ההכרה צפה, עולה ומתפשטת במרחבי הראש. בעודן עצומות נפקחות עיניה אל תוך מסך אפל מרצד. היא ערה.
היא פוקחת את עיניה לאט. אור מסנוור פורץ, מכאיב, משחיר את ראייתה, עיניה נעצמות בהתגוננות, עפעפיה מתכווצות בכח, מסבה ראשה הצדה למלט עיניה מן האור, ושוב פוקחת אותן לאט, עד שיתרגלו אישוניה.
גופה חש במצע נוקשה, ידיה ממששות את המרקם, סיבי. שוכבת על שטיח במרכז חדר לא מוכר, זר. ראשה סובב אחר עיניה, מתרומם מעט. היא תוהה, מהו המקום הזה ואיך הגיעה לכאן, ובעזרת מרפקיה מרימה את פלג גופה העליון. אנקה חדה נפלטת מפיה. כאב חד, פתאומי ומייסר מתפשט לצד ראשה, ידה נשלחת, נוגעת, חשה את מקום הכאב ואת נפיחותו, אוספת את רגליה ומתרוממת בכבדות לעמידה, נוטה על צדה מסוחררת, מתנודדת קלות. בחילה מציפה את קיבתה המתהפכת. השאלות חולפות שוב על מסך מוחה, נתקלות בקיר אטום ונשמטות למרגלותיו חסרות תשובות.
החדר גדול. תמונת שמן רחבה תולה מעל כורסת עור כהה. אהיל ויטרז' צבעוני עומד במרכז שולחן קטן, מטיל צל משובץ בצבעי הזכוכית על התמונה והקיר. הלומות בוחנות עיניה את המקום. גופה סב על ציר מנח רגליה. המוני ספרים, מאות, מרוכזים בתוך ארונות פתוחים על פני קיר שלם, סדורים על אצטבות עץ חומות, ישרים כחיילים במסדר, כריכות עבות בצבעים כהים, אותיות זהב מוטבעות לאורכן. עיניה נודדות, היא סבה לאחור.
פלג גופו העליון של גבר שמן ומבוגר מוטל על שולחן גדל מידות מעץ מהגוני. ראשו מוטל על מחצית השולחן הקדמית, כתפיו נוגעות בקצהו. עיניו עצומות, אפו נמעך, מעוקם, כנגד לוח השולחן. קצוות שיער בהיר נופלות על פדחת מחורצת, חושפות קרחת מבהיקה. טבעת זהב עבה מעטרת את זרת ידו, מונחת על השולחן, מוקפת שלולית מים קטנה, על ידה כוס גדולה הפוכה על צדה.
בצעדים מהוססים היא מתקרבת אל השולחן. הרגשה משונה מתערבלת בינות לתחושותיה.
"אדוני, אדוני?!" אומרת בקול חלוש ומכחכחת בגרונה, וכשאינו מגיב מושיטה את ידה אל כתפו המוטלת דוממת על השולחן, מניעה אותה בעדינות. "סליחה, סליחה! אולי תתעורר, אדוני!" וקולה מתרומם ברעדה כשמבינה. היא נסוגה לאחור בבהלה, מנסה לחשוב במהירות מה עליה לעשות, ואינה מצליחה להתמרכז*, כל אבריה מתאחדים אל הלמות לבה הפועם בחוזקה, חרדה ממלאת אותה, מלווה בצמרמורת העולה מעמוד שדרתה ומתפזרת בכל גופה.
הטלפון בצידו השני של השולחן. מקיפה את השולחן, מושיטה את ידה ומרימה במהירות את המכשיר לאוזנה, האפרכסת דוממת. היא מכה באצבעות קשות על לחצני המכשיר, לוחצת על הספרה 9, אין כל צליל, היא שומטת ביאוש את השפורפרת על כנה ומיד פונה אל עבר דלתות העץ הכבדות, אוחזת בידיות המוזהבות, מסובבת ומושכת, לשווא.
עיניה תרות אחר מכשיר נוסף, אולי נייד. בחשש מתקרבת שוב סמוך לכסא הגדול עליו מוטל האיש, מושכת את המגירות, אחת, אחת, גדושות בניירות, עטים, חפצים אישיים, תיקי קרטון. המגירה השלישית נפתחת, היא נרתעת למראה אקדח מתכת שחור וטורקת אותה במהירות. ריח חריף עולה באפה. היא מרחרחת את האויר, נחיריה מתרחבים ומתכווצים, מנסה לזהות את הריח הלא מוכר. גירוי עז עולה בתחתית לועה גורם להתקצרות נשימתה, היא משתנקת בעוד ריאותיה נלחמות על כל טיפת אויר בצלילים ארוכים וצורמים, פוערת את פיה, לשונה נדבקת אל חיכה, שיעול צורמני קצר ונורא תוקף את גרונה שוב ושוב, כל גופה מזדעזע, הכאב בראשה חוזר במלוא עוצמתו, היא נרכנת, מנסה לנשום מעט אויר לריאותיה אך השיעול מתגבר והולך, האויר נשאב דרך פיה ללועה המוּצָר בשריקות חנק ארוכות, משנקות. במאמץ רב מושכת את עצמה שוב אל הדלתות הנעולות, מרימה את שתי ידיה קמוצות ומכה בהם בכוחה הדל, בוכה ללא קול.
***************
מכתב האזהרה הרשום שקיבלתי לפני שעה קלה, מאחד, עו"ד סבירסקי, ועדיין אחוז בידי, הפך אותי מבולבל ועצבני לגמרי.
"סך חובך למרשי, נכון ליום משלוח מכתב זה, הינו בסך 387,753 ש"ח כולל ריבית והצמדה.
הינך נדרש לשלם את חובך באופן מיידי.
במידה ולא תעשה כן, נפעל נגדך לאלתר, בכל האמצעים העומדים לרשותנו, בהם עיקול מטלטליך, חשבונות הבנקים שלך, כלי הרכב שברשותך והוצאת צו-מאסר.
כמו-כן הרינו להודיעך כי הוצא נגדך צו עיכוב יציאה מן הארץ.
הודעה נוספת לא תשלח".
בהיתי ארוכות במסמך שבידי בשעה האחרונה, הופך שוב ושוב בראשי, מנסה לדלות מזכרוני אם ומתי אי פעם נשארתי חייב, ולו שקל אחד למישהו, ומי זה לעזאזל נחום הכהן שבשמו שלח אלי עו"ד סבירסקי את המכתב, וגם מה פתאום שלח את המכתב אל המשרד שלי, ולא הגעתי לשום מסקנה מרגיעה, להיפך, מרגע לרגע הפכתי עצבני יותר ויותר, במיוחד לאור העובדה המרגיזה שמרגע שקיבלתי את המכתב ניסיתי אינספור פעמים להשיג את כבוד העורך דין הנכבד כדי לקבל תשובות ולא הצלחתי. כל הזמן קיבלתי צליל תפוס. לבסוף, באין ברירה אחרת, משכתי נייר פוליו מהמדפסת ורשמתי עליו: "עו"ד סבירסקי הנכבד! אינני מצליח לתפוס אותך בטלפון. אנא התקשר אלי בדחיפות, למספרים הר"מ", פקססתי את הדף למספר שהיה רשום בראש מכתב הדרישה שלו, מושך כסא
ומושיב את עצמי בהמתנה קצרת רוח לטלפון המיוחל, כל העצבים שלי מרוכזים בשאלות שמייצרות אצלי תרחישים העולים וצפים מעלי כענן מאיים המודיע על סופת הוריקן הממשמשת ובאה. העובדה שסבירסקי הוציא לי צו עיכוב יציאה מהארץ כבר, עוד לפני שיצר אתי קשר, מוציאה אותי מדעתי. אחרי חודשים של הכנות וכל ההמתנה ליום שיגיע, עוד ארבעה ימים בדיוק, רק זה באמת חסר לי, צו עיכוב יציאה. שוב ושוב אני חוזר וקורא את שם המכותב, מקוה שאיכשהו יופיע שם אחר, אך שמי ממשיך להתנוסס בראשו של המכתב מגיעות שיחות, אף אחד מהם לא מסבירסקי. אני שוב מחייג למשרדו, עדיין תפוס. עכשיו כבר הגעתי לקצה הגבול, טרקתי את המכשיר, דחפתי את המכתב לכיס הג'קט ועזבתי בסערה את המשרד.
לתנועה על איילון צפון, המזדחלת בעצלתיים, מתלווים קולות צפירה של נהגים עצבנים. סוף סוף אני עולה על מחלף קק"ל, שמאלה לרמת-אביב, ומשם שוב שמאלה לרחוב ברודצקי. הרגל שלי עדיין קלה על הדוושה, לפחות אני מתקדם.
השומר בלובי הכניסה מעביר בחצי חיבוק מכשיר צר ושחור לאורך גופי ושואל למי אני הולך. לעו"ד סבירסקי, אני עונה ושולף מכיסי את המכתב. הוא מעיף בו מבט בחצי עין, מצביע לכיוון המעלית ואומר במבטא כבד: "קומה אחרונה, שמונה".
הדלתות נפתחות באיוושה קלה מלווה בצליל בודד. פוסע החוצה על גבי שטיח אפרפר ורך, בוחן את השלטים לצדי הדלתות. ליד דלת רחבה מעץ מסיבי בהיר תלה שלט מקובע, עמי סבירסקי, עו"ד ונוטריון. אני תוחב את אצבעי לתוך לחצן הפעמון מתחת לשלט. בחלל מאחורי הדלת בוקעים ומתפשטים ציוצי ציפורים עליזות. בכל יום אחר אותו הצליל עשוי לגרום לי עונג. היום זה לא. אני ממתין לקול הזמזם שיאפשר את פתיחת הדלת, רואה את עצמי בעיני רוחי מול העורך-דין הנפוח, מסביר ומתווכח. לא היה זמזם. 'זה לא היום שלי', אני חושב ומוחץ שוב את הלחצן באצבעי, מציץ בשעוני. כבר 11.23. אני אוחז את הידית ולוחץ, הדלת נפתחת בחריקה קלה, נכנסתי.
חדר הכניסה גדול וריק. "יש כאן מישהו?", אני קורא בקול ובוחן את המקום. ערימות קלסרים בגדלים שונים מונחות על דלפק ארוך. מימין החדר פינת ישיבה ומצדיה עציצים גדולים. דלת צרה ושלט מפוסל של ילד משתין. בצד השמאלי פתח להול אור עמום בקע מתוכו. "יש כאן מישהו?" אני חוזר וקורא שוב ומגביר את קולי, תמה. מנסיוני אני יודע שאלו השעות שבהן משרדי עורכי-דין תוססים ופעילים. ייתכן כי המזכירה בחדרו של עורך הדין, אולי בשירותים. אני מתחיל לפסוע לכיוון ההול, שם מן הסתם נמצא חדרו, כשמתחילים הקולות. קול חבטות חלושות עולה מכיוון החדר ואתם קולות שיעול כבד וחנוק. אולי משפצים, אני אומר לעצמי, ואז נזכר שלא היו סימנים, כששוב עולים קולות חבטות ושיעול וקול יללה מרה. אני נעצר תוהה. לך תדע מה הולך כאן, אני מוטרד, אין לי שום רצון להסתבך עם אף אחד ועם שום התרחשויות שאינני יודע את טיבן. באתי לדבר אחד ואחד בלבד, לברר מיהו האיש הדמיוני שלו אני חייב סכום עוד יותר דמיוני, וכל מה שאני שומע מאד לא מוצא חן בעיני. 'אחורה פנה' אני פוקד על עצמי, ובדיוק כשאני מתחיל בסיבוב לאחור אני שומע בכי נורא עם סדרת שיעולים חדשה. אני לא יכול להתעלם, מישהו כאן כנראה זקוק לעזרה.
פוסע במהירות לכיוון הדלתות הרחבות ונוקש עליהן באגרופי,
"מי שם, צריכים עזרה?"
קול נשי וחלוש זועק מעבר לדלתות, "תע..זור לי, בב..ק..שה, הדל..תות נ..עו..לות" היא שוב משתעלת.
אני מנסה לפתוח את הדלתות ולא מצליח. אני צועק לה, "תזוזי מהדלת, גברת", לוקח כמה צעדים אחורה לתנופה עם הכתף ורץ קדימה. הדלת מזדעזעת אך לא נפתחת. הכתף שלי כואבת נורא.
"חכי רגע. אני רץ לקרוא לעזרה" אני צועק לה.
"לא, לא, בב..ק..שה, היא בוכה בקול רם ומשתנקת שוב, א.. ל.. א..ויר",
"טוב. אני אנסה עוד פעם", אמרתי ושוב חזרתי על התהליך עם הכתף השניה, נזכר בבדיחת הקרש על הזית. הדלת נפרצת, כל המשקוף רועד, ריח חריף פורץ לנחירי, הבחורה שוכבת על הרצפה, מושיטה לי את ידה בתחנון, פניה רטובות מדמעות, ממשיכה ומשתעלת. אני אוסף אותה ומרים אותה בזרועותי. הכתפיים שלי הורגות אותי. גירוי מתחיל בתחתית גרוני, ורץ על פינת הישיבה, שם אני שומט אותה בעדינות על הכריות ומתחיל להשתעל בעצמי, אבל רץ לחפש מים.
סגרתי את הנייד שלי. הבחורה, שעכשיו כבר יכולתי להבחין בתוי פניה הנאות, ממשיכה להתנשם ולהתנשף. החזה שלה עולה ויורד, העיניים שלי יורדות לעבר הפטמות שלה, בולטות מבעד לבד החולצה, עדיין שוכבת, מצחה רטוב מזיעה ועיניה עצומות. אני ממהר ופותח את החלון הקרוב, ומיד מרגיש את השינוי באויר הנכנס פנימה, צונן ומחייה. מרים את המגבת שמצאתי בשירותים ומנגב בעדינות את פניה. "את בסדר, איך את מרגישה?". היא מהנהנת קלות בראשה ועיניה עדיין עצומות.
"מה קורה כאן, את המזכירה של סבירסקי?", היא פוקחת עיניים גדולות, מבוהלות ומבולבלות, ננעצות בעיני, מניעה את ראשה וסוגרת אותן שוב.
הפרמדיקים, שניים, מגיעים במהירות, נכנסים ופותחים את האלונקה שהביאו ומיד ניגשים לבדוק את הבחורה. שניה אחריהם נכנסים שני שוטרים במדים. ממש מזכירים לי את לורל והארדי, השמן והרזה.
"מה קרה כאן, מי אתה, מה שמך?!", פונה אלי הרזה, בעוד השמן מסתובב, בודק את השירותים ונכנס להול המוביל לחדרו של סבירסקי.
"לא יודע. שמי עמי, עמי רז. באתי לעורך דין, לא היה פה אף אחד, והבחורה הזאת בכתה והשתעלה וצעקה לעזרה. הדלתות היו סגורות, אז נאלצתי לפרוץ אותן, עניתי, יש ריח מסריח בחדר של העורך-דין, כמו איזה סוג של גז, לא יודע".
הפרמדיקים מרימים את הבחורה לאלונקה, מצמידים לפניה מסכת חמצן שקופה, מנסים לדובב אותה. "לא יודעת", היא ממלמלת מבעד למסכה, והם מושכים בכתפיהם ומגלגלים את האלונקה החוצה.
השוטר השמן יוצא מהחדר ועיניו ננעצות בי בחשדנות, "היית בחדר?" הוא שואל אותי ומעביר את העיניים שלו מהעיניים שלי אל הפה וחוזר חלילה.
"הייתי, לשניה, רק כדי להוציא אותה משם. למה, מה קרה?",
"אתה רוצה לומר לי שלא ראית את הגופה המנוחת שם?" הוא אומר בנימת קול שהופכת אותי עוד יותר מתוח, ומניח את ימינו על מותן גדושה בשר עודף.
"גופה?, איזה גופה, לא ראיתי שום גופה, אני נבהל, אמרתי לך, הייתי שם רק שניה". 'לעזאזל, גופה, איך לא ראיתי?' אני שואל את עצמי.
"טוב, הוא ממשיך, את השיחה הזו נמשיך בתחנה, אתה בא אתנו!". מושיט יד ואוחז במכשיר השחור והקטן צמוד לו לכתף ומתחיל לדבר, "שומע.....".
אני מחכה שיסיים ואומר לו: "כמה זמן זה יקח? יש לי פגישה מאד חשובה בשעה 1.30 ועכשיו כמעט 12.00, ואני גם צריך לקחת בחשבון את הזמן שיקח לי להגיע לשם",
השוטר מסתכל עלי במבט עצבני, "מצדי תבטל או תדחה את הפגישה שלך, אתה צריך לתת עדות",
"אני לא יכול, אמרתי לך, זו פגישה מאד חשובה, אני חייב להיות שם אחרת אני בצרות. אולי אבוא אליכם אחרי הפגישה?!" אני שואל וממתין לתגובתו,
"אתה תהיה בצרות הרבה יותר גדולות אם לא תבוא אתי עכשיו! לתחנה, אל תאלץ אותי לעצור אותך, אתה מבין?!" נבח עלי.
*להתרכז ולהתמקד
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
