בסמוך לגדר, בחשיכה

מהרגע שראיתי אותה, לא יכולתי להסיט את עיניי ממנה. פסנתר התגלגל וראיתי את שנינו שוכבים על הדשא, כרוכים זה בזו תחת שמיי הלילה, אינספור כוכבים בוהקים מעלינו.

כשהבחנתי בה עיננו נפגשו והיא מלמלה שלום חטוף, ולאחר מכן ופנתה לחדרה. מאוחר יותר, ישבנו קרוב זה לזו בשולחן הסעודה. דיברו על הרקטה שנחתה ביום שלפני על גדר הקיבוץ, רסיסיה חדרו לתוך קירות דירת הארחה וניפצו את חלונותיה לרסיסים. אנו היינו שם, עמדנו בחצי עיגול לפני המצלמות, חילקנו קולה בכוסות פלסטיק לנוכחים, טיטאנו את הרסיסים מהכביש. עוד באותו הבוקר היה זוג בבית זה, שעזב זמן לא רב לפני הנחיתה. אך כשישבתי בסמוך לה בשולחן הסעודה, בעיניי רוחי ראיתי רק את שפתיי מתחככות בשפתייה, את לשוני נפרשת לתוך חום חלל פיה ומתערבלת עם לשונה. ריחפנו יחד בחשיכה, לבדינו, מחובקים, תחתינו כרי הדשא והבתים עם הגגות האדומים, ואחריהם שדות, ומדבר, מדבר, מדבר...

אך משפחתה הייתה סביב, ויכולתי רק לרמוז לה על דבר בעיניי. יצאנו עם אביה למרפסת לעשן, הלילה היה שקט וחמים. היא עמדה שם, ליד, צפתה בנו בעוד שדיברנו. מאוחר יותר, ישבתי לידה כשראתה טלוויזיה, שאלתי אותה דבר מה לגביה, והיא הסמיקה.

אך הגיע שעתי לעזוב, היה הזמן לתלות שוב את רצועת הנשק על צווארי. כשהלכנו לאורך הגדר, מצדה השני שדות, ומעט אחריהם הגדר הגדולה, שמאחוריה אדמת האויב, דמותה לא עזבה את עיניי. וכשנרדמתי, רק היא הייתה במחשבותיי. וידעתי, גם אם לא נהיה יחד לעולם, היא נתנה לי את המתנה הגדולה ביותר שיכלה לתת.