דודה מרטה אומרת שיש לי משפחה מכובדת.
אישה נמוכת קומה, עגלגלה, מתחנחנת עם זרים וגסת רוח עם בעלה, שהוא גם אבי, היא האימא שלי.
ואבא שלי הוא שתקן כנוע, צנום, ובעיקר אפור. הוא לא אוהב אנשים. יותר נכון הוא פשוט אלרגי אליהם.
כי מדוע הוא נהייה אדום, אדום כשהוא שומע שיבואו אלינו אורחים.
והוא בטח ובטח היה רוצה לחנוק את אישתו, שהיא גם אימא שלי, האישה הזרה הזאת, שמתחנחנת עם כולם, חוץ ממנו.
אבל נראה לי הוא פוחד ממנה יותר ממלאך המוות עצמו.
בעצם היא מלאך המוות שלו.
בשקט, בשקט, עמוק שם בפנים היא הרגה אותו כבר מזמן.
כי אז מדוע הוא כל כך חסר צבע?
אני בטוח שפעם, מזמן, אבי היה איש אחר. לא יכול להיות שלא. כי איך הם בכלל נהיו בעל ואישה, הוא ואימא שלי?
ומי אני?
אני סתם משהו לא כל כך טוב שקרה להם. והם פשוט סובלים אותי. בעצם הם בקושי סובלים אותי.
כי מדוע את הכלבה שלנו המכוערת והצווחנית הם מלטפים ומפנקים ואפילו לא כועסים כשהיא קורעת לגזרים את נעלי הבית שלהם? ואותי אף פעם לא מחבקים? אני אפילו לא מכסח נעלי בית.
אני ילד שובב, כמו שמכנה אותי דודה מרטה. היא אומרת שכל הילדים הגאונים הם שובבים ומרגיזים.
והיא אומרת שאני אהיה פרופסור באוניברסיטה עם ראש קרימינלי שלי. וזה נורמלי להרביץ לילדים שמרביצים לילד היא אומרת. והיא מבטיחה לקחת אותי עוד שנה לחוג קראטה שאדע להרביץ נכון.
מדוע דודה מרטה היא לא אימא שלי?
יש לה ריח ניפלא, נקי כזה, כמו של פרחי בר. והיא דקת גזרה ויפה כל כך.
ואני כל כך אוהב את החיבוק שלה, ענוג ורך כשאני מתחפר בשקע שבין שדיה החמימים.
והיא מרשה לי, כי אני סך הכל ילד ואין בכך שום דבר רע.
פעם שמעתי את דודה מרטה רבה עם אימא, שהיא אחותה הבכורה ואומרת לה שילד זקוק לחום, לחיבוק, לתשומת לב.
כי אם חסר לו מכל אילה הוא מתחיל לעשות בעיות, כדי לזכות בהם בכל דרך אפשרית.
אימא צחקה לה צחוק מרושע, כמו מכשפה שבאגדות שדודה מרטה מקריאה לי ואמרה לה שאני לא צריך כלום, כי היא ואבא הורישו לי גנים מצוינים וזה מה שקובע.
התפקעתי מסקרנות. ארבתי לדודה מרטה בפינה וכשיצאה מהבית שלנו שאלתי אותה מה זה גנים וכמה זה שווה בכסף.
היא נתנה בי מבט ארוך, אימצה אותי לחיקה ולחשה לאוזניי: "אתה לא צריך לדאוג, חתלתול, אני אוהבת אותך מאוד".
אני בכלל לא רוצה את החיבוק של אימא ואבא, כי אף פעם לא טעמתי אותו ואם יש לו את החום של אימא והצבע של אבא אז הם יכולים להמשיך לחבק בו את האנשים הזרים והמוזרים שאימא מזמינה אותם הביתה בערבי שבת ואני מתפלל בשקט שדודה מרטה לעולם לא תתחתן, כי אחרת החיבוק שלי היא תיתן לבעלה וזה אסור שיקרה.
אני רק בן חמש וחצי וזה לפעמים משעמם להיות ילד. וכשנורא, נורא משעמם לי להיות ילד אני חומק מהבית בלילות לרחוב ובלילה אפשר לראות שם מבוגרים עושים דברים שרואים בסרטים שאימא בוכה מהם.
ובפינות נידחות של הפארק העירוני אפשר לראות אפילו דברים שמבוגרים עושים אחד לשני כמו בעיתונים שאבא מחביא במעלה הגג מאימא שלי.
אבא ואימא אף פעם לא עושים משהו כזה אחד לשני, תסמכו עלי, אני יודע.
הם ישנים בחדרים נפרדים.
אם המבוגרים עושים אחד לשני דברים כאילה וכל כך הרבה זמן, זה כנראה מאוד, מאוד כייף.
אבל גם זה כבר משעמם אותי.
אז אני מנסה ללמוד לקרוא ספרים, אבל האותיות מתבלבלות לי ואני לא מזהה במילים שמתחברות לי מילים מוכרות.
ואז אני מבקש מדודה מרטה שתקריא לי את המילים. ויוצא לה שונה, יוצא לה בסדר.
ואז היא מלטפת את ידי ולוקחת אותי למומחה.
ובפעם ראשונה אני שומע מילה "דיסלקטי". וזה מילה נורא מצחיקה. אבל רק אותי היא מצחיקה.
אימא ואבא שלי מפחדים ממנה ונדמה לי שאימא הופכת להיות מזה עוד יותר קרה ואבא עוד יותר אפור.
סירבתי לבוא לטיפולים אצל מומחה ודודה מרטה קנתה לי מכשיר זעיר שקראה לו "אוזן אלקטרונית".
כמעט לא הרגשתי אותו, אבל שמתי לב שהוא מסדר לי את הראש וכשדודה מרטה מקריאה לי סיפור אני כבר לא קופץ כאילו יש לי סיכות בטוסיק, אלה מקשיב לה ברציפות שלוש דקות שלמות, שזה המון.
וגם כשהיא נותנת לי לקרוא את אותו הסיפור שקראה לפני רגע, האותיות קופצות בו ומתהפכות לי לאט יותר ואני יכול לזהות אות נכונה עד לפני שהיא מתחפשת לי לאות אחרת. זה כמו להיות צייד. ואני שד קטן, כמו שדודה מרטה לפעמים קוראת לי. וידוע ששדים הם זריזים.
וגם השורות הפכו להיות ישרות יותר, כי אני מכוון אותן עם האצבע, כמו שורות חול שדודה מרטה מסדרת במהירות על הזכוכית ויוצאות לה תמונות מגניבות. היא מציירת כל מה שאני מבקש ומיד מוחקת אותן וצוחקת כשאני מתעצבן מזה, כי מה שחשוב הוא בראש היא אומרת.
וכשאני מצליח סוף, סוף לקרוא שלוש מילים רצוף ונכון, היא מקיימת את הבטחתה ונלחמת נגדי ב"כאילו" בקרב קראטה.
אני מרחם עליה ונותן לה לנצח, כי היא שברירית כל כך ואני לא רוצה שהיא תתפרק לי פתאום כמו בלרינת חרסינה של אימא שמחצתי אותה כששמעתי אותה צועקת פעם לדודה מרטה "טיפשה".
וכשהיא "ניצחה" אותי ואני שכבתי "מובס" על הרצפה, היא נתנה לי נשיקה באף. ואז אני שאפתי את הריח המגניב שהיה לה בחריץ בין שדיה והראש הסתחרר לי והיא אומרה שאני אהיה גבר שכל הבנות ימותו עלי. אז עניתי שאני שונא את כל הבנות חוץ ממנה. והיא פתאום קמה במהירות והפנתה אלי את גבה וראיתי שהיא בוכה. אבל היא לא בכתה כמו שאר הבנות המעצבנות. רק הגב שלה טיפה רעד, רק טיפה, כמו לחתלתול שקר לו בחורף. ואני קמתי ולקחתי לה את היד, בזהירות ונשקתי לה, שתפסיק לרעוד.
ואז היא תפסה את ידי ורצנו יחד לחורשה ושם טיפסנו על עץ גבוהה עד שהגענו למחנה המחבוא שלה.
הוא היה מסודר מאוד, וידעתי מייד שביקרה כאן לא מזמן, ועכשיו ידעתי גם לאן היא נעלמת לי בלילות שבת.
השחלנו את עצמנו פנימה והצלחנו להתיישב על הכריות הצבעוניות זה לצד זה.
היא הטיבה את שיערה, שלפה כקוסמת מהיכן שהוא הינומה והניחה על ראשה.
היא הורידה משרשרת שעל צווארה טבעת זעירה ולקחה לידה תמונת גבר צעיר שהייתה מונחת בפינה ונשקה לה.
לא העזתי להביט בה יותר. ישבנו כמה דקות בשקט ועיניי תקועות בחור שברצפה.
ואז היא נתלה את התמונה ועטפה אותה בהינומה ואמרה לי שמעכשיו המחבוא הוא שלי.
ירדנו במהירות מהעץ. ואז היא חפרה בציפורניה מהר, מהר גחמה עמוקה בין השורשים העבים והטמינה בה את הצרור הצחור וכיסתה אותו באפר. ואמרה לי מיד לחזור הביתה כי יש לה סידורים ושאני
לא אעיז לעקוב אחריה.
מאוד רציתי לראות לאן היא הולכת אבל עוד יותר רציתי לטפס חזרה אל המחנה, שהיה כבר שלי,
טיפסתי מהר וזחלתי פנימה והייתי כל כך עייף שנרדמתי. וכשהתעוררתי היה כבר חושך, אבל לא פחדתי ובפעם הראשונה הרגשתי חזק ובטוח, כי סוף, סוף היה לי בית.
החלקתי מטה, על הגזע הלח, עוצר בין ענף לענף ונחתי ברכות על הקרקע.
חשתי עקצוץ נעים בין השחמות. סובבתי את ראשי. מטרים ספורים ממני עמד נער, לבוש ג'ינס וחולצה משובצת. לא חשתי פחד.
התקרבתי מעט ושרקתי בפליאה: זו הייתה דודה מרטה, קצוצת שיער, מלאכית הטובה שלי.
בידיה החזיקה ספר ופנס קטן.
נצמדתי אליה ואז היא האירה את עטיפת הספר בפנס הקטן וקראתי כל מה שהיה כתוב שם:
דוד גרוסמן
יש ילדים זיגזג
ולא טעיתי אפילו פעם אחת. קראתי חמש מילים שלמות.
וידעתי שילדי זיגזג זה כנראה דבר ניפלא.
