפורים הפרטי של בעלה. כך השתקף לפחות מהדיאלוג ששעשע אותה בנושא עם גליה. רוחק'ה השתייכה למשועשעים הגדולים, היא לא ידעה אם לומר על עצמה צוחקת גדולה, סייגה עצמה תמיד למשועשעים, מהבג"צ הזה של הגורל.
בהתפקעות הצחוק הגרוטסקית שלה, השחילה רוחק'ה את המשפט הבא:" הוא התחפש כל כך נהדר בלילות, שגם את לא היית מזהה את האבא שלך.
אף אחד לא הייה מזהה אותו, בטח שלא האמא שלו והאבא שלו, ואחותו הקטנה, אולי אחותו הקטנה דווקא כן. היא דווקא נורא הזדהתה עם השדיים שלי משום מה, במיוחד בחלקים שצבע הגוף שונה קצת. תמיד שהיינו מחליפות בגדים בתאי הלבשה של הבריכה, היא הייתה מלטפת לי את הכתם בחמוקיים, ועושה השוואות עם שלה. היא נורא אהבה לדבר כל הזמן על הייחודיות האלה של הכתמים ושלאף אחת מהחברות שלה אין צבעים יפים כאלה בגוף, ושזה מאז שהיא ילדה. ושזה כאב לה כמו שני הקעקועים שיש לה בגב התחתון ומתחת לציצי, אבל היא לא זוכרת איך זה קרה לה, אבל היא מקבלת את הגוף שלה כמו שהוא. כל הזמן הייתה מחליפה איתי חוויות, תמיד שאלה אם אני מתביישת ואם עוד גברים ראו את החלקים הנדירים האלה בגוף שלי חוץ מאח שלה? ואם זה משך אותם? היא כל הזמן הייתה מספרת שהיא השיגה הרבה מאוד גברים בזכות הכתמים המיוחדים האלה. ממש כל לילה היא השיגה או שהשיגו אותה, היא ממש מודה לכתמים האלה שהם לא נעלמים לה או בורחים ממנה כבר כל כך הרבה שנים. היא תמיד הייתה מספרת שזה הדבר הכי נאמן שהייה לה בחיים, הכתם הזה. "בכלל כתמים הם עבדים נאמנים" היא נהגה להזכיר בכל פעם שהיינו נפגשות."
נהניתי לשמוע את השיחות האלה של רוחק'ה, עם עצמה ועם הבת שלה ושוב קצת בשקט עם עצמה.
שם היו מסתיימים המונולוגים שלה. מרגע סיבוב המנעול הראשון של ביתה, גם רוח'קה הייתה מתחפשת. לשתיקה.
ככה בה"א נחה.
