"מעבירים את אימא לבית אבות" אמרה אחותי מעבר לקו הטלפון.
זהו, הפרק האחרון בדרמה של טלטול ונדודים בחוליה הקצרה של דור המייסדים בתולדות המשפחה, מגיע עוד מעט לקצו.
"ומה עם הדירה"? אני שואלת.
"להשכיר לא בא בחשבון, אף אחד מאתנו לא יתעסק עם זה"
"נכון" אני עונה ולמעשה מייחלת שהיא תוביל את השיחה הזו לכוון שהוא.
"לדוב אמרת"?
"טרם, לך אני אומרת ראשונה" עונה לי אחותי.
הסקרנות הנידה שינה מעפעפי, התקשרתי אל אחי לשמוע מה הוא אומר.
"שמעי, אני חושב שאשכיר את הדירה של אימא" אומר לי דוב בטון החלטי.
"ומה עם הכסף"? אני שואלת
"הכסף יזרום לחשבונה של אימא לכיסוי בית האבות" עונה אחי.
"ומה עם הבית שלך"?
"אשכיר אותו, אני רוצה להיות קרוב לבתי ולנכד שלי". מצטדק אחי ומבאר בפני פירושים.
חשתי והרחתי שדבר טוב לא יצא מזה, הוא הולך לעשות עסקים על חשבון שתינו.
דיווחתי לבנותי על מכירת הבית ועל תכניותיו של אחי.
הבלבול וההמולה החלו, טרם סיכמתי משהו עם מישהו.
"הוא עוד פעם עושה מחטף, הפעם תעמדי בפרץ ואל תסכימי" אומרות לי בנותיי.
"הוא לא יכול לעשות כלום ללא הסכמתנו - שתי אחיותיו" אני מנסה להרגיען.
בתשובתה במייל אחרי שבוע כותבת לי אחותי:
"שלום רב
הבית של אמא נמכר ב – במאה וארבעים אלף דולר, בשבוע הבא אני מעבירה את אימא לבית האבות, מהתכולה בבית איני רוצה דבר, תחלקו את התכולה ביניכם, השאירו לי חלק מתמונות הילדות"
"אז זהו". חשבתי. הדירה של ההורים נמכרה. ארבעים שנה של חיים, ארבעים שנה של זיכרונות הדירה הזו חוותה. אנחנו ילדיהם. נכדיהם, ניניהם, שמחות, חתונות, שבתות וחגים.
הודעתי לילדי כי הדירה של סבתם נמכרה, אם הם רוצים משהו מהתכולה, רשאים הם לבוא איתי , כדי לראות את המוצגים. בשיחת טלפון אחת חילקנו אחי ואני את השלל הקטן, שאפשר לקחת לבתינו, או למסור לילדינו.
החלוקה של התכולה הפכה להיות משהו טריוויאלי עבורי, שכבר אין משמעות לרכוש בלעדי הורי.
בנותיי אספו אותי במכוניתן, לבקר את סבתן המרותקת. בעודה שוכבת במיטתה, מצאנו את התמונות ששמר אבא בקופסאות והטמין אותן עמוק בארון. תמונות מילדותנו, תמונות משנות פעילותו בגרמניה אחרי המלחמה, תמונות מאסיפות וועידות מתקומת המדינה,תמונות מהקיבוץ, תמונות מילדותי עם אחי ואחותי, בגרותי, נישואיי, נשואי אחי ונשואי ילדי.
הראנו לה את תמונותינו, את ילדי שהיו תינוקות, את נכדי בינקותם והיא, מתרפקת על העבר וזוכרת לפתע את כולם בילדותם, לא מאמינה למשמע אוזניה, ולעיניה הרואות שהילדים בתמונות הם כבר הורים לילדים שמזמן כבר אינה יודעת ולא יכולה לזכור את שמותיהם, מחזיקה בחוזקה את תמונת נישואיה עם אבא, ממאנת להיפרד ממנה.
בלכתנו אספנו אותה , מחבקים ומבטיחים לבוא לבקרה.
"אתם סתם אומרים, אף אחד לא בא".אומרת בהתרסה ובמחאה, מנגבת במגבת הנייר את עיניה הדומעות.
כילדה קראתי וגם שמעתי, סיפורים על אנשים שחייהם השתנו לאחר שירשו כסף או רכוש בעל ערך מירושה, סקרן אותי לדעת, מה היא ההרגשה לחיות לפתע עם דברים בעלי ערך והאם המחיר מצדיק את "ההפתעות החומריות" האלה. ככל שבגרתי, שעונם הביולוגי של הורי מתקתק לכוון עולם שכולו טוב, הצוואה שהותירו הורי רק החריפה את המתח, או את האפשרות, שחיי פתאום יקודמו לרווחה כלכלית לכל החיים, או הצוואה הזו, תעכב את היציאה לחיים עצמם.
בנסיעה לבית, החלה המהומה על החלב שטרם נמזג ובטח לא נשפך.
"את הסלון לא כדאי שתיקחי" אומרת לי בתי הבכורה.
"למה" אני שואלת ובקולי נשמעה אכזבה קלה.
"החתולה שלך תהרוס לך אותו".
"זה לא בדיוק החתולה, גם השיקול של הכסף" ממשיכה בתי ומפרקת את כל הגורמים מדוע לא כדאי לקחת את הסלון.
"כן, ההובלה והסבלות יעלו הרבה כסף, אני חושבת שאוותר על התענוג" אני מאשרת את דברי בתי.
"גם שולחן האוכל קטן, הוא לא כל כך מתאים למשפחתי שגדלה" ממשיכה ואומרת דליה בתי הבכורה.
"אם כך, את שולחן האוכל הגדול אני אקח" אומרת נוגה בתי השנייה.
"את שולחן האוכל הקטן שבמרפסת אני אקח" משמיעה את קולה רותי בתי הקטנה.
"היכן תניחי אותו" שואלת אותה דליה בתמיהה.
"נמצא מקום" אומרת רותי ולא מבינה את תמיהתה
"אבל אין לך מקום בבית הקטן שבקיבוץ" חולקת ומתקוממת כנגד אחותה הצעירה.
"מה זה עניינך" עונה רותי.
"זה ענייני , אין לך מקום בסופו של דבר השולחן ייזרק בחוץ". אומרת דליה
"לא ייזרק". עונה רותי וחמתה עולה בה.
"אני לא לוקחת דבר" אני אומרת.
"חכי אל תהיי אימפולסיבית". אומרת לי בתי דליה
"אין לי כסף לשלם על הובלה וסבלים" אני אומרת
"רק את השולחן של הסלון אני רוצה"
"וזהו"?
"כן"
"מה זה עיניים גדולות יש לך" אני שומעת את בתי רותי אומרת לאחותה הגדולה דליה.
"אין לך בית ואין לך מקום" עונה לה דליה בלי לברור את מילותיה.
"יש לך הכול מה יש אם תיתני למישהו לקבל ולזכות במשהו" אומרת רותי
"ואיך תיקחי את השולחן" שואלת דליה
"אל תדאגי, כל דבר את צריכה לדעת". אומרת רותי
"אל תתחצפי" מרימה את קולה דליה
בתחילת הוויכוח שתיהן חשבו כל אחת שרעותה צוחקת, ההתגוששות ביניהן באמצע נסיעה, הפכה מהר מאד להתגוששות אלימה, שבהמשכה סתרה דליה הגדולה על לחיה של רותי, זו האחרונה פרצה בבכי שאי אפשר היה להפסיקו.
הרכוש בבית ההורים הפך להיות סתמי, לא ברור. הירושה היא שלי. המילה האחרונה צריכה להיות שלי. בחרתי לא להגיד דבר - אלא
"תנעלי את הדלתות של המכונית, הן מפחידות אותי."
