צפירות ארוכות ונרגזות עלו מהרחוב.
משכתי את התיק והקלסר מעל השולחן בהתרגשות ופניתי לדלת, נעצרת שוב לפני המראה ומתבוננת בדמותי המשתקפת, מרוצה. עפעפי ושפתי משוחות בעדינות, השיער אסוף קלות, קצוות רכות נופלות לצדי מצחי ואוזני, עגילי בוהקים עם כל ניע, השמלה מדגישה את גזרתי החדשה, נטולת תוספות.
ירדתי למטה.
שלא כהרגלי, שתקתי לאורך כל הנסיעה. ההתרגשות גרמה לי לרעד מסוג חדש שטרם הורגלתי בו, מגיח מתוכי, נוטל חלקו בטיפוס המשותף אל עבר שיאים חדשים, אל הפסגות המיוחלות. הרעד הקבוע שליווה אותי שנים, נעלם כלא היה. החור השחור בנפשי התמלא.
גלי, גלי חברתי היקרה, אלמלא "דרך המילים" שלה, אלמלא היום בו פסעתי פסיעות ראשונות באתר, 13 בינואר 2007, לראשונה משלבת דרכי בדרכה. היום בו התעוררה מתרדמתה דרך המילים שלי.
"הגענו גברת, סרלין 21", נפנה אלי הנהג.
"תודה רבה", מלמלתי ושלמתי. פתחתי את הדלת ויצאתי אל הרחוב האפל.
ממולי משתרע הבנין נמוך הקומה. אור נשפך מן המבואה אל החצר. פעמים כה רבות במהלך השנים האחרונות פקדתי את המרכז. אחת לחודש, ביום רביעי האחרון, אספה אותי גלי, מלווה בחנה'לה, מביתי, ביחד נסענו להרצאות אותן יזמה גלי. לא היתה בי התלהבות בתחילה, לא הייתי מורגלת במפגשי תרבות מעין אלו. יותר מכל, הגעתי במיוחד כדי להפגש עם חברותי היקרות, לשמר את הקשר המיוחד שנוצר, אך עד מהרה גיליתי עולם חדש. כל הרצאה הלהיבה יותר מקודמתה. כל אותם יוצרים, סופרים ומשוררים, תסריטאים ועורכים מכל גווני קשת המילים, הרחיבו את דעתי וגרמו לי לקורת רוח מרובה. קורת רוח אשר נתנה אותותיה בכתיבתי, הכתיבה שהיתה לי לנחמה עצומה.
אנשים, גברים ונשים עמדו בחצר ושוחחו. פסעתי דרך שער הכניסה על שביל המרצפות המוביל אל הדלת. רוממות רוח מעורבת בפחדים נושנים שטפה אותי והאטה צעדי. ראשה של גלי הציץ מבעד לפתח, היא ממהרת לקראתי וחיוכה הרחב פושה על פניה.
קולות הנאספים באולם גוועו אט אט. עומדת לצידה של גלי, ומדמה כי האנשים הרבים הממלאים את האולם, כולם בלי יוצא מן הכלל, שומעים את הולם לבי.
"ערב טוב!", פתחה ואמרה גלי.
"ערב טוב", הדהד בתשובה קולו של הקהל הרב שנתאסף ובא במיוחד.
"הערב אני מתרגשת באופן מיוחד, גלי מפנה את עיניה הכחולות לעברי, ידה אחוזה בידי בלחיצת עידוד, שפתיה נפשקות בחיוך, אני מתרגשת באופן אישי, משום שלי ולכולנו ב"דרך המילים" יש חלק במסע של אילנה. אני שמחה להציג לפניכם את הסופרת שלנו, אילנה קוסטיקה, שתספר, ותשתף אותנו במסעה, בתהליכי הכתיבה כפי שהיא חוותה אותם, בדרך המילים שלה. שאלות תוכלו לשאול בסוף. הבמה לרשותך אילנה".
ההתרגשות מחליקה מגרוני, מציפה את עיני בדמעות. אני כה מאושרת. בולעת את רוקי, מוחה במהירות את הדמעות מקצות עיני, "תודה רבה רבה לך גלי היקרה, תודה רבה לכולכם על שאתם כאן, אִתי, בשבילי. אני כל כך מתרגשות, זהו חלום שהתגשם, ואין כל ספק בלבי שלגלי, במיוחד, יש נדבך חשוב בתואר שאני נושאת בגאון ובתמהון. לגלי, לדרך המילים שלה, לכל חברותי וחברי, למשפחתי היקרה, לאלוהים, תודה רבה רבה, ענקית וגדולה!"
כשעיני מושפלות, אני מניחה על השולחן את הקלסר אשר עדיין אחוז בידי, "אם תסלחו לי, רגלי קצת רועדות מהמעמד, וזו גם הפעם הראשונה שלי..." אני אומרת כשאני מחייכת במבוכה ומתיישבת, מרימה את כוס המים ולוגמת ללחלח את גרוני.
"ובכן, כמו שגלי אמרה, אני ממשיכה ופונה שוב אל הקהל, שמי אילנה קוסטיקה, לאלו מכם שאינם מכירים אותי. אני ילידת 1953. יכולה אני ורוצה לומר בפה מלא כי מזל גדול נפל בחלקי. היכולת להיות ולהקרא סופרת, עושה אותי כה מאושרת. שנים רבות השתוקקתי לכך, חלמתי, דמיינתי, אך לא הייתי בטוחה בעצמי, במזלי, בכשרוני. הטלתי ספק במתת שקיבלתי. עד ליום הנפלא, לפני כארבע שנים, היום בו זכיתי לראות את בכור ספרַי מונח על מדף הספרים. התחושה, אני יכולה לספר לכם, היתה ונשארה עילאית. עד היום ראו אור שניים מספרַי, "ימים יאמרו" ו"השמש עגולה תמיד". ספרי השלישי נמצא בשלבי עריכה סופיים", הוספתי, תוך שאני מתבוננת על הקהל ועיני מושפלות לסירוגין. בשורות הראשונות אני מבחינה בשרוני, נאדין, חנה'לה, גיטה, אנטה, לידור, יהודה'לה, עיניהן נשואות אל עיני,אפילו אשכנזי הציניקן הגיע לכאן עם נני שלו, ועוד רבים וטובים מחברי לדרך. בשורות האחרונות בקצה האולם אני מבחינה מופתעת בנוכחות מלאה של כל משפחתי היקרה, שרירי לועי מתכווצים כשהדמעות עושות שוב את דרכן אל עיני.
נולדתי בישראל, דור שני לילידי הארץ. מוצא הורי בעיקר מתימן וחלקו ממצרים. סיימתי רק תשע שנות לימוד. נולדתי וגדלתי בשכונת "כרם התימנים" בתל-אביב. כבר בגיל מוקדם מאד החלתי לחוות חוויות משפיעות, חוויות אותן אני נושאת בלבי עד היום. בשנת 1960, בהשפעת דודי אדם, ז"ל, קנו הורי דירת שתי חדרים בדמי מפתח, בצפון תל-אביב דאז, דירת מרתף, בה גידלו הורי ארבעה ילדים. המעבר למקום כה שונה, מבחינה מנטאלית, חברתית ומעמדית יצר בי תחושה של נטע זר, תחושה אותם זכרו ילדי השכונה לחדד לי תדיר. לכל אלו נתווספו החיים בצִלם ובהשפעתם של הורי. אמא, אשה מרירה, עצבנית, שברירית וחולנית, גם לא מעט אנוכית ובוטה, ואבא שראה את תפקידו במילוי המקרר ובהטלת אימה. קולי רוטט, גאוותו הרבה היתה בכוחו. כמעט מדי ערב ספגתי מכות רצח מאבי, בעידודה הקבוע של אמי, שתמיד התחרטה, לאחר מעשה. אהבה לא שררה בביתנו. הנשיקות היחידות שאני זוכרת מתקופת ילדותי היו הנשיקות שנועדו לעין המצלמה בשבת בבוקר. תקופה ארוכה בחיי דימיתי שאסופית אנוכי.
לזכותה של אמי אני יכולה לזקוף, במיוחד, מתנה אשר בדיעבד גיליתי את תרומתה לחיי. עדיין זכור לי היום שבו, בגיל צעיר יחסית, הושיטה לי אמי את הספר "פונדק האושר השמיני" ועודדה אותי לקרוא. התאהבתי. הספרים פתחו לפני דלת לעולם חדש, עולם שבו הדמיון התערבב עם המציאות. צבעים נפלאים שצבעו את עולמי הצר והחסום, עולם עמוס בפחדים. הספרים אִפשרו לי לאמץ אל לבי חברים חדשים, טובים. חברים שגרמו אך להנאה ועונג, מעולם לא פגעו בי בשום דרך. היתה בי הכרת תודה רבה, לכל אותם סופרים שעל ספריהם התענגתי, השתוקקתי שיום אחד אוכל להחזיר בעונג דומה לאחרים כשאוכל. זאת ילדותי. אמנם על קצה המזלג.. כמובן שיכולתי להמשיך ולספר עוד ועוד, אך..
לאורך תקופה ארוכה, החל בשירותי הצבאי והמשך בנישואי, לידת ילדי, עבודתי, נמשכה טירונות הכתיבה שלי. מפעם לפעם, אני מתיישבת וכותבת שיר שהתנגן על מיתרי הפנימיים. סיפור קצרצר, או פרקים לרומן שהתחלתי ולא סיימתי עד היום הזה. הרגשתי שאני יודעת לכתוב, רציתי מאד להקדיש את הזמן לכך, לבדוק אם אכן הַרגשתי נכונה, אך לחיים, כידוע, יש ותמיד היתה דינמיקה משל עצמ., כך מצאתי את עצמי בעיקר חולמת את רצוני בהקיץ ומצפה לנס... וכמו שכולכם יודעים, אני מחייכת באהבה, הנס הפרטי שלי אכן התרחש.
ובאשר לתהליכי הכתיבה עצמם: מעולם לא היה לי קל לכתוב, גם כאשר קפץ רעיון אדיר אל ראשי, גם בסיפורים קצרים, גם בשירים. שוב ושוב שכתבתי וערכתי, ללא הרף. תמיד חשבתי, בדיעבד, יכולתי לעשות זאת אחרת, הרבה יותר טוב. הרגשתי שבכל הזמן אני לומדת ומשתפרת. ככל שהרביתי לכתוב השתפרה מיומנותי. נעזרתי ב"דפי הבוקר" של ג'וליה קמרון. קראתי ללא הרף, כפי שעשיתי מרבית חיי, וכתבתי וכתבתי וכתבתי".
מדי פעם יורדות עיני אל הקלסר הפתוח על השולחן, אל ראשי הפרקים אותם רשמתי על הדף, שמא אשכח את הדברים החשובים. קולי מצטרד והולך, אני ממשיכה, מדברת ומספרת שעה ארוכה, "לאמינות הסיפור, בעיני, יש חשיבות עצומה. על כן חשוב לי מאד, בעת שאני מחליטה לכתוב על נושא מסויים, לקרוא כל חומר שאוכל להניח את ידי עליו. לעשות עבודה מחקר רצינית. לראיין אנשים. הצורך לשלוט על החומר כאילו חווית את חיי גיבורך, ומתוך אותו מקום.......", המשכתי ושיתפתי.
"זהו פחות או יותר, אני סיימתי. אם יש לכם שאלות, אשמח לענות.....".
**********************************************************************************
סיפור זה נכתב בהשראת הרצאתו של הסופר והמשורר אילן שיינפלד ב"פסגות" ברביעי האחרון.
הסיפור בעת סיפורו הינו דמיוני. שני דברים אודותם אני רוצה לכתוב בקשר לסיפור:
הרגשות, האמירות כפי שסיפרתי אותם, כולם אמיתיים לחלוטין.
"בכדי להגשים, יש צורך לחלום".
תודה לכולכם מראש על תגובותיכם הכנות.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
