ציפורים פה עפות מהר יותר מבכל שמיים אחרים, האוויר כאן זריז מאוד והאנשים צועדים בקצב מתיש. כולם מזיעים כל הזמן, שלא להזכיר את מקצב הנשימות. האנשים שחולפים מולי נראים כמו פנים בחשיפה ארוכה, או צידי דרכים משוחים בעיניים כמו בנסיעה של 125 קמ"ש לכל הפחות.
אני לא מספיק לראות את הרחובות, המוסיקה של המכוניות מתנגנת כמו שיוּפים חרוצים על אספלט.
ההיא שעברה מולי עכשיו, לא הספיקה לשמוע את ברכת השלום שלה, ואני ניחשתי לפי הד הסיומת את השלום שהשאיר רק אוֹם..אוֹם..אוֹם
הותירה לי רק שיירי קול נידחים, נטשה את סופי המילים אצלי והלכה לעצמה.
בני האדם שחולפים מולי מקפידים לחייך חיוך מתוח לרוחבן של השפתיים, חשיפת שיניים אופקית, פישוק גמיש של הגומות, חיוך ממושמע. פיות קופצות לדום בתם שנייה ו3\1.
חבריי הטובים ביותר הם אותם שגילם לא השיג את 5 השנים. אולי בגלל שיש עוד מה להשוויץ בתערוכת השיניים המשוננות. חללי פה גדולים, אי סימטריה דנטאלית בין גבהי השיניים, עונת האביב של הפה בשיאה. הם תמיד מתעכבים עליי, עיניהם משוחחות עם מחוות הגוף שלי, ידיהן מעיינות בי. הם, מספיקים לשמוע את סופי השלום שלי ושל עצמם.
"עמרי ,מה אתה עושה שם? תעזוב את הדף והעט שלך ותתחיל לעבוד יה בטלן. יש לך עוד 220 מחוגים להתקין ואתה עם היומן המצ'וקמק שלך. יאללה עצלן!"
תפס אותי באצבעות המחוספסות שלו, כפות ידיים סדוקות, אצבעות עתיקות, זקנות, כאלו שהזמן הותיר בהן את חותמו. דג אותי בזרועו השמאלית, לשולחן העבודה המשומן, קטעי ספרות, שברי מחוגים, זמנים מפורקים, עבד לידיי. לראשונה הזמן עוצר מלכת.
"עם מי אתה מדבר שם עמרי? תתחיל לעבוד כבר נמאסת עליי יה דפקט!"
אני כותב בקול רם, את כל החיים שלי. אני מתעד את ימיי בווליום גבוה, לשמוע שזה קורה. כך הכי נח לי אני צריך לשמוע את עצמי קורה, לשמוע את עצמי מתרחש.
המסורת הזאת התחילה ב16 לאפריל 1988. שעת בוקר חצי חמה, המחוג הקטן הצביע על 10, הגדול נסוג 5 דק' אחריו. איתן המתין לי בנמל. הוריי הכירו בינינו במשרד לבן, מצוחצח, נקי, אפילו הקירות מחוטאים שם. האוויר הייה שקט, הנשימות מנומסות, ישיבה מגוהצת ושולחן שחצץ בינינו. עד שהוא ביקש מאמא ואבא לנטוש את החדר, באופן שמאוד לא הלם את הנימוסים שלו.
כבר 10 ו 10 דק', הספינה נפרדה מהנמל, איתן ליד ההגה ואני מביט על מרצפות המים שאורבות לנו מכל עבר. גנבתי כל פרספקטיבה שיש בספינה לראות את הנוף באופי קצת שונה. איתן אמר שאני בחור משעשע כי מה זה משנה מטר וחצי קדימה לימין או 50 ס"מ לשמאל, הים הוא אותו ים מכל צד שלא יהייה.
המחוג הקטן טיפס כבר ל -12, הגדול רב איתו, וברח ל-6, המקום הכי רחוק בשעון.
התקרבתי לאיתן לראות איך אדם כחוש כזה שלא היו מגייסים לצבא על חוסר משקל, מזיז ספינה.
פתאום ראיתי שישה צבעים מעוקלים בחצי עיגול, תלויים באוויר, נמוכים לקראתנו.
"בוא ניסע לשם"!
"לאן"? שאל איתן בחיוך שהייה סתום. לו ולי.
"לשם לצבעים ההם ששם"!
"לקשת"?
"לא לצבעים העקומים האלה"!
"כן, הם הקשת, הצבעים האלה קוראים להם קשת בענן".
"נו אז לקשת. בוא ניסע כבר לקשת הזאת"!
איתן צחק וכתב, דרוך עם דף ועט וכתב את כל ההתלהבות שלי.
"מה אתה כותב שם עכשיו?, חבל על הזמן בוא ניסע אליה כבר שלא תמחק פתאום, הקשת הזאת"
איתן אחז חזק יותר את העט, ועבר לדף חדש.
כך לא הספקנו מעולם להגיע אליה. כי איתן לא הפסיק ליהנות ממני, כך הוא כינה זאת, כל כך נהנה ממני שרצה לשמר אותי בדפים. הוא אמר שאני צריך להכתב, עד כדי כך המחשבות שלי חשובות.
ושאוכל להיות סופר גדול, אבל רק של שני ז'אנרים מסויימים מאוד: ספרות ילדים או מדע בדיוני. זהו.
הוא אמר שאם הייתי מוריד לכתב את המונולוגים שמוקראים לי במח, הייתי רב מכר.
אבל אמרתי לו שאני לא דתי בכלל.
בלילה הצצתי בפנקס של איתן, זה שתמיד הייה לו ריח של חומר חיטוי.
הוא לא כל כך כתב על הקשת בענן כמו שהוא קרא לזה.
הוא כתב כל מיני מילים באנגלית ופתאום בעברית: עמרי, בן 52, עובד במפעל לתיקון שעונים.
ובסוף בסוף אחרי מלא הון אותיות אנגליות, היו נקודתיים, שני קווים תחתונים כהים ומעליהם כתוב: "פיגור סביבתי". ד"ר איתן רוטווילד וקשקוש כזה ליד.
לא ידעתי שאיתן הזה מפגר.
