לפני שנים רבות, אי שם ביער צפוני, בקן הניצב בהצטלבות שבין שלושת ענפיו של עץ יפה צמרת, בקעה מביצתה גוזלית קטנה. הוריה הגאים סיפרו לכל מיודעיהם, שברגע שבקעה צייצה ציוץ חזק וגדול, כמבקשת להשמיע את קולה כבר עם יציאתה לאוויר העולם.
הקן שלהם לא היה מהמפוארים ביותר, היו ביער קנים מהודרים ממנו, אך היה נוח למדי ולא הורגש בו מחסור. מדי בוקר, עפו שני ההורים לעמל יומם – לדאוג לכלכלת משפחתם הקטנה, ועם ערב הם שבו לקינם עייפים ונרגנים ממלחמת הקיום והסכנות האורבות בדרך.
הגוזלית הקטנה נשארה בהשגחתה של ציפור מטפלת שכירה כזאת או אחרת; היא כמהה להתחמם תחת כנפיהם המגוננות של הוריה, להשמיע באוזניהם את הציוצים החדשים שלמדה, אך הם, עייפים וטרודים, לא היו נגישים לרצונותיה.
היא עברה את המסלול המקובל של כל הגוזלים ביער, למדה לעוף, הלכה לגן ציפורים ולמדה זמירות חדשות, ואבא ציפור, ברגעי נוסטלגיה, סיפר לה מאוחר יותר שעוד בטרם התחילה לבקר בענף א' בכיתתה של המורה ציפורה ידעה לזמר שירים ארוכים בלי אף זיוף.
אך לה זכורות זמירות אחרות מילדותה, כאשר מלאת התלהבות רצתה לחלוק עם הוריה את המנגינות החדשות שלמדה, והם, כל אחד מסיבותיו הוא, לא היו מוכנים לשמוע: אבא ציפור, ברגעי החסד המעטים שהיה מוכן לחלוק איתה, היה מפסיק את שירתה על מנת להשמיע באוזניה את זמירותיו, שהיו, ללא ספק, מושלמים ומשוכללים יותר מציוצי טירונית כמוה; ואמא ציפור הייתה קוטעת את ציוציה מראשיתם, אותה עניין רק אם היא אכלה די צורכה, אם לא לכלכה או חלילה איבדה אחת מנוצותיה. את זמירותיה – לא היה לה סבלנות לשמוע, הייתה תדיר עייפה ועסוקה לאחר יום המעוף הארוך והמתיש מחוץ לקן. וכך, ככל שהזמן עבר, התחילה פחות ופחות להשמיע את קולה בקן המשפחתי.
אך היו גם החיים מחוץ לקן, על ענפי עץ מדרשת הציפורים, בין הגוזלים בני גילה. מה נרגשת הייתה כשרגליה הדקות דרכו בפעם הראשונה על ענף א', זה של המורה ציפורה! כמה כמהה ללמוד זמירות חדשות, להצטיין ולהתחבב ע"י מורתה וחבריה החדשים לענף! אך מה מרה הייתה האכזבה! איזה מפח נפש חוותה על אותו ענף! המורה ציפורה ממש לא אהבה אותה; מהיום הראשון שגוזלית נחתה על ענפה, התחילה להתנכל לה על לא עוול בכנפה. לא עזרו כל השתדלויותיה, עד מהרה למדה להכיר את נחת מקורה של מורתה, שנקרה בגופה הקטן על הטעות הקטנה ביותר, ממשית או מדומה. אך הנקירות הכואבות ביותר היו אלה שלא נראו על גופה, אלה שהשאירו צלקות בנפשה. ובעקבותיה של המורה ציפורה, הלכו גם הגוזלים בני ענפה, והיא הרגישה יותר ויותר מבודדת, וקולה, שכבר היה מהוסס משהו, המשיך לאבד את בטחונו וצלילותו, בה במידה שקוצצו כנפיה על ענפה של המורה ציפורה.
בבית, בקן משפחתה, כשסיפרה על סבלותיה במדרשת הציפורים, שמעה מהוריה הסברים מוזרים, שבגילה הרך לא כל כך עמדה על משמעותם. הוריה ספרו לה שהם סוג אחר של ציפורים ושדרי היער שלהם לא אוהבים ציפורים כמותם. גילו לה שגם הם עצמם סובלים מהתנכלויותיהם של ציפורי היער הזה בשל שונותם. את זה היא ממש לא יכלה להבין; מה פתאום סוג אחר של ציפורים, הרי היא, וגם הוריה, נראים בדיוק אותו דבר כמו כולם, אותו הצבע, אותן הנוצות, אותם ההרגלים ואותן זמירות בוקעות ממקוריהם. על מה הוריה מצייצים?
יום סתווי אחד, והיא כבר ציפורית מתבגרת, הודיעו לה הוריה שהם יוצאים לנדידה דרומה, לארץ חמה שטופת שמש, שם רוב הציפורים שייכות לסוג שלהם. הוסיפו ואמרו שבניגוד למקובל אצל ציפורים נודדות אחרות, הם לא יחזרו ליער הזה עם בוא האביב אלא יישארו שם, בארץ החמה, " כי שם מקורנו, משם נדדו אבותינו ליער הזה לפני שנים רבות, רבות ".
כמה שמחה ציפורית למשמע הבשורה! עצים אחרים, זמירות חדשות, וציפורים מהסוג שלהם שלא תהיה להם סיבה לשנוא אותה בגלל שונותה הלא נראית לעין אשר גרמה לה כל כך הרבה עגמת נפש ביער שבו בקעה מביצתה.
והם נדדו דרומה, והקימו קן חדש, קטן וצנוע יותר מזה הקודם, כי כך זה בהתחלה, הסבירו לה הוריה, צריך סבלנות ועבודה קשה כדי לקפוץ ענף ולהתקדם לצמרת העץ. אך זה לא ממש היה איכפת לה, היה חשוב לה למצוא את מקומה בחברת הציפורים המתבגרות במדרשת הציפורים התיכונה ששם התחילה ללמוד.
וכגודל הציפייה – כך גם האכזבה. אמרו לה שכאן כל הציפורים מאותו סוג, אך היא ממש לא הבינה איך זה יכול להיות. הרי הן כה שונות אלה מאלה הציפורים המוזרות שביער הזה, שונות הרבה יותר מאלו שביער ילדותה, בצבעיהם, בזמירותיהם, במאכליהם, בכל דבר בעצם. אך הבעיה העיקרית של ציפורית, בעיה כאובה שחזרה על עצמה כמעט, החלה כאשר ניסתה למצוא את מקומה במדרשת הציפורים המקומית. נכון, כאן המורה דרור היה דווקא בסדר איתה, לא ניקר בה וניסה לסייע לה בלימוד הזמירות המקומיות, אך בני גילה המשיכו להתנכל לה, לעגו לה כאשר נתנה קולה בשיר בטענה שהיא שרה בסולם שונה, צייצו בבוז למראה נוצותיה השונות (אם כי בהמשך נוצותיה קבלו אותו גוון כמו של שאר החניכים על ענפה).
וגם בקן המשפחתי המצב היה מתוח. הוריה נאלצו לעוף עם שחר להביא פרנסה וכאשר שבו, רצוצים ממעופם המפרך, היו עסוקים בסידור הקן או במריטת נוצות הדדית, ולא היה להם לא הזמן ולא הכוחות להתייחס לבעיותיה והיה עדיף לא להיקלע למרכז זירת הקן כי אז ספגה את נחת מקורה של אמה.
ובאווירה הזאת, בין הקן הקר למדרשת הציפורים המתנכרת, הלך קולה ודעך עד שהפך ללחישה. ולחניה לא נשמעו עוד. אולי רק בליבה פנימה הייתה עוד מזמרת לעצמה מדי פעם, אך גם זה לעתים נדירות.
כאשר הייתה כבר ציפורית בוגרת צעירה, התאהבה בציפור שאף הוא בא מיער רחוק. והם הקימו קן חדש משלהם והחלו לזמר יחד, ניסו להתאים את מקוריהם לזמר בשני קולות הרמוניים. לעתים הצליחו ולעתים כשלו, כדרכם של ניסיונות כאלה. אך הם לא ויתרו והמשיכו להשתדל וציפורית הטילה ביצים והם דגרו עליהן במסירות והעמידו גוזלים וטיפלו בהם כמיטב ידיעתם ואלה למדו בזמנם לעוף ופרחו מהקן עם התבגרותם.
אך קולה של ציפורית הוסיף להישמע, כאשר נשמע, רק בתוך הקן. בחוץ היא המשיכה לצייץ בלחישה, כפי שנהגה מזה שנים, זה הפך לה לטבע שני. היו לה מחשבות כבר מזה זמן רב לבקר אצל פסיכוציפורולוג, שמא יוכל לסייע לה בהחזרת קולה. אך היא נרתעה, וגם סבלה מחסרון כיס בין נוצותיה, גידול המשפחה הצריך את כל המשאבים ולא היה עודף.
וכך חלפו השנים והיא כבר ציפור קשישה. יום אחד ראתה על אחד העצים מודעה כתובה על עלה נעוץ בענף שבישרה על פתיחת סדנת זימרה ביער הקרוב לביתה. מאד קסם לה הרעיון, השתוקקה להצטרף, לנסות את כוחה, אולי עדיין תוכל לשורר זמירות, אך החששות הישנים הציפוה: שמא לא תתקבל יפה ע"י שאר הציפורים בסדנא, שמא לא תצליח שוב להשמיע קול, שמא ילעגו לציוציה. אך הפעם זה לא קרה; היא זכתה שם לעידוד וגם להערכה מצד בציפור המדריכה ושאר הציפורים המשתתפות. והיא הצליחה לפרוץ את המחסום הקול, וגם נכנסה ל"דרך הצלילים" ומצאה שוב את קולה.
