בהשראת משפט הפתיחה של RAIN - סיוט מאויר

היא הביטה בגופה שמאחוריה, ואז שוב בנערה שעמדה מולה, ואמרה:

"זהו מחיר החופש."

היא ניגבה ביסודיות את אקדחה הזעיר על שולי מעילה והניחה אותו בכך ידה של אישה השרועה

לרגליה.

לשבריר שניה הוא האיר את שלושת הנשים בהבזק פלאש אדיר, כמנציח תמונה למזכרת.

מבול הכה באדמה הצמאה כמנסה למחוק את אשר אירע כאן.

אחיות נסו אל מכוניתן והחשכה פרשה לקראתן את זרועותיה, מבטיחה לשמור את סודן.

הנערה שכבה במושב אחורי, מחוסה כליל במעילה של קארין.

"אני חייבת מנה", היללה, נוקשת בשיניה וגופה מתפתל בעוויתות.

"עוד מעט תקבלי", סיננה קארין, "עוד מעט".

מכוניתן צללה לחניה תת קרקעית.

מעלית הטיסה אותן אל קומה השמינית,  לדירתן השכורה.

קארין דחפה את נועה למקלחון ופתחה את המים הקרים. נערה לא העיזה להוציא הגה. היא הכירה היטב את מזגה הפרוע של אחותה הגדולה.

"את עוד רוצה את המנה שלך, יקירתי", שאלה קארין ברשעות.

"אני לא רוצה כלום, רק תני לי לצאת מכאן", התחננה.

"זו הייתה המנה האחרונה בחייך, ברור", לחשה לאוזנה קארין, סוגרת את המים.

"תעיפי מעצמך את בגדי הזונה שלך. שימי חלוק וקדימה, לחדרך. את מתיישבת ליד השולחן ומתחילה

לשפוך את כל החרא של חייך על דפי הדפדפת שהכנתי לך. ואת לא יוצאת משם עד שתסיימי, כולל תאור

מפורט של התאבדותה של אמה'לה היום. ברור?"

נועה חלפה לפניה כרוח, נבלעת בירכתי חדרה.

קארין נעלה אחריה את הדלת והלכה למטבח להכין להן קפה.

דממה השתררה בדירתן הקטנה.

היא נטלה דפדפת שהכינה לעצמה מראש ועוד לפני שהמים רתחו, מילים החלו להצטופף על הדף,

דוחפות אחת את משניה, מתחברות למשפטים מתוחים כחצים: שורות, שורות של זיכרונות שלא העזה לחלוק עד כה עם איש.

כשנגמר לה הדף, ניגשה אל דלת חדרה של אחותה ובקולה הצרוד והנרגש ירתה באוויר לוהט:

"תשחילי את הדף שלך מתחת לדלת ותקבלי את שלי".

צליל לא נשמע מעברה השני של הדלת. אך כעבור מספר דקות מורטות עצבים היא הבחינה בדף המזדחל לו מתחת לדלת. היא נטלה אותו במהירות ומיד השחילה את סיפורה.

דף קמוט צרב את עורה.

ציורים משונים ומבולבלים עלו אחד על השני.

באמצע דף צוירה אישה שהזכירה את אימן: פה ענק, שפתיים משוחות באדום-דם ושוט בידיה.

היא שלטה על קולז' אברי מין שצוירו בבוטות. ובפינה שמאלית תחתונה, חרוטה בחום, ילדה זעירה ערומה, מושיטה לעברה את זרועותיה.

כל אימת שהתבוננה בבליל-ציור שמעה יללותיה של נועה, הקוראת אשר כתבה קארין בווידויה.

ציוריה של נועה היוו איור מושלם לווידויה של אחותה הגדולה.

בסערת רגשות פתחה קארין את הדלת ואחותה נדחקה, רועדת אל חיקה.

הן עמדו כך מחובקות זמן רב, בוכות חרש את חייהן.

לפתע נהדפה שוב אל חדרה ושוב ננעלה הדלת.

"תמשיכי. לא תצאי מכאן עד שלא תסיימי", הפטירה קארין.

כך ישבו אחיות לאור הנרות על הרצפה הקרה משני צדי הדלת, כלואות בזיכרונותיהן, עד שהשחר הפציע, זו משחילה את ציוריה וזו, את סיפוריה בצוהר הגילוי האפל.

שתי ערמות זוועה נערמו לעדות מצמררת נגד אם שהפכה את בנותיה הרכות לשפחות מין, גובה הון עתק עבור שרותיהן.

צלילו של פעמון דלת הכניסה קרעה את השקט השברירי.

קול עמוק בישר:

"משטרה, נא לפתוח".