הלילה היה קריר. התעצלתי להביא שמיכה להתכסות בה, בתקווה שעוד כמה דקות העייפות תעשה את שלה והתנומה תשאב אותי למחוז חלומותיי.
אורלוגין עתיק יומין שבפינת חדרי המשיך במצעד דקות.
נשארתי ערה ודרוכה ומחשבה טורדנית מנקרת במוחי: "את חייבת להמשיך ולכתוב.
את חייבת".
אך תת מודע שלי היה שומם ממדבר סהרה.
התיישבתי במיטתי. עצמתי את עיניי בניסיון להיזכר במנטרה שהוענקה לי לפני שנים רבות בקורס למדיטציה. זו הייתה חרא של מנטרה, מילה מעצבנת וסתומה. וכל פעם שניסיתי לערסל אותה על גלי האלפה שבמוחי, המילה הייתה שוקעת במצולות שדה התבונה האוניברסאלי כתיבת אוצרות גדושת הבטחות התגלות.
תחושת הריחוף המובטחת מיאנה לנחם.
לעיתים יצאה לי לשכנע את עצמי שמנטרה מכוערת שלי היא בעצם מילת קסם נורא מתוחכמת ודווקא בכיעורה, כוחה המושיע.
אך הפעם לא הצלחתי לדלות אותה ממעמקי זיכרוני ונותרתי חסרת אונים בעלטה צורבת.
סוף, סוף שקעתי בשינה נטולת חלומות.
התעוררתי לקרקורו של שעון מעורר ואמרתי לעצמי: "קדימה, לתרגילי הכושר, להזרים אנרגיות חדשות".
- "אבל קודם הפיפי", הזדעקה השלפוחית.
נכנעתי לה בעונג. רק לדחות את הרגע שאצטרך לסחוט את אנרגיות שלי, מדוושת על אופניי הכושר.
- "רק לגימת קפה קטנה": הזדעק בי הצימאון. ונכנעתי גם לו, כמובן.
נותר לי זמן מועט למקלחת, להתלבש ולרוץ לתחנת אוטובוס. ושם, בחצי שעה של הנסיעה ניסיתי להתרכז בציתות לשיחות נוסעים. אך בליל מילולי לא הצליח להצמיח אף ניצן השראה בנפשי.
וכך נולד הרעיון לבלוש אחרי שובלי ריחות שיובילו אותי לסיפור מופלא שיום אחד יהפוך לספר.
שאבתי לתוכי את האוויר הסמיך. תשעים אחוז לחות לפחות.
נצרתי אותו בריאותיי, מסננת בזהירות בניסיון נואש לצוד את אותו הניחוח הנדיר שיניע את גלגלי דמיוני.
ראשי הסתחרר מהמאמץ שהושקע במעשה.
אך הנה הוא, הנה, שובל דקיק של אותו ניחוח נדיר.
דקיק כחוט השערה.מתוח כמיתר.
עצמתי את עיני, מתבייתת עליו בהתרגשות.
יש בו חריפות מיושנת של עשן קטורת, המכלה בגופה האלגנטי את הטבק המשובח.
וגם ניחוח ים הפולט את סודותיו הליליים על חול חופים דקיק.
וכמובן, ניחוח הלימונים.
וכבר הפנמתי את מהותו של שובל המבושם.
והוא נעץ בי את חודו ודמי הספיג את קסמו שזרם לאט, לאט אל אבריי, ועונג אסור פשט בגופי הרפוי.
נחפזת לפקוח את עיניי ולצוד את קצהו השני, את מקורו.
והנה מבטי סורק את חלל האוטובוס, נתקע בצוהר שבין דלתות היציאה.
גופי מתיישר כקפיץ. אני לוחצת על כפתור הפעמון. עוד דקה הדלת נפתחת ואני שועטת אל הרחוב ומשב רוח לוהט טופח על פני.
אני מרחרחת סביב, מנסה לעלות על עקבות השובל, נלחמת במשב הבא המטלטל את חישני הריח שלי.
והנה, לכדתי אותו.
ועכשיו אינני שוב ממהרת.
עכשיו, לאחר שנעצתי בו את מחושיי, אני מלפפת אותו על גלגלי זיכרוני, והעולם סביבי מאבד ממשמעותו.
תחושת הזמן נעלמת ואני חשה עייפות גדולה.
שמש קופחת מודיעה לי שאני בחציו של יום.
גופי נחבט בדלת ברזל שחורה עם סורג מעוצב המכסה מלבן זכוכית משובץ בגובה עיניי.
מושכת בידית.
קרירות נעימה מלטפת את עורי. אור רך מזדחל על פני קרני שמש החודרות דרך תריסים המוגפים למחצה. עיני סורקת מדפי ספרים עמוסים. המקום שומם.
אני צועדת בבטחה בעקבות הניחוח המכשף.
ועוד רגע אצבעותיי מלטפות בעדינות את כריכה הכסופה של ספר התחוב בין חבריו באמצע מדף העליון של חנות הספרים.
אני כלל לא מתפלאת לראות עת שמי נקוב בארגמן מעל האיור המופשט.
ותחתיו, שמו של הספר - "המרדף".
מה שמפליא אותי בכל זאת, הוא צבעה של כריכה.
לעולם לא הייתי בוחרת עבור ספרי בצבע כסף מושחר.
גבר צנום, לבוש לבן צץ לו לפתע ליד הקופה. מבטו נח ברוגע על פניי.
אני ניגשת אליו, מניחה את ספרי על הדלפק ומושיטה לבעל המקום שטר של מאה שקל.
הוא הודף את ידי. פניו לובשות ארשת קודרת.
שפתיו נמתחות לחוט חיוור ודקיק. עיניו הבורקת ננעצות בעיני במבט אפל.
נחיריו רוטטות, נפערות ושאבות לתוכן את האוויר הדחוס של התווך שבינינו.
כף ידו השמאלית כולאת את זרועי והימנית, שומטת מידי את הספר.
והוא מנפנף בכסוף-ארגמן מול פני ולוחש לאוזניי: "עוד לא, יקירתי , עוד לא".
אין טעם למחות בפניו. המבט הזה לפתע מוכר לי כל כך.
הוא מניח את ספר על הדלפק ומתחיל לעלעל בו.
קדימה, אחורה. פוסח על מספר עמודים ומתעכב ארוכות בעמוד האחרון.
וכלל לא מפליא אותי שכל הדפים הם ריקים, מלבד השוליים, חרוטים בכתב צפוף באדום צועק, שהוא, כתב ידי.
סוף, סוף המוכר המסתורי סוגר בזהירות את הספר ומלטף באהבה את הכריכה.
ולאט, לאט, האיור לובש צורה.
ואני כבר יכולה להבחין...
