בחג השבועות, בשעת צהריים מוקדמת היה הבית אפוף ברוך ובשקט. ציפי שכבה על המיטה בחדר השינה על צידה הימני, נשענת על מרפקה ואצבעותיה תומכות בראשה רכון מעל הספר וקראה. בחוץ צייצו ציפורים בעליזות וקולותיהם עלו ומילאו את הבית, אויר נעים וצונן זרם מבעד לחלון הפתוח לרווחה, היא הרגישה בכל חושיה את חיבוקה של השלווה.
צלצול טלפון פלש אל מרחבי הבית והתפשט. היא זעה וחזרה בה, לא מתחשק לה לענות, בטח השיחה הזו גם לא מיועדת לה. הצלצול נקטע, צלילי קולו של יורם עולים מהסלון, מגיב, מקשיב, עונה, קולו נשמע שמח ומופתע. עיניה חוזרות אל הספר מנסה לחזור ולהתרכז, לא לתת מקום לסקרנות.
חולפות דקות אחדות. יורם נכנס לחדר מחייך בשפתיו, האפרכסת בידו מושטת אליה.
"מי זה?" שואלת תמהה,
"זו ניצה!", עונה ומתבונן בעיניה במבט רך ומפציר.
כל הוויתה מתנגדת, שפתיה נפערות, הוגות בתנועות שפתיים ברורות משפט אילם, ידה מתרוממת בתנועת לאו, מוחה נמרצות.
ידו שבה ומחזירה את האפרכסת במהירות אל פיו: " הנה היא, קחי אותה" ושוב מושיט.
הברירה נלקחת מאתה, היא אוספת את האפרכסת אל אוזנה: "כן?!" קולה קר וקשה, ועיניה יורקות לעברו אש.
" ה י י ! ! ! מ ה ש ל ו מ ך ?! ", שפתיה של ציפי מתעוותות בארשת בוז. צלילים של שמחה מדומה.
"בסדר. מה קורה?", שואלת בחוסר-רצון כנוע.
"אנחנו עושים על האש, אצלנו בבית. רצינו שגם אתם תגיעו. מוני פה עם הילדים, גם שימי עם החברה שלו. במקום ללכת לפארק כמו כל שנה, יותר נוח לי שתבואו אלי, בסדר?". כל הברה מודגשת, כל מילה מוטעמת, הקול הזה, קשה לה לסבול את הקול העולה באוזניה, קול "המורה" הפך לה לטבע שני, גם כאשר אינה מול תלמידיה, כל כך מלאכותי, מעושה.
מבטה חוזר אליו, עדיין עומד לידה עם אותו המבט. שונאת את ההרגשה שהמבט שלו מעורר בה, נוגע במקום ההוא בלבה, המקום שהיא חשה שנגיעה בו ממיסה את רצונותיה, קורעת אותה בין רגשותיו וצרכיו לרגשותיה וצרכיה, תמיד גורם לה לוותר.
"לא יודעת, קולה שלה עולה באוזניה, זה די פתאומי. אני צריכה לחשוב על כך". לא רוצה! לא רוצה לראות אותם! להזכר כל פעם מחדש בכל החוסרים שבחיים, לאכול את הלב. גם מבלי לראות ולשמוע אותם, בלי הרף מציפים אותה החיים במחשבה של מה היה יכול להיות לו רק ידעו לומר לא נחרצות, לפקוח את העיניים, לעמוד תדיר על המשמר.
בתדהמה דמומה ממשיכה ומאזינה לקולה של ניצה אומרת: "תעזבי ציפי, תעגלי פינות, בגילנו צריך כבר לוותר על כל הכעסים". המשפט מתעכל במוחה לרגע קצר.
"בטח! כמה קל לך לומר! אני זו שצריכה לחיות עם כל זה, כל יום ויום, לא את!", מפטירה את המשפט ביובש, אך בתוכה שומעת את קולה זועק.
"אז מה, תחיי את זה כל החיים. מה זה נותן?!"
קולה נשמע רך, איכפתי, מנחם לשבריר של שניה. כמעט מתפתה להאמין, כמו פעם, פעם אחר פעם. המון מילים מסתדרות בשורות מסודרות, מתכוונות לפרוץ במלוא הכוח, לזעוק, לצעוק, להאשים, לצחוק מתוך בוז עמוק, לזעזע את אמות הסיפים שלה, שלהם. כל כך רוצה לתת למילים להיות עצמן, עצמאיות. הן יודעות למה ואיך הן התהוו, הן התבשלו מספיק זמן, יותר מדי זמן בתוכה, בראשה, בלבה, בחומציות של הרגש שיצר אותן. הלב שלה הופך לפה, שפתיים צרות וחשוקות, שתי שורות שיניים חורקות, נושמת עמוקות למקום הדחוס את התגובה שמשוועת לצאת, אך אומרת "אני לא מתכוונת להכנס לזה כעת. אני אדבר עם יורם על כך. אחזור אליך עוד מעט, עוד כמה דקות לתת לך תשובה".
הוא יושב על הספה בסלון וקורא לכאורה את העתון, מרים את פניו לעומתה בציפיה. הבעות פניו כה מוכרות לה. יכולה לראות בם את עקבות הילד המצוי בתוכו, ממתין למוצא פיה. כל כך קשה לה עם זה.
"אתה בטח מאד רוצה לנסוע אליהם, נכון?!!!"
"כן, מאד. בקושי אני רואה אותם"
"ומה אם אני לא רוצה?!"
"אני יודע שאת צודקת ולכן, אני נותן לך להחליט"
"נותן, נותן, מה נותן?! מתפרצות המילים מתוכה, אתה הרי יודע שכואב לי בעבורך, שלא אוכל אחרת, שאוותר למענך, כמו תמיד".
הוא שותק, היא משתתקת ומתיישבת למולו.
מהמשפחה שלו, נותרו לו עתה רק אֶחיו. אמם הלכה לעולמה, לא מכבר. מותה הדגיש בעיקר את העובדה שהיתה הדבק שחיבר ביניהם. כשחשבה עליה זועמת, חשה שזה היה כשרונה היחיד. היכולת שלה, בכל מצב, בכל גיל, ולא משנה בני כמה היו, להשפיע עליהם, בעיקר לטובתה, אך גם לטובת אחדות המשפחה, היתה מדהימה. גם כאשר טאטאה באופן קבוע אל מתחת לשטיח הרבה ממה שראוי היה שיצוף, לאחריות האישית, לתיקון העוולות שעשו.
ימי שישי היו הימים בהם הגיעו רובם לביתה באופן קבוע, אל הסירים הגדולים שהיו גאוותה, ממש כמו אמה לפניה, על נשותיהם וילדיהם, נכדיה, אוכלים, צוחקים, מעלים זכרונות מילדותם, מבגרותם, והם ידעו ולמדו היטב לצחוק על כולם.
היו זמנים שחשבה שיש משהו נפלא בכל המשפחתיות המאוחדת הזאת, תמונות שאפשר רק לקנא ולרצות שיהיו מנת חלקך. לאט לאט עלו וצפו כל כך הרבה מניפולציות, סודות, סודיות, שקרים, שליטה ושתלטנות. יש ראש מכוון ותומך, יש רק מלכה אחת בקן. מעולם לא הומלך המלך.
אחרי לכתה, הכל השתנה. נפגשו בעיקר באירועים לעתים רחוקות. שום דבר לא נשאר כשהיה, רק המרירות והכעסים נותרו בתוכה מבעבעים בבעירה השומרת על חום קבוע. אותם רגשות תפסו תאוצה כשבבת-אחת התהפך עליה כל עולמה בשלל גילויים, עולים בזה אחר זה, נוחתים על ראשה, קורעים את נפשה לגזרים פעם ועוד פעם. כל חשדותיה, כל חששותיה קמו והפכו למציאות של מלחמה, כל שיכלה לראות היה אופק שחור משְחור. יותר מכל התקשתה לסבול את העובדה שדווקא בני משפחתו, עצמו ובשרו, כתשו את עולמם.
רק השבוע, היא נזכרת, חשבה על תהליכי סליחה. כל התורות שטעמה ממקצתן מדברות על התהליך כחובת שחרור מטהר נפש. מדי פעם חשבה על כך, אף פעם לא עד הסוף, לא מצאה שם את עצמה, השאלות שנותרו ללא תשובות גרמו לה להסיטם ממחשבתה. שהרי הסליחה הדרושה לה אינה דבר מה בכך. אלו אינם מילים שנאמרו ללא מחשבה, לא טעויות חד-פעמיות. על כאלה תוכל לסלוח בקלות. איך תוכל לסלוח על כל הנזקים, הטראומות, על מגמות קבועות שמשך שנים נגסו ועדיין נוגסים בחייה, פגעו בה ובמשפחתה, הרסו כל חלקה טובה.
דווקא היא, שהמילים היו כל כך טובות אליה, שהחזירה להן אהבה רבה עד שהיו לחלק בלתי נפרד מתמציתה, לא יכלה למצוא את המינוח הנכון למחשבותיה, לפחות לא עד אשר קראה ספר שנגע בלבה, שם בספר מצאה את המילים שתומצתו בשפה כה ברורה, כה נהירה את המילים שחסרו לה. כשקראה את "רודף העפיפונים" והעריצה את יוצרו, חאלד חוסייני, קראה נפעמת מעומק לבה את שהסביר באבא לבנו אמיר: "יש רק חטא אחד, אחד בלבד, והחטא הזה הוא גניבה. כל חטא אחר הוא גרסה שונה של גניבה" ואחר הוסיף וביאר: "כשאתה הורג בן-אדם, אתה גונב חיים. אתה גונב את זכותה של אשתו לבעל, אתה גונב ממנו את הזכות להגינות", "אין מעשה נורא מגניבה. מי שלוקח מה שלא שייך לו...".
כל כך הרבה סבל היה נמנע בעולם, לו היו מלמדים את משנתו כבר מגן הילדים, חשבה.
רבות חשבה על כך ולא מצאה בנפשה מקום לסליחה, גם אם עדיין היא זו שתשלם את המחיר, גם אם לא תוכל לשחרר את הרעל ששקע בנפשה. לא מסוגלת לסבול את המחשבה שעצם סליחתה תהווה פרס למחבלי נפשה וחייה. "סלח להם וסלחת לעצמך! אהוב אותם ותוכל לאהוב את עצמך!" והרי כך עשתה, בהתחלה, והמשיכה לאהוב באופן שהיה לה כה טבעי וסלחן. האם זה עזר, שינה משהו באופן התנהלותם?! לא ולא! להיפך, שוב ושוב שבו ונצלו את רגשותיהם, רואים בהם חולשה, שואבים מהם את כל שיכלו, עד תום, עד שלא נותר עוד דבר. לסלוח לעצמי?! היא ספק שואלת ספק מדברת אל עצמה, על מה?! על שחמלתי, על שחסתי, שנתתי, שהיה לי איכפת, שרציתי לעזור, או על טפשותי כי רבה היתה, או על אופן היות מהותי?! דומה היה הדבר לאדם רעב המתחנן למזונה, והיא בלב אוהב ושמח ממלאה צלחת גדולה בכל טוב ממעשי ידיה, והוא זולל ברעבון ובתאבון ובהנאה עד שמכלה את כל תכולתה ותיכף ומיד קם ויורק לתוכה, ואחר כך יוסיף ויכה בה באגרופו ללא רחם. הם אינם רואים מעבר לקצה אפם, רק את צורכיהם, עד שבאים על סיפוקם ושבים וחוזרים ותובעים את שאינו שלהם כזכות ולא כחסד. לא, היא לא תוכל לסלוח, תאלץ להמשיך ולחיות עם עצמה, עם האילוצים הבאים מעצם היותם משפחתו הקרובה. עד שתחליט אחרת, עד שלא תוכל עוד.
"אתה רוצה לבדוק אולי מישהו מהילדים ירצה להצטרף?"
"כן, בטח. תתקשרי אליהם, תשאלי"
"ניסיתי, אף אחד מהם לא זמין. תזכיר לי, כמה זמן בדיוק תארך הנסיעה לשם?"
"ארבעים דקות בערך, למה?"
"לא, סתם. אגב, אתה זוכר שרציתי לללכת למשתלה וכל הזמן זה נדחה?"
"כן. מה זה שייך עכשיו?"
"זה שייך. אם כבר אנחנו נוסעים אז לפחות שיהיו 2 ציפורים במכה אחת. בכפר הערבי שצמוד אליהם יש משתלה זולה. תבטיח לי שנכנס ונקנה"
"אבל היום חג"
"נו אז מה?"
"טוב".
"את רוצה לאכול ארוחת בוקר לפני שנצא?"
"אין כבר טעם. נאכל כבר את ארוחת הצהרים אצלם".
המכונית עוזבת את העיר ושועטת על צמיגיה במהירות 120 קמ"ש. היא מלכסנת את מבטה אל מד המהירות אך בוחרת לא לומר דבר. יודעת כמה הוא שונא את ההערות האלו. ברדיו מתנגן שיר משנותיהם כנערים. היא מפנה את ראשה לצדודיתו, מבטו יציב על הכביש אך ניע קטן בעיניו מבהיר לה שהוא מודע למבטיה. היא מתופפת קלות ברגלה לקצב השיר ושניהם שותקים בצוותא. נדמה לה שיודעת מה עובר לו בראש עכשיו. מאמינה שגם הוא לא מפסיק להתייסר, מצטער על שאִפשר לכל לקרות וכיצד ולאן הביא אותם מורך לבם.
על פניהם חולפים נופים טרשיים, צבועים בגווני הירק הטבעי שצמח ועלה בינות לסלעים. מדי פעם מנקדים ישובים ישראלים קטנים את הנוף. המכונית חולפת על פני המחסום הצבאי, עוברת את הכפר שעל דרכו עומדים נערים כהי שיער ועור ומושיטים לעברם את מרכולתם. בקצה הכביש מצוי הישוב ובעבור דקות אחדות כבר היו בפתחו, כשהוא מושך את ההגה קלות ימינה ונכנס למתחם הישוב, חולף על פני השומר על יד השער שאינו טורח אפילו להרים את ראשו.
טריקת דלתות המכונית ממול ביתם מביאה ראשים קטנים ועיניים סקרניות ונוצצות אל הגדר המרושתת, הם מצמידים את אפם ופיותיהם הקטנים ומחייכים בביישנות לעברם. "אבא, אבא! יורם וציפי הגיעו", צועק הצעיר בילדיהם, והם מחייכים אליו בחיבה.
הבית נראה מבחוץ בדיוק כמו לפני יותר משנה. החצר הגדולה המקיפה את הבית נחשפה למול עיניהם בעת שמטפסים במדרגות, מוזנחת וריקה מצמחיה. דלת הבית פתוחה לרווחה, בתוך הבית הכל חדש, מורחב ומשופץ, הרהיטים כולם חדשים, גם המטבח.
לכאורה מאומה כבר לא יוכל יותר להפתיעה אצלם. היא בוחנת את המראה ומשתאה למראה עיניה. מדושנים מעונג ומגאווה מובילים אותם אבי וניצה לסיור מחודש. "לא, הם לא שילמו על שום דבר. הכל שילמו האחים שלה. הם לא יכולים להרשות לעצמם כזו הוצאה, עם כל החובות הרבים שיש להם. מזל, פשוט מזל שיש לה אחים שכאלה". תוך שהיא שומעת את המילים, היא מקשיבה לגיחוך הגדול שעולה עמוק מתוכה, אך היום חג והם הגיעו כדי לנסות ולהנות בחוג המשפחה, ובכלל שום דבר כבר לא יועיל. השתיקה הרועמת תמשיך לרבוץ בתוכה, תעשה שמות בבני-מעיה, תתפשט בתוכה כאבן המושלכת למעמקים.
הם מתיישבים לשולחן הערוך וכולם כבר באמצע הארוחה. צלחות
חד-פעמיות דקיקות וחסרות יציבות מועברות מיד ליד, פיתות, סלט ירקות דליל, חומוס, חמוצים ושתי צלחות עם חלקי עוף צלויים. היא מעבירה לצלחותיהם מעט מכל דבר, פיסות שניצל מיובש, כנפי עוף חרוכות, כמה קציצות קבב פושרות ולועסת לאיטה, גם את המחשבות. מחייכת לבנותיהם הבוגרות והמתוקות, עונה על שאלותיהן ומקשיבה לשיחה הכללית, ובעיקר משתדלת להשאיר מחיצה. מהר מאד נופלת המחיצה ולבה מפשיר, משתתפת ומחייכת בניגוד לכוונתה ורצונה, למשמע הסיפורים והבדיחות ובעיקר להנאה המשתקפת מעיני בעלה.
כשתמה הארוחה נותנים כולם את ידם אוספים כלים ומנקים את השולחן, עוברים אל המרפסת הפתוחה, אל מול אופק רחב-ידיים אשר גבעות טרשים ירוקות פרושות למולו, ואויר צונן ננשם אל הריאות. אל השולחן מוגשים קפה ופרוסות עוגת שוקולד, מעט פיצוחים. הקטנים מתרוצצים ומשחקים, מדי פעם נצמדים לברכי הוריהם בשאלה, בבקשת תשומת לב, נושאים אליהם את עיניהם הקטנות והתמימות. עיניה אינן מחסירות דבר. אלמלא הלבה הבוערת המאיימת להתפרץ בכל רגע היתה נהנית מהרגע עד תומו. רוצה היתה להרגיש אחרת, חופשיה ממחשבות, מהמילים הקשות המתרוצצות להן בין לבה ומוחה, נדבקות ומדביקות.
בתוך המולת הקולות נוגע אבי בזרועה, "סיפרתי לך את הבדיחה על .....?" שואל אותה וצוחק, מבעד לשפתיו נחשף לובן שיניו, העור סביב עיניו מתכווץ בקמטוטי צחוק קטנים, אינו ממתין לתשובתה ומתחיל מיד לספר אחת ועוד אחת. היא מחייכת בעל-כורחה בשפתיה, "נו, תפסיקי להיות כל כך רצינית. בחיים צריך לדעת לסלוח, אומר ופניו מרצינות, צריך להמשיך לזרום, החיים עוברים יותר מדי מהר". היא מרימה את עיניה ונועצת אותן ישירות בתוך עיניו, בפליאה, הוא פונה ליושבי השולחן וחוזר לצחוק בקול "אתם שומעים?! פעם הייתי TROUBLEMAKER, כל הזמן הייתי עושה להם צרות. יום אחד כל כך הטרפתי את ציפי, אני לא יכול לשכוח את מה שאמרה לי, "תאמין לי, אם לא היה חוק במדינה הייתי לוקחת תת-מקלע ויורה בכם שלא תעשו יותר צרות לאף אחד", נכון ציפי?! וצחוקו ממשיך ומתגלגל מגרונו, וכבר בדיחה חדשה עולה בראשו והוא מתחיל ומספר.
סליחות ומחילות. היא שותקת וקוברת את המילים בתוכה.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
