על חורבות הקשת בענן / רונן

על חורבות הקשת בענן / רונן

השמש היתה בהיפריון. שמש מסוג G2 שקדחה כמו מבער מבעד לאישוניו הסגורים. הכל עמד. שקט. דומם. חוץ מאגלי הזיעה שחרשו תלמים באבק הדק שכיסה את כל גופו דבר לא העז לנוע כאן. האבק היה בכל מקום. חודר לכל הקפלים והחריצים. לאוזניים, בתוך האף מייבש את הריריות, נגרס בין השיניים. לכל היה טעם של אבק. בכל רגע צריכה להגיע החריקה האיומה שתאלץ אותו לקום ממקומו. הכל היה מחושב. מתוכנן מראש. כל תנועה או מחווה היו צריכים להלקח בחשבון. השרדות. לשונו התחבטה בפיו כדג מחוץ למים. מנסה לדלות לחלוחית אחרונה. מבצעת סיור זהיר בין הקניונים המבוקעים של שפתיו. בקרת נזקים. שפתי טרשים חרבות. בסופו של דבר טוב שהוא לבד – ניחם את עצמו. האחרון במשלחת בת חמישה אנשים. אולי שריד התקווה האחרון של משהו שנקרא פעם אנושות.

הויכוחים והדיבורים האינסופיים של יונקלייד, היו בוודאי מה שהרג אותו. במוחו המתייבש שרדו הדים קלושים מהם. שאלות שנותרו ללא תשובה. פעולות של תקווה נואשת, והשאלה הנצחית האם זה יצליח? מאז אותה ההתפרצות  האחרונה של סול לא נותרו אפשרויות רבות. אסטרופיסיקאים לדורותיהם דנו באפשרות הקלושה הזו. ההסתברות היתה משהו זניח. עשרה מליארד הטלות רצופות שבכולן התוצאה היא עץ. המושג הסתברות איבד את ערכו. המין האנושי עומד לאבד את ערכו. בעוד שרק הוא נותר כאן. פליט. הסיכוי הקלוש האחרון.

            רוח קלה סיחררה את ענני האבק. יכל לחוש בהם סורקים את גדמי ריסיו. המשב הקל רק הגביר את החום. כאילו מישהו הבעיר מדורה ומשבי האש מוטחים בו שוב ושוב. פטרה. האש החיה של חמישתם. זיכרונה ניסה להבקיע את הבעת הספינקס שקובעה על פניו. כשכל חיוך שואב הישר ממי התהום של הכאב. פטרה, החלק הטוב שבהם שנכחד בטרם עת. החלוצה שבמותה ציוותה להם את חיים. הם הצטיידו לחודשיים. על פי הערכות תוך חודש היו אמורים לגבש ממצאים חד משמעיים. על פי הערכות הליוס לא היה אמור לכלות את החיים של אלה החוסים תחת חסותו. הערכות. כשחוקי הסטטיסטיקה קורסים אין יותר משמעות למילה הערכות. מילים רבות התאיינו מתוך כבשן קיומם. כרזה שראה מונפת במהומות המים האחרונות רק חיזקה את הרגשתו. "גיהנום, כבר כאן!"

            נשארה מנת דם אחרונה.יודע כי  זה יספיק רק לעוד משמרת אחת. המשמרת האחרונה. כשנגמרו המים נגמרו החודשיים וחצי שבהם החזיקו מעמד. גם בניגוד להערכות.  איזו ברירה אחרת נותרה להם. משחקים על סכום אפס. יקום בינארי של לנסות או למות. אז פטרה הציעה את הצעתה המחרידה. ברוב של שלושה נגד שניים הצעתה נדחתה. רק בכדי להעסיק את עצמם במשהו קבעו את התור. הוא נבחר ברוב של ארבע נגד אחד להיות האחרון. לא מכיוון שהיה הנחמד או האהוד ביותר. רק מפני שעבר לפני שיצאו קורס מכונאות קצר עם התמחות במחפרוני יהלום. נותרו לו עוד שני ראשי קידוח, שוב בניגוד להערכות.

            צווחה חדה של פלדה נקרעת. מפלחת את פקק האבק. מפלחת את הזכרונות ואת קהות החושים. מפירה את שלוות המוות המתאבכת מסביבו. מחלצת ממנו פרץ פעילות. אולי האחרון שלו. כגולם בוץ נע מוכנית והחליף את ראש הקידוח. האבק הקשה על כל פעולה. נצמד לכל אום. מקשיח כל הברגה. אם זה היה תלוי רק בו היה נכנע מזמן. הויתור היה טבוע בגנים שלו. אבל כעת כבר לא ידע של מי הגנים המניעים אותו. בצעדים מדודים נטולי משמעות הגיע עד לתא הקרור. מנה אחת אחרונה נותרה על המדף העליון. פטרה כהן היה כתוב בכתב יד נשי. סוג דם או מינוס. לשימוש עד: 21/4/2201.

"מה עשית פטרה? מה עשית?" מלמל. אבל רק כיח מאובק עלה בגרונו. סורט את הלוע וכמעט גורם לו להשתנק. "עשית מכולנו ערפדים." בניגוד להחלטת הרוב, פטרה ציוותה להם את החיים. כבר מההתחלה ידע שישמור את המנה הזאת לסוף. מנת הדם האחרונה של המין האנושי. "אנחנו נילחם עד טיפת דמנו האחרונה." אמר פעם מישהו בתרבות אחרת בתנאי קיום אחרים. במי עוד אפשר להילחם?  ביקום?

הפעם כבר לא יקום ממקומו. הרעש והצווחות היו הפעם שונים. אבל הוא לא יקום ממקומו. כאילו האבק סיים את יציקתו האחרונה לכדי מונומנט, פסל שבור. אנדרטה נשכחת למין האנושי. הצווחות נפסקו. בכל זאת לא יקום יותר ממקומו. טיפות בודדות מדמה של פטרה ניסו למחות, להתמרד. הרעם התחיל מבפנים. כמו גרגור עמוק על סף השמיעה. גיהוק אחרון של כוכב לכת מוכחד. הרעם הלך וגבר עד שהפך לשאגה. צריחת מחאה אחרונה. המכות על אוזניו הפכו לחבטות בכל גופו. אשדים של רעש נפלו עליו מלמעלה. מכריחים אותו לשוב ולפקוח את עיניו. לקום ממקומו ולהביט במה שהערכות טענו שהוא כמעט בלתי אפשרי. קשת צבעונית חיברה בין חלקי האופק החרוכים בצהוב וחום דהויים. גווית לשונו יצאה מתוך מערתה החרבה מנסה לטעום את טעמו הצלול והמחיה של הקיום החדש. מים!

שותק ניגש לחלק המרוחק של הקרון. אצבעות דהויות סובבו את חוגת המספרים. ימינה שלוש, שמאלה חמש, שמאלה אחד. הדלת האטומה נפתחה ללא קול. מפלי הרעש המשיכו במהלומותיהם על הגג. בידיים שאבד בהם בהם הרצון הוציא את האלבום החוצה. רק פעמיים הביט בו מאז שהגיעו. זה היה רעיון של פטרה להכין אותו ולהביא אותו איתם. "אסור לנו לשכוח למה אנחנו כאן." הסבירה.

בעיניים שעברו החיאה הביט בהן אחת אחת. תמונות וידאו. מצבה לעולם שנכחד. התמונות היו חיות כמו ביום שבו צולמו. ליד רובן היו המילים שאבדו. מילים שנועדו להזכיר לאלה שיגיעו אחריו. מבלי לדעת אם הוא הוגה אותן נכון וללא היכולת לשמוע את עצמו, דפדף בהן. הוגה כל מילה בקול סדוק כמו בפעמים שהתכנסו כולם מסביב לפטרה. נאחזים במילים הנשכחות. מנסים לשאוב מהן בדל תקוה גווועת. העם הן נמשעו אחרת. אולי משום שחלק מהאבק נשטף מאוזניו או אולי משום שהוא חש באמת בפעם הראשונה בחייו כי יש להן משמעות:

"דשא

פטרוזיליה

מלפפונים

אצות

אבוקדו

פרח

ברוש

ברוקולי

גמל שלמה

חסה....

כדור הארץ.....

© כל הזכויות שמורות לרונן